"הייתי אומר לבן סלמאן: מן הרצוי שאתם תצטרפו לשלום האזורי כמו האמירויות. נקים מזרח תיכון חדש. גם לכם יהיה טוב וגם לנו יהיה טוב. נבטל את השנאה. הקיצונים יהיו מחוץ למזרח התיכון החדש, שנחיה בו באחווה". כך אומר דוד שוקר, היהודי האחרון מקהילת נג'ראן שבדרום סעודיה, כשאני שואל אותו מה היה רוצה לומר ליורש העצר הסעודי.
יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מגנה את התקיפה הישראלית בדוחא, קטאר // רויטרס
אנחנו נפגשים בסוף אוגוסט, כשבוע לאחר שהוציא לאור אוטוביוגרפיה רבת ערך, שמשמרת פרק חשוב בתולדות הקהילה העתיקה והפחות מוכרת הזו ובחייהם של היהודים בגלות של ארצות ערב.
"אנחנו גם ככה בני דודים", הוא מוסיף, "יצחק וישמעאל היו אחים. אתם גם מאמינים בעשרת הדיברות, שמוזכרים אצלכם בקוראן. אתם מאמינים באל אחד, אנחנו האמנו בו 2,000 שנה לפניכם. אתם הצטרפתם אלינו, וגם הנוצרים. אני רוצה שנמשיך להיות אחים, שנבטל את השנאות. לקיצונים אין מקום במזרח התיכון. פה יש מקום רק לבני אברהם. מי שיהיה בן אברהם - שיבוא אלינו, למזרח התיכון. נחיה כמו אחים, כמשפחה. נתחלק במשאבים שיש בעולם, שאלוהים נתן לנו. לא תוכל להסתפק רק בנפט. אבל בנפט שלכם תוכלו לקנות דברים שאנחנו היהודים מייצרים. אין דבר בעולם שאין בו איזה דבר קטן שהוא ייצור של מדינת ישראל. אתם רק תרוויחו, ולא תישארו מאחור".
שמש חמה מסנוורת את הרחובות של המועצה המקומית בני עי"ש. שלושה ימים לפני כן צה"ל חיסל בתקיפה אווירית את צמרת ממשלת הבובות של החות'ים (הכוח האמיתי הרי מצוי אצל מנהיגם, עבד אל־מלכ אל־חות'י, וחבר מקורביו), משטר הטרור שהטיל אימה על אחרוני היהודים בתימן והבריח את רובם המוחלט. על האכזריות של אנשי פלג הזיידים מהאסלאם השיעי, שמתוכו צמחו החות'ים בשנות ה־90, שוקר למד עוד מימי אביו. "הזיידים האלו", אביו היה אומר, "הם אנשים רשעים שאין להם אלוהים. רצח אצלם הוא ארוחת בוקר".
שוקר, שהוביל במהלך חייו את המאמצים להעלאת שאר הקהילה העתיקה הזו, הוא כבר בשנות ה־80 לחייו. תלאות החיים ניכרות בפניו השחומות, אבל הוא צלול מחשבה, נעים הליכות ועקשן כפרד. אף אחד לא יצליח לצאת מביתו בידיים ריקות, מבלי ששתה או אכל משהו. במשרדו הקטן והצדדי הוא מספר לי על תולדותיה של הקהילה שהיתה ואיננה, על המסע ארצה ועל תקוותו להרחבתם של הסכמי אברהם, שנחתמו עם בחריין ועם איחוד האמירויות. דווקא בעת הזו, כשהוא מחלים מניתוח מורכב, הוא מקווה לחזות בפעם האחרונה בנוף ילדותו, היכן שחיילים סעודים פרעו את שיערו המתולתל והתבדחו שיום אחד יהפוך למלך או לטייס בירושלים.
"
, אבל אנחנו אחים. ממילא כולנו מאמינים באל אחד - אז מה הבעיה פה?" אומר דוד. כשהוא נשאל מה בעניין הסוגיה הפלשתינית שהסעודים מעלים מעת לעת, הוא משיב ללא היסוס: "אין דבר כזה 'עם פלשתיני'. צריך להחדיר להם לראש. בדקו את כל השמות שלהם, והם באים מכל אזור המזרח התיכון: מסוריה, מלבנון, מטורקיה, מתימן. בהר תבור יש כפר שלם של מוסלמים שבאו מתימן לפני מאות שנים. היום אני לא מחפש פיצויים מהסעודים, למרות שהם לקחו לנו דבר אסור. ההורים שלנו חיו בעוני, ולא היה לנו מה לאכול במשך שנים רבות. אנשים מתו מעוני, כי לא היה להם רכוש".
זאת לא הפנייה הראשונה של שוקר למלך סעודיה. לפני שלוש שנים הוא הקדיש מאמר ב"וול־סטריט ג'ורנל" למלך הסעודי, סלמאן. באותה הזדמנות ביקש ממנו לבקר במולדתו בפעם האחרונה. כאמור, גם בימים אלה הוא מבהיר: "גדלתי שם מגיל אפס. מה אני מבקש? לסגור מעגל, לבקר איפה שחיו ההורים והסבים שלי. עכשיו גם הצאצאים שלי, שקראו את הספר, אומרים 'אנחנו רוצים לצאת לסעודיה'. למה אי אפשר? החות'ים הם האויבים הכי גדולים של הסעודים. הם תומכים בפלשתינים, והם שונאים של סעודיה. החות'ים שרפו להם הרבה מקומות בסעודיה. ומי עוד תומכים בפלשתינים? הסעודים. איפה ההיגיון? החות'ים רוצים להשמיד אותך, והם נלחמים בשביל עזה, בשביל הפלשתינים - ואתה (בן סלמאן) הולך לתמוך בפלשתינים? כשאתה יודע שהם לא בסדר, שהם שחטו משפחות וילדים ואנסו נשים, אתה בא לתמוך בכאלה? יש פתגם ביהדות: 'אמור לך מי חברך ואומר לך מי אתה'. אם אתה תומך בכאלה - אז אתה לא פחות גרוע מהם". מבחינתו, הסעודים רוצים להוכיח לעולם המוסלמי שהם נאמנים.
ילדות בנג'ראן
הספר "היהודי האחרון בנג'ראן" (בהוצאת עמותת אעלה בתמר, עורך: טוביה סולמי) פותח צוהר להיסטוריה של אחת הקהילות היהודיות המרתקות שחיו בעולם הערבי. "ילד בנג'ראן, או במקומות אחרים בלי בתי ספר מסודרים - אין לו פינוקים. בסעודיה לא היה מעון ולא גננת ולא גנים ולא בית ספר. מיום שעמדתי על דעתי, בגיל 3, התחלתי ללמוד תורה. אבא שלי היה יושב ועוסק בעבודות עור, ואני ישבתי לידו, לומד ומקשיב. על כל טעות הייתי נענש. ואני הייתי ילד שובב שפוזל לצדדים".
מה היה מושך את תשומת ליבך?
"החיילים של המלך, קראו להם אל־אח'וואן. אז אבא שלי היה שם לי גרעין של תמר מתחת לסנטר, כדי שאצמיד אותו לחזה ואסתכל רק בספר התורה. אם הייתי פוזל ומביט לכיוון אחר - הוא היה נופל, ואז הייתי נענש. אחר כך כבר הייתי בין המבוגרים. אתה שומע מה הם מדברים, אתה שומע ממה הם צוחקים, ומבחינה נפשית אתה כמו מבוגר. ידעתי כל דבר והייתי עצמאי".
מדובר למעשה בגיל 6-5. הילדים בקהילה לא למדו קרוא וכתוב באופן מאורגן, אלא באופן פרטני אצל ההורים. שוקר מסביר: "המורה שלי היה אבא שלי, ולא היה זמן. הוא דאג לפרנסה. היו שם 13-12 כפרים, ולא בכל כפר היה מניין להתפלל. בחגים ובשבתות היו מתאספים בכמה כפרים שבהם היה מניין, כך שלא היה אפשר לארגן בית ספר. לא בכל מקום היה מורה, או אפילו שוחט שישחט לך תרנגול. היה צריך להביא מכפרים אחרים", הוא אומר. בבית הכנסת המקומי, הוא נזכר, היו יושבים בישיבה מיוחדת, בצורה של האות ג'. היהודים ישבו במבנה בצורה של מעגל והתפללו.
ועדיין, יהודי נג'ראן היו בעלי מקצועות שהיו חיוניים לממלכה. בני השבטים הבדואיים לא היו בעלי מלאכה, אלא רועי צאן או חקלאים. המחסור הזה הורגש היטב. לפי המסופר, לפני מאות שנים אחד מראשי השבטים אסף אותם ואמר להם שחסר מלח. בני שיחו לא הבינו על מה הוא מדבר, וציינו בפניו שכל ההרים מסביב דווקא מלאים במלח. הוא אמר להם: "לא ירדתם לסוף דעתי. המלח זה היהודים, אנשים חכמים ונבונים, אנשים בעלי מקצוע. אין לנו חרשים ומי שיעשה את כל מה שצריך. עלינו להביא יהודים מהצפון הרחוק של תימן". ככה, לפי המסופר, הגיעו יהודים לנג'ראן, ובכל כפר היו כמה משפחות ששימשו בעלי מלאכה.
"איפה הגמלים?"
דווקא מסע העלייה לארץ החל בטראומה של 360 יהודים. "הזהירו אותי לא לכתוב את זה בספר שלי, אבל אמרתי 'שאני לא אכתוב שהמלך הסעודי, עבד אל־עזיז אל־סעוד, שדד לנו את כל כספנו בתואנה שהוא שומר לנו על הרכוש מפני שודדים? שהם העמיסו עשרה גמלים עם הרכוש של היהודים?' אם אני לא אכתוב את זה בספר - אני אחטא לאמת ואזייף את ההיסטוריה", הוא מדגיש.
לדבריו, "כשקמה מדינת ישראל ראינו שפניהם של הסעודים לא כתמול שלשום. פניהם קצת השתנו, והם הסתכלו על האחים שלהם, הפלשתינים. עד היום סעודיה רוצה מדינה פלשתינית. הם אספו אותנו במרמה, הוציאו כרוז וקראו לכולם שיבואו. המושל של נג'ראן מטעם המלך הורה על כך. אמרו לנו שאנחנו מתפנים לארץ הקודש, ושהם רוצים לשמור עלינו בדרך שנעבור בתימן, עד לעדן. ביקשו שכל יהודי שהיו לו רכוש ונשק יירשם מול הפקידים. ככה היהודים רשמו את כל הרכוש.
"לאבא שלי היה חבר סעודי שאמר לו 'יא יוסף, אם יש לך זהב - שים אותו בנעל'. אחרי שבוע-שבועיים יצא כרוז של המלך להביא את כל הרכוש למרכז הכפר. ספרו אחד־אחד. העמיסו עשרה גמלים עם שקים משני הצדדים של זהב וכסף ורכוש של יהודים. בקושי לנשים נשארו קצת תכשיטים על הצוואר. ליוו אותנו עד גבול תימן, זה לקח יומיים ומשהו. חנינו בחניון לילה, ואנשים היו עייפים מהדרך. שכבו לישון, ולפנות בוקר אנשי המלך לקחו את הגמלים, עשו אחורה פנה וחזרו לסעודיה. היהודים קמו בבוקר ושאלו 'איפה הגמלים, איפה?' היה להם תשעה באב. אין אחד שלא בכה. כספים שאספו במשך שנים נעלמו בן־לילה.
"עברנו ככה לצפון תימן, והחיילים של המלך התימני קיבלו אותנו. אחרי שעה-שעתיים החיילים הסעודים הגיעו והתקרבו עם הסוסים. כולם היו חמושים מכף רגל ועד ראש. מזל שעברנו את הגבול ועמדנו בתווך. זה היה סוג של יציאת מצרים". באותה תקרית, הוא מגלה, החיילים התימנים היו אלה שמנעו מהסעודים לפגוע בהם. מהרגע שבו כף רגלם דרכה על אדמתה של תימן, מאות היהודים היו תחת חסותו של המלך.
בהמשך, בצפון תימן, מי שקיבלו את פניה של קהילת נג'ראן היו יהודי מחוז צעדה, אחד האזורים שבהם שולטים כיום החות'ים. ראשי היהודים סייעו להם, נתנו להם כסף ודאגו ללוות אותם בשלב הראשון עד לבירה צנעא, ושם הם השתכנו בבתים של יהודים שכבר עלו לארץ.
אלו היו מגדלים של 12-10 קומות, שלא היו נפוצים במזרח התיכון באותם זמנים. "בצנעא כבר הייתי בן 6, סוף 1948. במגדלים היו להם רמפות, כמו ספירלות, מקומה לקומה, כדי שהחמור או הסוס יוכל לעלות עם הסחורה עד הקומה האחרונה. לשירותים היתה פינה מיוחדת, כמו פתח של 'בול פגיעה', וזה הגיע עד לקומה הראשונה. מחוץ למגדל היה פתח, ומדי יום היו מגיעים עם חמור ועגלה ומעמיסים את הצואה. אחר כך היו מביאים אותה מחוץ לעיר, מייבשים אותה, ומשתמשים בה לתנורי ההסקה של החמאם של המלך.
"בתימן גזרו גזירה על היהודים שהם יהיו אלה שיוציאו את הצואה. זה היה ניסיון לבזות אותם מעבר למס הג'יזיה ולאיסורים נוספים", מספר שוקר. לא בכדי אנחנו עוסקים בעניינים כאלה. הוא מוסיף כי אם יהודי היה רוכב על חמור בתימן ונתקל במוסלמי לפניו, הוא היה חייב לרדת ממנו ולעמוד עד שהוא עובר. בעבודה הזו, של פינוי הצואה, נאסר עליהם אפילו להתלונן. מי שכן העז לעוות את פניו ולהשמיע רמז של תרעומת, היה עלול להישלח למאסר על ידי אנשי המלך לו היה נתפס.
האבסורד היה שהיהודים הרוויחו כסף רב מהעבודה השחורה הזו. עד כדי כך, שלפי המסופר פעם יהודי מצפון תימן הגיע להתארח אצל יהודים בצנעא. כשהבחין היהודי הזה בעובד הפינוי ברחוב הוא עיוות את פניו בגועל. אך לאחר מכן, בערב שבת, מצא את עצמו מתארח אצל אותו יהודי בדיוק. הפעם הוא נפגש עם העובד כשזה לבוש במיטב מחלצותיו בביתו היפה ורחב הידיים. כששאל אותו בפליאה "מאיפה זה?" השיב העובד היהודי ללא היסוס - מהעבודה הזאת.
שוקר מציין כי בסעודיה לא היו גזירות כאלה, אבל היה מס גולגולת (ג'יזיה), שמוטל לפי האסלאם על יהודים ונוצרים. על כל רווח, לדוגמה, היהודים בנג'ראן היו חייבים לשלם כמה מטבעות של ריאל לשליט. מי שלא היה משלם, הוא מספר, היה הופך למבוקש. יתר על כן, המוסלמים באזור הזה היו מחפשים יתומים כדי להמיר דתם לאסלאם. תופעה זו גרמה לכך שהקהילה היהודית היתה מעדיפה לחתן ילדים וילדות בגיל צעיר מאוד, כדי שלא ייחשבו יתומים. "אבא שלי, זכרו לברכה, לא הכיר את אביו ואמו. הוא היה יתום מגיל קטן, ובכל פעם היה בורח ומתגורר אצל אחד מאחיו הגדולים".
הלוואות ושודדים
למרות זאת, שוקר מספר כי בנג'ראן היה יותר בטוח, שכן כל כפר יהודי היה בחסותו של שבט מסוים. כל ראש שבט שמר על היהודים שהיו באחריותו. כשצצו בעיות, הן נפתרו בין ראשי השבטים, בלי בתי משפט. הוא מציין כי היה נוהג לשחק אפילו עם חיילי המלך, וכי היחסים היו טובים זמן מה. כיום, אגב, יש במדינה רב ראשי מטעם חב"ד, יהודה הרצוג, שמסייע ליהודים בעלי אזרחויות זרות שחיים בה בדברים כמו ברית מילה, יבוא מאכלים כשרים, עלייה לתורה בגיל מצוות או שירותי קבורה. לדברי שוקר, מדובר ב־3,000 יהודים שעובדים שם.
המסע של יהודי נג'ראן לישראל נמשך כשנתיים. "נדדנו ממחוז צעדה, ואחרי שמונה חודשים הגענו לצנעא. היהודים בתימן סייעו לנו, אבל הדרך לא היתה קלה. בהתחלה הלכנו ברגל, אחר כך על חמורים, אחר כך על גמלים ואחר כך במשאיות. היו כמה משאיות, ועל כל משאית עלו כ־50 איש בעמידה, לא היו ספסלים. עברנו שבעה מחסומים שבכל אחד מהם היו שודדים עם נשק. הם היו אומרים 'כמה יהודים יש פה? 50? אז 50 ריאל, עכשיו', ולכל היהודים מנג'ראן לא היה כסף, אז הם קיבלו הלוואות מיהודי צעדה.
"בדרך הגענו לעיר תעז, ושם היה קבור רבי שלום שבזי, זכרו לברכה. זה קבר שראיתי במו עיניי, מצבה בגובה 1.20 מטר. יש לו כוך מלמטה, כדי לשים שם קטורת או נרות. בהר של הקבר שם היתה מערה, 'מינשרה' קראו לה, שממנה יצאו מים ליד הקבר כשהיו באים יהודים והיו צריכים לשתות. כשהגענו לשם, אני זוכר שהתחילו לרדת מים מהמערה, והם הגיעו עד לכפר של הערבים למטה. הם אמרו 'הנביא של היהודים הביא להם מים', ורצו לראות אותנו. הם האמינו בו בעצמם, ושהיהודים הם כל־יכולים". שוקר מזכיר בפניי שהאמונה הזו לעיתים היתה לרועץ עבור היהודים. כמו במקומות אחרים, הם היו נדרשים להתפלל ולבכות עד שיירד גשם ותישבר הבצורת, אחרת יסבלו מנחת זרועם של המוסלמים.
הקשיים נמשכו גם במחנה העלייה בעיר עדן, ולאחר מכן בארץ. עם בואם, שוקר מספר שכמו רבים, הם רוססו בתרסיס די.די.טי שצרב לעורם. עוד לפני כן היהודים התבקשו על ידי הסוכנות למסור את הספרים והתכשיטים שעוד נותרו להם. בארגזים האלה נארזו גם תכשיטים, ספרים ורכוש של יהודים אחרים מתימן שעלו לארץ, ונאמר להם שכשיגיעו לישראל יקבלו הכל בחזרה.
"הגענו לשער העלייה בחיפה, ושאלו את אנשי הסוכנות היהודית איפה הספרים שלנו והכל. 'אל תשאלו, הם היו במחנה קורדני והיתה שריפה גדולה מאוד שם, והכל נשרף', הם אמרו. כשהתבגרתי נסעתי למינכן וראיתי שם במוזיאון המון ספרים של יהודי תימן. בכל העולם אתה תמצא את הספרים של יהודי תימן. אנשי הסוכנות האלה, שגנבו את הילדים, עשו מעשים לא פחות חמורים עם הרכוש שלהם, התכשיטים והספרים היקרים. הם התעשרו מזה".
רק ב־2018 נחשפו בכנסת מסמכים ששפכו אור על הפרקטיקה. לדוגמה, לפי פרסום ב"ישראל היום" של הכתב יאיר אלטמן, אותרה רשימת רכוש של עולים שהגיעו בשתי אוניות. רשימה זו הוכיחה כי הרכוש היה עובר לישראל ולאחריותה של הסוכנות היהודית. מסמכים אחרים העידו על בני משפחות של יהודים שעלו מתימן, הגיעו למשרדי הסוכנות ודרשו בחזרה את הרכוש שלהם.
אלא שזאת היתה רק ההקדמה למה שיעבור על דוד במדינת ישראל. עוד לפני שהפך לנער הוא חי במעברות, ובשלב מסוים נלקח לבית יתומים בירושלים שהיה בשליטתם של נטורי קרתא. "העיניים שלי טרוטות עד היום מהבכי", הוא אומר. במשך כמעט שנה הוא ניסה לברר מדוע לקחו אותו. כשסוף־סוף שב למשפחתו ושאל את אביו, התשובה שקיבל הדהימה אותו: אביו היה בטוח שבנו פשוט נשלח ללימודי תורה. בכל זאת, מדובר במדינת היהודים.
לסיפור הזה יש סוף טוב. שמונה עשורים לאחר מכן דוד שוקר, שהפך לימים ליו"ר הראשון של המועצה המקומית בני עי"ש, מתגאה במשפחה גדולה המונה כבר כ־30 נינים. נראה שלמרות הכל, הוא ממש לא היהודי האחרון של נג'ראן. 
