ישראל. לאחרונה התכנסו ראשי זרועות המודיעין לדיון. על הפרק עמד נושא שכבר עלה וירד כמה פעמים במהלך השנה האחרונה: חיסול ראשי חמאס על אדמת קטאר. הפורום הזה, המכונה ור"ש (ועדת ראשי שירותים), מתכנס מעת לעת כדי לקבוע כיווני פעולה ולאשר מבצעים חריגים. החברים הקבועים בו הם ראש המוסד (שבדרך כלל גם מארח את המפגשים), ראש שב"כ וראש אמ"ן, וכן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לעיתים מצטרפים למפגשים גם הרמטכ"ל וראש המטה לביטחון לאומי, ועל פי הצורך גם גורמים נוספים.
לדברי גורם בכיר שבקיא בפרטים, מהפורום הזה יצאה ההחלטה לגלגל פעם נוספת את המבצע בקטאר. חשוב לציין כי מדובר בהחלטה עקרונית בלבד, שהיא למעשה פקודת היערכות שממנה נגזרות ההכנות המודיעיניות והמבצעיות. לעיתים חולפים שעות עד ימים, ולעיתים שבועות וחודשים, עד שהיא הופכת לפקודת ביצוע - אם בכלל. לא פעם החלטות ור"ש נגנזות, אם משום שהתנאים לפעולה אינם מבשילים (מבחינת מודיעין מספק או הזדמנויות לביצוע), ואם כי מי שנדרש לאשר אותה - הדרג המדיני - לא נותן את האור הירוק. זה היה המקרה בכל הפעמים שבהן עמדה אפשרות חיסולם של ראשי חמאס בשנה החולפת.
מי שהעלה את הנושא כמעט תמיד היה שב"כ, שדרש לא רק להיערך אלא גם לבצע. מי שהתנגדו כמעט תמיד היו הארגונים האחרים, בעיקר המוסד שמחזיק את תיק קטאר, בתמיכת הדרג המדיני.הסיבות למה כן לחסל היו ברורות: אחריותם של המחוסלים לטבח 7 באוקטובר (ובראשם חליל אל־חיה, מקורבו ויד ימינו של יחיא סינוואר); חלקם במלחמה שנמשכת מאז; הקו הנוקשה שהם מציגים בעקביות במשא ומתן, ולעיתים סיכולו בפועל; ההבנה שכל עוד הם בחיים חמאס ינסה להשתקם ולפגוע שוב; וגם הצורך לשלול מקטאר את החסינות המוזרה שרכשה לעצמה, למרות היותה מדינה עוינת שמעניקה מקלט קבוע לארגוני טרור שונים ובראשם חמאס.
גם הסיבות למה לא לחסל היו ברורות: החשש כי פגיעה בבכירי חמאס בקטאר תוביל לפגיעה בחטופים; החשש כי בהיעדרם המשא ומתן ייקטע, ואולי אף ייעצר; החשש מפגיעה ביחסים הרגישים עם קטאר, לרבות אפשרות שתהפוך לגורם עוין במשא ומתן; והחשש מתסבוכת מול ארה"ב, שקטאר נחשבת לשותפה אסטרטגית (גם אם שנויה במחלוקת) שלה באזור. כאמור, עד כה האישור לא ניתן. הסיבות השתנו מפעם לפעם, אבל השורה התחתונה נותרה זהה.
לא ברור מה השתנה כעת: ראש הממשלה נתניהו סיפק כמה מניעים לחיסול, שכולם היו תקפים גם בעבר. למעשה, המניע החדש היחיד שהופיע בהודעתו לאחר התקיפה היה הפיגועים בעזה (ארבעה הרוגים) ובירושלים (שישה הרוגים). אלא שהתקרית בעזה לא היתה שונה ממאות תקריות דומות מאז ראשית המלחמה, ואילו חקירת הפיגוע בירושלים לא העלתה כל קשר בין המחבלים שביצעו אותו לבין חמאס או ארגון טרור אחר. אלא שבין הדיון בוור"ש לבין האישור של נתניהו קרו כמה דברים.
העיקרי שבהם הוא המשא ומתן בין ארה"ב לחמאס, שהוביל להצעה שהניח הנשיא טראמפ לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. זאת הסיבה שכמעט כל צמרת מערכת הביטחון - הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש המל"ל - טענה שהחיסול ראוי וגם המיקום ראוי, אבל העיתוי גרוע. שיש להמתין לתשובת חמאס ולנסות לקדם את המשא ומתן, ורק אם ייכשל לחפש אלטרנטיבות.
טענת נתניהו כי ההחלטה התקבלה "בהתייעצות עם כל ראשי מערכת הביטחון ובגיבוי מלא", היתה נכונה חלקית: התייעצות אכן היתה קודם לחיסול, גיבוי מלא - פחות. לגיטימי שראש הממשלה, שהוא הדרג הפוקד, יחליט בניגוד לדעת ראשי מערכת הביטחון (למען הסדר הטוב: מ"מ ראש שב"כ תמך בהחלטה, וגם שר הביטחון, אבל זה פחות חשוב; כ"ץ עושה כל מה שנתניהו רוצה). חובה על נתניהו להסביר למה, ומה השתנה כעת, בוודאי כשבאוויר מרחפים סימני שאלה כבדים סביב מניעיו בסוגיות כבדות משקל כמו המשך המלחמה ופרשת קטארגייט.
בעבר היה נהוג שעניינים כאלה מגיעים לדיון ולהצבעה בקבינט. הרי לא מדובר רק בחייהם של כמה ארכי־מחבלים שדינם מוות, אלא בעתיד המלחמה והמשא ומתן, ואולי גם בגורלם של החטופים, ובעתיד יחסיה של ישראל עם קטאר, ובאפשרות לפגיעה ביחסי ישראל־ארה"ב, ובהשלכות עומק ורוחב נוספות שמצריכות מחשבה עמוקה וריבוי דעות. הקבינט אמנם דן באפשרות הזאת כמה פעמים במהלך המלחמה, אבל אלה היו דיונים תיאורטיים, והשרים לא נדרשו - בעבר או כעת - להחלטה אם לבצע. נתניהו הותיר אותה לעצמו: האחריות המלאה להשלכותיה מוטלת עליו.
קטאר. היה מי שהזכיר השבוע את מחמוד אל־מבחוח, אחראי הברחות הנשק של חמאס שישראל חיסלה בינואר 2010 בדובאי. חיסולו, שיועד להיות חשאי, נחשף וסיבך את ישראל עם נסיכות הנפט. נדרשו שנים, סייבר התקפי והסכמי אברהם כדי להפשיר את היחסים.בקטאר בחרה ישראל לפעול בגלוי, בתקיפה ממטוסי קרב. החימוש אמנם נבחר כך שהנזק האגבי יהיה מינימלי כדי שלא לפגוע באזרחים וברכוש מחוץ למטה חמאס בדוחא, אבל סטירת הלחי היתה מהדהדת - עם הצד המעליב של היד. זאת לא רק החסינות שקטאר האמינה שיש לה, ולמי שנמצא בתחומה ותחת חסותה.
זה העלבון: הוא ניבט לעברה בכל רגע. רואים אותו באיראן, רואים אותו בסעודיה ובאמירויות, רואים אותו בקהיר, רואים אותו בארה"ב ובאירופה, וגרוע מכל - רואים אותו בדוחא. הפרשן הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", דיוויד איגנישיוס, ציטט שלשום מקורות קטאריים בכירים שטענו כי קיבלו התחייבות מפורשת כפולה - מצד ארה"ב ומצד המוסד - כי ישראל לא תתקוף בקטאר. בדוחא הוטרדו מהאפשרות הזאת בעקבות דברים שאמר הרמטכ"ל לאחר חיסולו של דובר חמאס בעזה, אבו עוביידה. "רוב הנהגת חמאס חוסלה, והיד עוד נטויה", אמר אז זמיר, "רוב שלטון חמאס שנותר יושב בחו"ל, ונגיע גם אליהם".
לא ברור אם התחייבות כזאת ניתנה, וגם יידרש זמן כדי ללמוד איזה תפקיד מילאה וושינגטון בפרשה. לכאורה, טוענים בבית הלבן כי ישראל לא התייעצה טרם התקיפה, אלא רק עדכנה זמן קצר לפני שבוצעה (העיתונאי ברק רביד פרסם כי המודיעין האמריקני איתר את המטוסים באוויר, ולאחר שבוצעה פנייה לישראל הועבר הדיווח). אם הגרסה הזאת נכונה, ישראל ביצעה הימור עצום לא רק מול קטאר, אלא גם מול ארה"ב והנשיא טראמפ - המשענת האחרונה של ישראל בעולם - שמחזיקים באינטרסים לאומיים ואישיים רבים מול קטאר.
טראמפ אמנם סובב את מטוסי חיל האוויר רגע לפני שתקפו בטהרן ביומה האחרון של המלחמה ביוני האחרון, אבל זאת לא סיבה מספקת למדר אותו מהחלטות שנוגעות גם אליו ולארצו. לכן מתגנב החשד שהוא דווקא עודכן, ומנסה לעשות את מה שהאמריקנים מכנים keeping face - להעמיד פנים בניסיון להיראות כמי שהעניין אינו קשור אליו. זה מאפשר לו להישאר בעמדה ניטרלית כביכול, וכמי שיוכל לקפוץ למים בכל רגע כדי לגשר ולפשר. ייתכן גם שטראמפ האמין כי תקיפה כזאת תמנע את המערכה בעזה, משום שישראל תוכל להכריז על ניצחון מבלי שתידרש לשוב ולכתוש את הרצועה.
בינתיים, לא ברור כיצד קטאר תגיב לפגיעה בה. היא בוודאי לא תשגר את מטוסי הקרב שלה לישראל, וספק גם אם תוותר על מעמדה כשחקנית בסכסוך הישראלי־פלשתיני - ובעולם הערבי בכלל - שאותו בנתה במשך שנים ובעלות של מיליארדים. ייתכן שיידרש זמן עד שתשוב למעמדה כמתווכת בין הצדדים, וסביר שישראלים יתקשו לפעול בתחומה בחופשיות כבעבר.יהיו שיטענו שזה הגיוני ומתבקש, משום שקטאר אינה מדינה "מורכבת" כפי שטען נתניהו, אלא מדינת אויב לכל דבר ועניין, אבל המציאות סבוכה יותר: קטאר שימשה מסלקה נוחה עבור האמריקנים לכל מיני עסקאות מפוקפקות, שהם לא רצו להתייצב בפרונט שלהן.
לכן היא אירחה את בכירי הטליבאן בשנות הכיבוש האמריקני באפגניסטן, ולכן היא אירחה את בכירי חמאס שעזבו את דמשק כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, ולכן גם היא מימנה את חמאס - מזוודות הדולרים המפורסמות - לבקשת ישראל, שבדיוק כמו וושינגטון ראתה בדוחא מסלקה נוחה שתעשה עבורה את העבודה המלוכלכת בלי להותיר טביעות אצבעות.כאמור, סביר שקטאר תמשיך לשחק על כל המגרשים.
זאת דרכה: היא יכולה גם לממן את רוב הפעילות האנטי־ישראלית והאנטישמית ברחבי העולם, גם לשמן את חמאס, וגם לשלם ליועציו הקרובים ביותר של נתניהו בניסיון לקנות השפעה בישראל. מבחינת דוחא הכל הולך, וכל האמצעים כשרים. ישראל נהנתה מכך, ונשרפה בשל כך. את מחיר השריפה של 7 באוקטובר אנחנו משלמים כבר שנתיים, ונשלם כנראה עוד שנים רבות; מחיר השריפה של פרשת קטארגייט עוד לא נחשף במלואו, אבל ממה שידוע עד כה נדמה שמדובר באחת הפרשות החמורות בתולדות המדינה, שמפלרטטת עמוק עם המונח "בגידה".
חמאס. עד לתקיפה בדוחא התנהל מרוץ בין שני שעונים: שעון המלחמה ושעון העסקה. צה"ל התקדם בהכנות למלחמה (בבוקר התקיפה הוא אף הורה לכל תושבי עזה להתפנות דרומה), אבל ישראל שמרה על קשר עין קבוע עם האפשרות שהמשא ומתן יחודש. היא אף אישרה את הצעת טראמפ, והמתינה לתגובת חמאס שבכירי הארגון בדוחא דנו בה בעת שהותקפו.התקיפה קטעה, נכון לכרגע, את שעון העסקה, והותירה את שעון המלחמה לבדו.
שלשום פרסם צה"ל הודעת פינוי נוספת, והעצים את התקיפות במרחב עזה בניסיון לדחוק באזרחים לעזוב. עד כה נענו לה 120-100 אלף (מתוך כמיליון), אם כי ניסיון העבר מלמד שרובם ממתינים לרגע האחרון ועוזבים כשהם רואים את מאסת הכוחות מתקדמת לעבר העיר.מתבקש לתהות כיצד נתניהו מתכוון לסיים את המלחמה. לא מבחינת היעד, אלא כיצד יגיע אליו. המחשבה שלחץ צבאי ישנה את מדיניות חמאס נכשלת בעקביות.
הבטיחו לנו שזה יקרה אם סינוואר הבכור ימות, וזה לא קרה. הבטיחו לנו שזה יקרה אם איסמעיל הנייה ימות, וזה לא קרה. הבטיחו לנו שזה יקרה אם מוחמד דף ויתר הצמרת הצבאית ימותו, וזה לא קרה. הבטיחו לנו שזה יקרה אם סינוואר הצעיר ימות, וזה לא קרה. ועכשיו מבטיחים שזה יקרה אם בכירי חמאס בחו"ל ימותו, ואם עז א־דין חדאד שנותר בעזה ימות. ההבטחות האלה מקבילות להבטחות על הניצחון המוחלט שנמצא "בהישג יד", "מעבר לפינה", "במרחק נגיעה". בינתיים, הדבר המוחלט היחיד הוא שצה"ל נמצא בדרך לעזה, למבצע שפוטנציאל ההסתבכות שלו עצום - ומחיריו הצפויים בהתאם.
אלה לא רק 48 החטופים שלא ברור מי ואיך ישחרר אותם (אם בכלל), וגם לא רק החיילים שייהרגו וייפצעו והמחיר שישלמו משרתי הסדיר והמילואים והקבע ומשפחותיהם. זה המחיר הכלכלי העצום, והתסבוכת המדינית חסרת התקדים שסוגרת על ישראל מכל עבר ועלולה להפוך אותה למדינה מצורעת שהעולם כולו יפנה נגדה. ואם זה חלילה יקרה, לא יעזרו כל המבצעים והחיסולים והניצחונות. בקוצר ראותה, בהתנהלותה הקלוקלת, בהימורים שהיא לוקחת על עצמה, עלולה ישראל להפוך את הצודקת שבמלחמותיה לאסון קולוסאלי, ואת חמאס למנצח.
