אם אתה פוגע ביהודים או יוצר איום כלפיהם מובטחת לך תחושת כוח. לעמנואל מקרון, הנשיא הכושל של צרפת, כנראה דרושה איזו תחושת כוח ואפקטיביות ורלוונטיות. כי בארצו – צרפת, כאמור – מידת התמיכה בו ירדה ל־15%. לפעמים נדמה שאין לישראל תומכים. שאחד כמו מקרון מתעתע על פני כל המגרש כבתוך שלו. מעין זידאן או פלאטיני בזירה המדינית. אבל אתה מגלה כל הזמן שיש תומכים לישראל, ויש מתנגדים למרחץ הטורקי האסלאמיסטי תומך הטרור שמאיים לכבוש את צרפת, בריטניה או גרמניה. נואל לנואר היא תומכת גדולה בישראל.
הפגנה פרו-פלשתינית בסיאנס פו, פריז // רויטרס
"האנטישמיות העכשווית היא כלי לגיוס הצעירים. האנטי־ישראליות והאנטישמיות זה אותו דבר. הצעירים לא מבינים את זה, אבל נוצרת מגמה של צעירים שפועלים נגד עצמם. כמו הקומוניזם בזמנו", אומרת לי מי שכיהנה לשעבר כשופטת בית המשפט העליון לחוקה בצרפת, ושרה לשעבר בממשלת צרפת, כשאנו נפגשים בבר של אחד המלונות היפים בירושלים. זה דומה לקומוניזם במובן של בורגנים נגד עצמם, אבל בכל זאת הקומוניזם הציע איזה אידיאל, איזו אוטופיה בקצה הדרך.
"האוטופיה זו ההזדהות עם הקורבנות. תסתכל על הלהט"בים. איזה היגיון יש שהם יתמכו בחמאס? הרי אם הם היו בעזה היו תולים אותם. למה שהם ירצו להרוס את החברה שמעניקה להם חופש, זכויות?"
"את במקור מגיעה מהשמאל, לפני 20 שנה, לפני 30 שנה.
"היתה תקופה של חופש. אני לא פסימית. הרבה חברים מהשמאל מבינים שיש להם עכשיו אתגר קשה: הדמוקרטיה בסכנה, וזאת בגלל החזון החדש של השמאל ושל הצעירים המגויסים, חזון שלפיו צריכה להיות חרטה על העבר. ולמסור למוסלמים את השלטון".
* * *
נואל לנואר היא קתולית על הנייר, אבל הזהות הדתית לא העסיקה אותה בהוויה של צרפת שבה גדלה והתחנכה. היא היתה חברת מפלגה. המפלגה הסוציאליסטית של פרנסואה מיטראן, מי שזוכר. הוא מלך כנשיא בצרפת בשנות ה־80 וה־90, ובתקופתו תפקיד הנשיא היה הכי קרוב למלך – כמו שהוא אהב וכמו שהצרפתים אוהבים. היא היתה מהנשים הבולטות במפלגה הסוציאליסטית, וכשהנשיא היה צריך לבחור משפטן בכיר למשבצת שהתפנתה בבית המשפט העליון לחוקה, מיטראן עשה לה אודישן. בהתחלה רצה למנות גבר, אבל אז הוחלט שזאת תהיה אישה. "אז הייתי בעצם סקנד צ'ויס. הייתי בעדיפות שנייה", היא אומרת כשספל תה גדול מהביל מולה.
מיטראן קטע אותה באמצע. היא נבחרה לתפקיד הרם בגיל 41, אישה ראשונה בערכאה הגבוהה ההיא. בעשור הראשון של המאה היא כיהנה באחת הממשלות בימי ז'אק שיראק כשדומיניק דה וילפן, לא אוהד ישראל אם להשתמש בלשון המעטה, היה שר החוץ. היא נכנסה לקה ד'אורסה, מטה משרד החוץ בפריז, כשרה לענייני אירופה. "הייתי מאוד פרו־אירופית", היא אמרה. זה נמשך שנתיים.כיום היא יו"ר הוועד להגנה על בואלם סנסל, הסופר האלג'ירי הגדול, שהושלך לכלא באלג'יריה הנתונה לשלטון מוטרף לחלוטין שהוא קומבינציה של אסלאמיזם ומשטר צבאי. דומה למצרים של א־סיסי אבל הרבה יותר קיצוני.
היא כבר מזמן לא בשמאל. להגן על חופש הדיבור של סופר כיום זה הולך יחד עם להגן על ישראל. לנואר העלתה לפתע באוב את ינקלביץ'. ספק אם מישהו חוץ מבני ציפר שמע עליו בישראל. אחד הפילוסופים – כן, בצרפת היו פעם פילוסופים אמיתיים – הגדולים בצרפת הפוסט־מלחמתית. אבל זה היה בזמן שסארטר, דה בובואר, מישל פוקו ודרידה שאבו את כל החמצן, אז היה קשה לחדור לתודעה עם שם כמו ולדימיר ינקלביץ'. היא נזכרה בו כששאלתי, מה בנוגע לג'נוסייד? ג'נוסייד בעזה.
"אני זוכרת שינקלביץ' אמר בשנות ה־50 שעוד יאשימו את היהודים ברצח עם. יאשימו את היהודים במה שעשו להם", היא אומרת. "היה אז רדיו סורבון, ובשיחה ברדיו בשנות ה־50 הוא צפה את עליית האנטישמיות מחדש. האנטישמים יאשימו את היהודים בג'נוסייד. יאשימו שהם עושים מה שעשו למשיח, לישו".מבחינת העיתונות, היא אומרת, "כל יום זה הפרוטוקולים של זקני ציון". פעם היה צריך לחכות איזה עשור או שניים, לפעמים 50 שנה, כדי לפגוש שוב גרסה מעודכנת של "הפרוטוקולים". כיום אתה רק צריך לפתוח את העיתון, אם זה כל כך חשוב לך. ואם אתה בצד הכותב, אולי גם תקבל פרס עיתונות.
* * *
קשה לנואל לנואר למצוא את ההיגיון שמאחורי החלטתו של מקרון להכיר במדינה פלשתינית. היא גם לא רוצה להתבטא כשהיא מחוץ לצרפת נגד הממשלה או המדינה. אבל יש כמה הסברים, ובעיקר ההסבר שהציע העיתונאי מישל גורפינקיל; שמקרון כבר לוטש עיניים לעידן הפוסט־נשיאותי שלו. הוא יפרוש בעוד כשנתיים כשהוא עוד לא בן 50. המטרה שלו לפי הגרסה הזאת היא לחזור לסיבוב שלטוני נוסף אחרי תקופת צינון מחייבת של לפחות חמש שנים. והוא צריך להבטיח לו עורף אלקטורלי מוסלמי.
יש גרסה נוספת מעבר לשיקולי פנים של פייסנות כלפי הרחוב אסלאמיסטי־שמאלני בצרפת. זו אסטרטגיה צרפתית מסורתית עוד מימי דה גול. "לתקוע סיכה בבלון האמריקני", הגדיר את זה ההיסטוריון ניל פרגוסון. כלומר, לחבל במידת האפשר במדיניות הבינלאומית של ארה"ב. המקרה המוכר ביותר היה ערב מלחמת ששת הימים, וישראל היא זאת ששילמה את המחיר הגבוה: פה הפער העצום בין מיתוס למציאות. דה גול לא הטיל את האמברגו על הנשק שסיפקה צרפת לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, אלא שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב־2 ביוני 67'. בכך לא הותיר לה ברירה אלא לפתוח במלחמה יזומה או בשפה הצרפתית שלו - "לירות את הירייה הראשונה".
פרופ' מעוז עזריהו ואני תיארנו את צרפת ב־67' כמי שבעצם השליכה את "הגפרור הבוער" ("ישראל היום", 16.7.2018). כך גם מקרון, יחד עם ראש ממשלת אנגליה, קיר סטארמר, טרפד את המשא ומתן לשחרור החטופים והפסקת אש בעיתוי שבו הודיע על כוונתו להכיר במדינה פלשתינית.
"לא תהיה לזה משמעות בשטח", אומרת לנואר. בהכרזה על כוונתו בנושא הפלשתיני מקרון פגע קודם כל במדיניות טראמפ במזרח התיכון. "להאשים את היהודים שהם רצחו את המשיח זה כמו להאשים את היהודים ברצח אוכלוסייה שלמה. בעבר לא הבנו שאלה שהם נגד היהודים הם גם נגד אמריקה. זו גם עמדה נגד הנאורות. חלק מהזהות המסורתית של השמאל הצרפתי זה האנטי־אמריקניות. התוצאות של המגמה כיום באירופה יכולות להיות הרבה יותר חמורות ממלחמת העולם השנייה. אני מאוד פרו־אירופית, אבל אירופה כושלת כאן".
* * *
היא חווה את הפוליטיקה החדשה ברצח האופי שנעשה לה. הערך שלה בוויקיפדיה קוצץ ושוכתב בחצי לפחות. כראש הוועד להגנת בואלם סנסל היא חווה לאחרונה רצף בלתי פוסק של איומים על חייה. היא מספרת על לא מעט אישים בצרפת שנזקקים לאבטחה צמודה מצד המשטרה. היא חוששת שזה יהיה גורלה בעתיד הלא רחוק. "כמובן, לא כאן", היא אומרת. בישראל היא מרגישה בטוחה. העיתונאית האיטלקייה פיאמה נירנשטיין חווה את זה כבר עשרות שנים. ברגע שהיא נוחתת במולדתה כשהיא יוצאת מישראל, היא מקבלת אבטחה צמודה. טוב, באיטליה עוד נשאר מעט שכל ישר.
היא לא מופקרת מסיבות בירוקרטיות כמו גל הירש.כמשפטנית בכירה המתמחה במשפט בינלאומי לנואר מזהה את המפולת של מוסדות האו"ם, ובייחוד המוסדות המשפטיים, כמו בית הדין הגבוה לצדק ובית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. "האו"ם מילא לאורך השנים תפקיד מאוד שלילי שהתוצאה שלו נראית היום", אומרת לנואר. "כל (או רוב) ארצות הדרום הגלובלי השתלטו על המוסדות האלה כדי להילחם נגד ישראל. זה כולל את בתי המשפט הבינלאומיים בהאג. בית הדין הגבוה לצדק היה אחראי בעבר לטיפול בסכסוכי גבולות.
"עכשיו מדובר בכ־130 מדינות מתפתחות או תת־מפותחות, רבות מתוכן דיקטטורות. והן מקבלות באמצעות המוסדות הבינלאומיים החלטות בנושא האקלים, למשל. ובעיקר, תמיד נגד המערב. תמיד נגד המערב. ראיתי שמבחינת בתי המשפט בהאג, בית הדין הפלילי למשל, פלשתין יכולה להיחשב כמדינה. בבית הדין הפלילי הבינ"ל הם מחשיבים את הפלשתינים כמדינה.
"אם אפילו בתי המשפט בוגדים ומועלים בתפקידם – אז הכל פרוץ. כי זה לא מתפקידו של שופט להכיר במדינה. ההצדקות שלהם לפעילות בית המשפט בלתי מתקבלות על הדעת. הבעיה שארצות המערב לא הגיבו בזמן. הן השאירו את התהליך הזה ללא תגובה. אולי טראמפ יציל את המערב", היא מפטירה בחיוך קצת מתנצל.
כן, הוא גולש מעבר למכסה. כמו ה־AI שיצר לעצמו בדמות הקולונל קילגור בפוסטר המוכר של "אפוקליפסה עכשיו", בצירוף המוטו המקפיא: "אני מת על ריח הגירוש בבוקר".
"סנסל רצה שייצג אותו עורך דין יהודי. הממשלה האלג'יראית אסרה עליו", היא אומרת. לפחות בישראל הפלשתינים לא מתנגדים שייצגו אותם עורכי דין יהודים. יש מבחר גדול.
* * *
אחד הדברים הבסיסיים שמקוממים יותר ויותר אזרחים וקבוצות בצרפת, ובכלל באירופה, זה החדירה וההשפעה המכרעת של מדינות זרות שאינן ידידותיות לדמוקרטיה המערבית. "לא מדובר רק בסין או ברוסיה, אם כי שם זה שונה, אלא השפעה של ארצות ערב - קטאר, טורקיה, בעיקר באמצעות התפוצה המוסלמית.
"טורקיה היא ארץ שחשוב לה שתהיה תפוצה שלה שתפעל בארצות מערב אירופה נגד הדמוקרטיה. אגב", אומרת לנואר, "זה בהחלט לא מאה אחוז של המהגרים. יש קבוצה אחת שונה מהאחרות, ואלו המהגרים האיראנים. הם מגינים בקנאות על הדמוקרטיה. הם מתחרטים על המהפכה האסלאמית שהתחוללה בארצם. הבעיה העיקרית היא דווקא צאצאי המהגרים המוסלמים שמגיבים בקיצוניות לערכי המערב. מצער אותי שלא הייתי ערה להתפתחויות האלה.
"בצרפת כ־26% מהקהילה המוסלמית נחשבים כמי שעברו תהליך רדיקליזציה. משתמשים בהם כמכשיר נגד הדמוקרטיה. כיום הם פועלים כדי לשנות את המערב שיהפוך לחברה דומה לזו שממנה הם באו, שממנה הם כביכול ברחו. הם פיתו את השמאל והשמאל הרדיקלי לחבור אליהם. מדובר בפילוסופים ומלומדי משפט שהחליפו את הפרולטריון כנושאי המהפכה במהגרים. בייחוד המוסלמים.
"שיטתו של מישל פוקו היתה בינארית: הוא חילק את העולם למדוכאים ולמדכאים. כיום במשרדים הראשיים של המפלגה הסוציאליסטית – למרות שלא נשאר ממנה הרבה – תלוי דגל פלשתין. יש ראשי מועצות וערים שמסלקים פרו־ישראלים. אינטלקטואל מסוים כתב מאמר שבו טען בין השאר כי בעזה אין ממש עיתונאים. כולם עובדים למען חמאס, אחרת לא יכלו לנשום שם. כיוון שזה נאמר, הוא זומן אל ראש או שמא ראשת העיר (זאת יכולה להיות גם עיירה או רובע עם כמה אלפי תושבים). הובהר לו שהוא לא יכול לכתוב דבר כזה. זאת החתונה בין השמאל לאסלאמיזם, וזאת סכנה גדולה".
באיזה דיון בטלוויזיה הועלה נושא לא מוכר בישראל: החזרת אלפי עבריינים, פושעים אלג'יראים, למדינתם. אלג'יריה מסרבת לקבל את הפושעים אליה, היא מעדיפה שיישארו על אדמת צרפת. "בדיון אמרתי, נפלט לי בטעות – בצרפתית המילים דומות – במקום 'אלפים' אמרתי 'מיליון'. אז עכשיו התביעה בצרפת רוצה להעמיד אותי לדין בגין הסתה לשנאה וגזענות.
"ישנה תמיד קבוצת NGO של שמאל קיצוני שאורבת למקרים כאלה כדי להתחיל ברדיפה. תוקפים אותי גם כיהודייה. אני לא יהודייה. אם אתה רוצה לתקוף, יהודי הוא תמיד מטרה – בהגדרה. מתקיימת מלחמה מחתרתית, מתחת לפני השטח, בין תרבות המערב לבין תרבויות אחרות, בעיקר אסלאמיסטיות".
