המסר של טראמפ לנתניהו נחשף: אם זה לא יקרה, אעצור את ישראל בעזה

המסר של הנשיא טראמפ לישראל היה קצר וברור: "תחסלו אותם כבר". באלה המילים. במילים פשוטות: טראמפ מגבה לחלוטין את השאיפה של ישראלים רבים כל כך לסלק את חמאס מעל פני האדמה. אבל - גם כן בדומה לרבים בארץ - הוא רוצה שזה יקרה מהר. כמעט שנתיים מאז פרוץ המלחמה, כמעט שנה מאז ניצחונו בבחירות, הנשיא האמריקני מעוניין להגיע לסוף. בתוך כמה זמן?

נתניהו ודרמר לא יודעים. כנראה גם טראמפ עצמו לא. ניתן להעריך כי כל עוד הרושם יהיה שצה"ל מתקדם בדרך להשגת היעד, האור הירוק ימשיך לדלוק. לעומת זאת, אם טראמפ יחשוב שהמלחמה הישראלית תקועה, מדשדשת או חסרת תוחלת - אזי בוקר אחד הוא פשוט יכתוב ב־Truth Social "די, מספיק". זה יכול לקרות בעוד יום, או שבוע, או חודש, או רבעון, ואז ייעצרו שרשראות הטנקים.

הציר החמאסי־קטארי־פרוגרסיבי יודע זאת. לכן הוא פועל במרץ להמאיס את המלחמה הישראלית על דעת הקהל בארץ ובמערב באמצעות התקשורת, וליצור את הרושם שהיא חסרת תוחלת. המטרה היא לגרום לטראמפ להגיד "Enough is enough". כך כבר קרה עם קמפיין ה"הרעבה". במקרה ההוא נתניהו הפך את ההחלטות שלו עצמו, ומאז הוא מציף את הרצועה באוכל רק כדי שחמצן הלגיטימציה מהחבר הכי טוב שהיה לנו אי־פעם ימשיך לזרום.

אבל אין ערובה לכך שגם במשבר הבא ביבי יצליח לעמוד בפרץ. בין היתר משום שהוא עצמו, למרות אלף תחנונים, לא מפעיל מערכת יחסי ציבור משומנת כמו זו של הקטארים. כך שעון החול המדיני פועל נגדנו. למרבה הצער, נראה כי דווקא הרמטכ"ל אייל זמיר לא הפנים את המצב. בחירתו של זמירההיסטוריה הישראלית בת שמונת העשורים מלמדת כי לדאבון הלב, הגנרלים המהוללים ביותר שצמחו לנו ניחנו בקוצר ראייה מדיני.

זה נכון ליצחק רבין עם הטעות האומללה של אוסלו, לאריק שרון עם איוולת ההתנתקות, ל"מפקדים למען ביטחון ישראל" שרצו להקים מדינת אש"ף בפאתי כפר סבא, ולרמטכ"לים שהמליצו במשך עשורים לסגת מהגולן, רק כדי לקבל בבוא הימים את אחמד־א־שרע־אל־ג'ולאני מתצפת על טבריה מהרמה. באמת מצעד מרשים של איוולת מפוארת. הרמטכ"ל אייל זמיר, תודה לאל, לא הכניס את עצמו עד כה לרשימת הקלון הזו. אך חצי שנה לאחר שהוא מונה בהתלהבות ובקונצנזוס, דומה שגם הוא שוגה מן היסוד בקריאת המפה המדינית.

כשנכנס לתפקיד במארס 2025, זמיר אמר: "מכאן נשואות פנינו לכיוון אחד - ניצחון והכרעת האויב! (סימן הקריאה במקור) זוהי משימתנו, זהו ייעודנו. על אויבינו ששאפו להשמידנו, ששחטו ואנסו, ששרפו וחטפו - ננחית מכת מחץ! 'לא נשוב עד כלותם', ולא נשקוט עד שובם של אחינו ממנהרות השבי - זוהי חובתנו המוסרית".

המילים היו מדויקות. הרמטכ"ל תיאר באופן הקולע ביותר מה נדרש לעשות לארגון שביצע בנו את הזוועות הקשות ביותר מאז השואה, ושהנחית על המפעל הציוני את המכה הקשה בתולדותיו. "ניצחון והכרעת האויב!" הם אכן הכרחיים כדי שנמשיך לשרוד בארץ הזו. הבעיה היא שבימים אלה הרמטכ"ל לא מציע לפקודיו או לממונים עליו מסלול מעשי כיצד להשיג את היעדים האלה. התוכנית המבצעית שהציג לקבינט לא משרטטת את הדרך מאל"ף ועד ת"ו כיצד לעשות זאת. זו התקלה הראשונה. השגיאה השנייה היא אי־הפנמת הלו"ז המדיני. הרמטכ"ל, כך נראה, לא קולט את קוצר הרוח הנ"ל של טראמפ.

כמו שאר שרי הקבינט, הוא שמע את רון דרמר מסביר שאם המלחמה תיפסק לטובת עסקה זמנית - היא כבר לא תתחדש. הוא גם אמור להכיר את הדברים המפורשים של וויטקוף, ששולל כעת עסקה חלקית ואומר: "צריך לשנות את המשא ומתן להכל או כלום".יתרה מכך, בניגוד לדברים של זמיר ושל הבכירים האחרים במערכת הביטחון, עסקה חלקית לא תעצור את המלחמה רק לחודשיים, אלא לזמן הרבה יותר ארוך. כי נניח שיתחדשו השיחות, ונגיד שהפעם חמאס כן ינהל משא ומתן בתום לב - גם אז יחלפו שבועות עד שייסגרו הפרטים. ובמהלכם הפעולה הישראלית בעיר עזה, כמובן, לא תהיה במקסימום עוצמה.

לאחר מכן תהיה הפסקת לחימה בת חודשיים, שבסופם צה"ל יידרש לכבוש מחדש שטחים רבים שמהם נסוג לטובת מימוש העסקה. כך שיחלפו ארבעה-חמישה חודשים עד שנשוב לנקודה שאנחנו נמצאים בה כעת. כל זה יקרה כשטראמפ כבר נוהם בחוסר סבלנות ברקע. האם הרמטכ"ל סבור שכך נגיע ל"ניצחון והכרעת האויב"?דבריו המפורשים של טראמפ היו "או שתשחקו ברצינות - או שלא תשחקו בכלל".

מאחר שהתוכנית שעומדת לצאת לפועל לא תשיג את היעדים, ובטח לא במהירות, טראמפ עוד עלול לומר שישראל "לא משחקת ברצינות". זה המסלול שהרמטכ"ל מושך אליו. זה הפספוס המדיני שלו. הוא לא מפנים שאין זמן.במקום לשעות לפרשנים תבוסתניים ולעצות אחיתופל באולפנים, הרמטכ"ל צריך לחשוב כיצד הוא רוצה להיזכר בהיסטוריה.

האם כמו דדו - שקם מההלם של הפתעת יום כיפור, הכריז "נשבור להם את העצמות" והעביר את ישראל מתבוסה לניצחון? או כמו דן חלוץ - שמלוטף על ידי התקשורת, אך שלעולם יהיה המפקד שמכר את תיק המניות בבוקר מלחמת לבנון השנייה, ושלא הצליח לנצח את חיזבאללה ב־2006? כרגע זמיר צועד במסלול דומה לזה של קודמו, הרצי הלוי.

שניהם רשמו הישג כביר במבצע עם כלביא - הרצי בהכנות, זמיר בביצוע - אך לא הצליחו להשמיד את מחולל האסון הנורא בתולדותינו, חמאס. כמו הלוי, גם זמיר נדחף על ידי התקשורת לקרבות בוץ מיותרים מול שרי הקבינט. אז יופי, הוא קיבל מחיאות כפיים קצרות טווח בגלל מריבה תורנית עם אורית סטרוק - אבל איך זה מקדם אותו להשגת היעדים שהוא עצמו התווה?

אחת שיודעת

דווקא משום שהיא האישה המושמצת ביותר בארץ, חובה להזכיר שוב: מקרב כל אישי הציבור, כל מקבלי ההחלטות בישראל, כל הגנרלים, הקצינים, הגברים־גברים והמאצ'ואים, הפלאפלים והמומחים, היתה רק אישה אחת שראתה נכוחה והזהירה - קוראים לה אורית סטרוק. היא זו שכתבה לשר הביטחון יואב גלנט, חודש לפני הטבח, "יום פקודה יבוא כשחמאס יחליט".

שרת ההתיישבות, תושבת היישוב בחברון, האישה שהברנז'ה מתירה לשנוא ולפיד להתגולל - היא היחידה שלא נאחזה בקונספציית "חמאס מורתע ולא רוצה מלחמה", לא האמינה שהוא "דואג לשיפור המצב הכלכלי בעזה", ולא הבינה מדוע במו ידינו אנחנו מכניסים לעזה בטון, ברזל, טנדרים של טויוטה וחלפים לאופנועים שיום אחד יסתובבו נגדנו. בשנה שלפני המלחמה היא כתבה לכל הביטחוניסטים הדגולים 15 מכתבי התרעה שונים על השאלות האלה בדיוק. 

התגובה היתה התעלמות. כך שסטרוק היא אדם שבטווח הקצר אולי מפתה לתדרך נגדו - נהנים מכותרות נאות - אך בראייה ארוכת טווח כדאי להקשיב לו. בישיבות הקבינט פעם אחר פעם היא מוכיחה בקיאות בחומר ויכולת ניתוח טובה לא פחות, ולעיתים אף יותר, מזו של אנשי המקצוע. זה לא אומר שהיא תמיד צודקת, ויכול להיות שלא תמיד היא קולעת בניסוחים מוצלחים, אבל אדרבה - תקינות פוליטית היתה אחת מהסיבות לעיוורון המדינתי ערב הטבח. מי כמוה, וכמו סמוטריץ' ובן גביר, העז לקרוא בטרם עת לכיבוש עזה? "קיצונים" הוא התואר שמדביקים לה ולהם, כחלק מהניסיון לסתום להם את הפה.

התברר שהם היו הרבה יותר מתונים מהמציאות.

הפוך, גוטה

לא מדברים על זה, אבל בעצם הוויכוח בין נתניהו והשרים לבין הרמטכ"ל ובכירי מערכת הביטחון הוא על דימויים. זמיר אומר לנתניהו ולקבינט: "אם אתם רוצים שאכנס לעיר עזה ואסכן את חיי החטופים - אִמרו זאת בצורה מפורשת". הרמטכ"ל לא רוצה להיות מואשם על ידי התקשורת ומטה החטופים כמי שמסכן את חיי ה־20 החיים. לכן הציפייה שלו היא שנתניהו יאמר דברים ברורים וייתן לו גב. אלא שנתניהו - מר הצלחות ומרחיק הכישלונות - לא מוכן.

עוד יותר מזמיר הוא לא רוצה שתדבק בו אשמת "מפקיר החטופים". דווקא טוב לו שהזעם, ככל שיהיה כזה, יופנה כלפי אחרים.לכן ראש הממשלה לא מוכן לומר כמו סטרוק או סמוטריץ' "יש לכבוש את עזה, יהיו המחיר והסיכון אשר יהיו". מבחינת נתניהו, החלטות הקבינט והתוכניות המבצעיות מדברות בעד עצמן. הצבא הוא זה שהחליט לא לכבוש רבע מהרצועה, אף שהקבינט או כ"ץ או נתניהו מעולם לא נתנו הנחיה כזו.

אם כך, הצבא הוא זה שצריך להמשיך. למה שנתניהו יעמיד את עצמו בקו האש הציבורי? בחלק הזה של הוויכוח דומה שהצדק עם הרמטכ"ל. אמנם נכונה טענת ראש הממשלה שהצבא עצר את עצמו על דעת עצמו מכניסה לעיר עזה ולמחנות המרכז, אך אין סמכות בלי אחריות. אם הממשלה תופסת עצמה כבעלת סמכות להנחות את צה"ל לקחת את הסיכון, אזי עליה לגבות אותו ציבורית.

הרמטכ"ל אמור להילחם ולנצח את האויב - ולא להיות זה שסופג מחירים פוליטיים עבור הממשלה, או שמנקה אחריה את הלכלוך. אחרי שעסקנו בתדמית - ניגש למהות. כלל לא בטוח שהתקרבות של צה"ל לאזורי החזקת החטופים אכן מסכנת אותם. אחרי הכל, משוחררים רבים העידו כי שמעו את שרשראות הטנקים מעל לראשם.

זה רק גרם לשוביהם לשמור עליהם טוב יותר, כי הם ידעו שהחטופים הם תעודת הביטוח שלהם. אחד החטופים, שמבקש לא לפרסם את שמו, סיפר כי באחד משלבי המלחמה הוא שהה באותו בית עם חיילי צה"ל. בהוראת שוביו הוא הסתתר תחת גרם המדרגות, בלי שהצליח לאותת לחיילינו על נוכחותו. כך הוא לא ניצל, אבל גם לא חוסל.יתרה מכך, פעמים רבות לאורך הדרך ההערכות של הצבא בדבר מיקומי חטופים התגלו כלא נכונות.

כמו כן, ברור שהגדרת רבע משטח הרצועה כאזור שעלול להשפיע על גורל החטופים היא שולי ביטחון רחבים מאוד. לבסוף, כנגד ההנחה שהתקרבות חיילינו לריכוזי החטופים תסכן את חייהם, בצמרת פיקוד הדרום מביאים בחשבון תרחיש הפוך: שדווקא פעולה עצימה של צה"ל, שתבהיר לאחרוני הטרוריסטים כי דינם נחרץ, תגרום למחזיקי החטופים להישבר. הרי כבר שמענו מאלי שרעבי ומפדויי שבי אחרים שלחמאסניקים קשה מאוד. "הם בוכים בלילות לכרית", כלשונו, ונדהמים מעוצמת ההרס של הרצועה.

השבוע הם ספגו עוד מכה קשה, עם חיסול התועמלן החמאסי הבולט אבו עוביידה. כך שאם במקום להסס ולהיזהר - כפי שנהגנו מאז ההתנתקות ועד ליום הטבח - ניכנס בחמאס בלי חשבון ומגבלות, חוליות השובים יישברו. הן יתנתקו מהמטה הארגוני של חמאס ויעברו לנהל משאים ומתנים נפרדים עם ישראל. דמיינו לרגע קצין בכיר בצה"ל מתייצב בפומבי ב"כיכר פלשתין" במרכז עזה, וכורז: "אם חוליות השבי ישמרו על החטופים, הן יוברחו ויינצלו. אך אם שערה משערות החטופים תיפול - שוביהם יחוסלו או יישבו".

זה הכיוון שאליו צריך ללכת. בסופו של דבר, ההבדל בין ניצחון להיעדרו תלוי בראש, במוח ובכוח הרצון - ולא במצב הפיזי, שבו ברור כי ידינו על העליונה. ראש הממשלה הבהיר אינספור פעמים שניצחון הוא מטרתו, ולשם הוא גם מכוון את מהלכיו. טראמפ, כאמור, מגבה אותו. הרמטכ"ל הצהיר, כאמור: "ניצחון והכרעת האויב! זוהי משימתנו, זהו ייעודנו". הגיע הזמן לבצע. 

arik3000@gmail.com