ישראל יכולה לנצל לטובתה את הבליץ המדיני להכרה במדינה פלשתינית

נאום עבאס, שיושמע ככל הנראה בווידאו, יושמע הרבה יותר משהיה מושמע מפיו על רקע הקיר הירוק המוכר של העצרת • במקום לנצל את התמיכה האמריקנית לצורך הגעה לפתרון שיבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו צועדים כסומים באפלה בעקבות קבוצה קטנה והזויה

ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, צילום: רויטרס

לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות בארה"ב, נפגשתי עם ראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, ומצאתי אותו אופטימי במיוחד. הוא הראה לי את מכתבו של טראמפ אליו, שהיה רווי מילות ידידות, ואמר כי היה לו איתו דו־שיח ענייני בתקופת כהונתו הראשונה, וכי הוא מאמין כי גישתו העסקית עשויה לקדם את מאמצי השלום בין ישראל לפלשתינים ואת הסיכוי לפתרון שתי המדינות.

טראמפ ומחמוד עבאס (ארכיון), צילום: רויטרס

אחרי הכל, גם בתוכנית טרמאפ מינואר 2020 מדובר בפתרון כזה, והיחסים הקרובים בין נתניהו לנשיא הנבחר אולי יוכלו לתרום לשינוי המיוחל. אמרתי לו כי היתרון שניתן לייחס לטראמפ הוא היותו בלתי צפוי לחלוטין, והוא חייך ואמר שהוא אופטימי באשר לסיכוי שאי־הוודאות הזו תפתיע לטובה את מי שמאמינים בשלום באזור, בעיקר משום שהנשיא המיועד הפך את קבלת פרס נובל לשלום ליעד מוצהר שלו.

היתה זו כנראה אופטימיות מופרזת. החלטת הממשל האמריקני למנוע ויזות ממחמוד עבאס ומפמלייתו לקראת העצרת הכללית של האו"ם בסוף החודש היא אמירה חד־משמעית: ממשל טראמפ מקבל את עמדת הימין הישראלי, השולל כל משא ומתן על הסכם קבע עתידי עם הפלשתינים. העילה העיקרית של הממשל לשלילת הוויזות היא המאמץ של רמאללה לקדם את הקמתה של מדינה פלשתינית, בעוד החלטה מפורשת של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לפני תשע שנים ללא התנגדות אמריקנית, קוראת בדיוק להקמת מדינה שכזו בהקדם.

העצרת הכללית בזמן נאום אבו מאזן בשנה שעברה, צילום: אי.פי

ממשלת הימין בישראל קיבלה את ההחלטה האמריקנית בחיכוך ידיים, כהישג חשוב מאוד של הדיפלומטיה הישראלית הנוכחית המסתכמת, בארבע מילים: בלי חמאס ובלי עבאס. כשהשורות הללו נכתבות, עדיין לא נחשפו כל תגובות העולם להחלטה האמריקנית, העומדת בניגוד להתחייבות העקרונית לאפשר לכל מי שמוזמן להשתתף באירוע רשמי של האו"ם לממש הזמנה זו. סעיף 11 בהסכם שנחתם ב־1947 בין ארה"ב לאו"ם קובע זאת מפורשות. קשה יהיה למישהו להסביר כי מנהיג בן 90 המגיע מדי שנה לנאום בעצרת בניו יורק, ושהמאפיין הבולט שלו הוא הקריאה החוזרת לשלום בין ישראל לפלשתינים, הפך פתאום לאיום על ביטחונה של אמריקה.מי שמאמינים כי נועדנו ללחום לנצח, וכי אין דרך אחרת להתקיים בארצנו, שמחים בימים אלה לנוכח החלטת הממשל. אבל מי שמאמינים שהקורבנות שהוקרבו עד כה נועדו ליצור מצב שיוכל למנוע שפיכות דמים מתמשכת בעתיד, לא יכולים לא להתאכזב מן המהלך האמריקני.

ראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס,

טראמפ לא יקבל פרס נובל לשלום בעבור מניעת השתתפות הפלשתינים בדיוני העצרת. להפך, מניעה זו תגביר את המאמץ העולמי המוצדק לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הכיסא הפלשתיני הריק יישמע ויבלוט, למגינת ליבם של מנהיגי הימין הישראלים, הרבה יותר מנוכחותם הפיזית של הפלשתינים. נאום עבאס, שיושמע ככל הנראה בווידאו, יושמע הרבה יותר משהיה מושמע מפיו על רקע הקיר הירוק המוכר של העצרת.

ישראל, שתמיכתה הפומבית בפתרון שתי המדינות - תמיכה שהושמעה על רקע אותו קיר ירוק פעמים רבות, מפי ראשי ממשלות מימין ומשמאל, כולל נתניהו עצמו - תמצא עצמה עקשנית ומבודדת, ללא שום הסבר משכנע באשר לשינוי החד שחל במדיניותה. היא הופכת עצמה תלויה בנשיא ארה"ב כפי שלא היתה מעולם.

עדיין יש אפשרות לנצל את התמיכה העולמית המתגברת בפתרון שתי המדינות, כדי להוביל נוסח כמו זה של היוזמה הצרפתית־סעודית, שיטיל מגבלות על מדינה עתידית זו (כמו פירוז, הכרה בזכות הקיום ההדדית ועוד). במקום לנצל את התמיכה האמריקנית לצורך הגעה לפתרון שיבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו צועדים כסומים באפלה בעקבות קבוצה קטנה והזויה, ששמה לה למטרה למגר את המנהיגים הפרגמטיים בעולם הערבי. אסור לנו לאפשר לה לקבוע את גורל כולנו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר