עזה. כולם דיברו השבוע על הכרעה. ראש הממשלה הבטיח שאנחנו ניצבים בפתחה, הרמטכ"ל הבהיר שהמלחמה לא תיעצר עד שנגיע אליה. איש משניהם, וגם אף אחד אחר, לא אמר מהי ההכרעה המבוקשת ואיך נדע שהגענו אליה.
יורט טיל מתימן, אזעקות נשמעו ברחבי הארץ
בעולם המושגים הצבאי יש פרמטרים ברורים למה היא הכרעה: הסבת אבידות קשות לאויב, שלילת חלק ניכר מיכולותיו ולעיתים גם מהטריטוריה שלו, הרחקת יכולתו להשתקם לתקופה ממושכת והרתעתו מחידוש המאבק האלים. הם לא כוללים את הלוחם האחרון או את הנשק האחרון, ואפילו לא הנפת דגל לבן. האויב הוכרע כשברור לכולם שהוא הוכרע. לא במבחן יכולתו לירות כדור בודד, אלא במידת הנזק שספג וביכולתו להתאושש ממנו.
לפי המבחן המקצועי הזה, חמאס הוכרע מזמן. הוא איבד את עיקר הכוח הלוחם שלו, את כל הנהגתו ורבים ממפקדיו, וגם חלק משמעותי מתשתיות הלחימה ומהאמל"ח שלו. יידרשו לו שנים רבות להשתקם, והוא הורתע בוודאי. ואם כך, נדרש להבהיר איזו הכרעה מבקשת ישראל להשיג מעבר לזאת שכבר הושגה. ובשתי מילים: מה היעד?
כשכוח צבאי נשלח למשימה, כל משימה, חייב להיות לו יעד בקצה. אם אין לו יעד, הוא לעולם לא יגיע אליו. היעד יכול להשתנות. במלחמה באיראן היעד היה להסב נזק משמעותי לפרויקט הגרעין ולתוכנית הטילים של איראן, בין השאר, תוך פגיעה בתשתיות ובאמצעי לחימה וחיסול הצמרת הצבאית ובכירי המדענים. אלו יעדים מוגדרים ומדידים - במה פגעת ובמי, כמה פגעת, ולכמה זמן הוצאת את מה שנפגע מכלל שימוש - שאפשרו מיקוד מאמץ מודיעיני ומבצעי ומנעו התברברות וגלישה למערכה נטולת סוף. מרגע שהיעדים האלה הושגו, המערכה הסתיימה.
בעזה לא ברור מה היעד. שחרור החטופים? חיסול כל מחבלי חמאס? איתור והשמדה של כל המנהרות? הריסת מבנים? הגליית כלל האוכלוסייה מעזה? כל יעד כזה הוא משימה נפרדת שמחייבת סט שונה של פעולות, שחלקן סותרות. איש לא הבהיר לצה"ל מה מצופה ממנו - מתי יידע שהכריע - ומכאן שהוא עתיד לרדוף אחרי הצל של עצמו מבלי שישיג אותו לעולם.
זה לא דיון אקדמי. עשרות אלפי חיילי המילואים שהתגייסו השבוע זכאים להבין מה רוצים מהם. מיליוני האזרחים שמתפללים לשובם הביתה בשלום, זכאים לדעת אף הם. בינתיים הם מקבלים סיסמאות. הגיע הזמן לקבל תשובות. כל זמן שהן לא ניתנות, מתגבר החשד שלא הכרעה היא היעד, אלא משהו אחר. או כמו שאמר השבוע הרמטכ"ל זמיר לקבינט: אתם הייתם פה ב־7 באוקטובר. עברו מאז כבר שנתיים. עכשיו נזכרתם לדבר על הכרעה?
האשם. זמיר הוא חייל נאמן של מדינת ישראל. כל ניסיון להציגו אחרת הוא נגזרת של קמפיין אינטרסנטי כזה או אחר. הוא אומר את דעתו ביושר בפורומים סגורים, ומרגע שמתקבלת החלטה - הוא מצדיע ומבצע אותה, גם אם היא מנוגדת לדעתו.
בהיעדר הגדרת משימה ברורה, הממשלה קולעת אותו בכוונת מכוון לסיטואציה שבה הכישלון הידוע מראש להיעדר הכרעה יוטל עליו ועל צה"ל. קחו כל פרמטר שתרצו - נפגעים בתמרון הצפוי, למשל. לקבינט הוצגו נתוני הנפגעים בהשתלטות הקודמת על עזה, בשלהי 2023. נהרגו אז 122 לוחמים. הצפי כעת דומה (פחות במהלך ההשתלטות ויותר בשהייה ובטיהור שאחריה). חובתו של צה"ל לעדכן בהערכותיו, כי מהן צריכה להיגזר ההחלטה. את מכונת הרעל זה מעניין פחות: היא נשלחה לקבוע שצה"ל מהלך אימים. הנה, גם במלחמת איראן הוא הזהיר מפני מאות הרוגים, וזה לא קרה - אז למה שנאמין לו הפעם?
זה לא קרה במלחמת איראן, כי הפגיעה שצה"ל הסב לאיראנים סיכלה (או לכל הפחות שיבשה) את תוכניות הירי שלהם. במקור הם התכוונו לשגר מטחים של מאות טילים בשעה הראשונה, ומאות נוספות במהלך כל יממה. אם זה היה קורה, מספר הנפגעים והיקף הנזק היו גדלים אקספוננציאלית. העובדה שמפקדים סוכלו ומשגרים הושמדו חייבה אותם לשנות תוכניות. צה"ל צריך לקבל כאן צל"ש, לא צל"ג.
או קחו את פינוי האוכלוסייה הפלשתינית: יש מיליון אזרחים בעזה. עד כה התפנו רק כמה עשרות אלפים מהם דרומה, לכיוון מחנות המרכז והמוואסי. צה"ל משקיע מאמץ רב, שמעורבים בו גזרים ומקלות, בניסיון לשכנע אותם לרדת דרומה. אומרים להם שיקבלו שם מזון וטיפול רפואי טוב יותר, וששם גם יהיו מוגנים יותר, ומזהירים אותם כי בעזה הם יהיו נתונים בסכנת חיים. למרות זאת, רובם מעדיפים להמתין. כבר שנתיים הם נודדים דרומה וצפונה, וסביר שיחכו לראות שהמבצע הגדול באמת קורה. גם אז, חלקם יישארו. יש מי שמעריכים שמדובר ב־300-100 אלף איש.
אם צה"ל לא יצליח לפנות אותם, צה"ל אשם. ואם הכוחות ייאלצו להאט את התמרון בגלל אוכלוסייה שתישאר, צה"ל אשם. ואם יידרש להפעיל אמצעים פחות אלימים כדי שאזרחים לא ייפגעו במסות, צה"ל אשם. ואם כתוצאה מכך ייהרגו חיילים, צה"ל אשם. ואם כתוצאה מכך ייהרגו גם חטופים, צה"ל אשם. ואם כל זה יוביל לעלייה (צפויה) בשנאת ישראל (ובחרמות ובאנטישמיות), צה"ל אשם. ואם תהיה ירידה בהתייצבות למילואים, צה"ל אשם. ואם ההכרעה המובטחת לא תושג, צה"ל אשם. איך שר פעם יאיר ניצני? האשם תמיד, האחד והיחיד.
700. שנתיים (כמעט) מתחילת המלחמה הארוכה בתולדותיה, וישראל אפילו לא התחילה לעסוק בבירור המתחייב של מה קרה, ולמה קרה, ואיך מוודאים שמה שקרה לא יקרה שוב. תחקירי הצבא הושלמו, ואז נפתחו מחדש ושוב הושלמו, אבל נגנזו בטרם הצגתם בשם המערכה שמתחדשת שוב בעוצמה רבה, ובדיקת מבקר המדינה נתונה תחת עננה כבדה של ספקות (אחרי שהתגולל בשלל הודעות על מי שמבקרים אותו, מתניהו אנגלמן פצח בקמפיין תדרוכים והדלפות מטעמו נגד מי שהוא אמור להיות אובייקטיבי בעניינם).
ולתוך כל זה גולגל השבוע רימון העשן, שלפיו נתניהו מבקש להקים ועדת בדיקה ממשלתית למחדל 7 באוקטובר. עמית סגל, שדיווח על כך בחדשות 12, סיפר שכבר עוסקים בשמות אפשריים של שופטים מחוזיים ואלופים מהימין. בהמשך לכך נזרק שמם של גרשון (ג'רי) יצחק ושל גרשון הכהן. סביר שבמעלה הדרך יצוצו שמות נוספים.
ועדת חקירה ממשלתית (בשונה מוועדה ממלכתית) מתמנה על ידי הממשלה (ולא על ידי נשיא ביהמ"ש העליון). כך היא שולטת בהרכבה, ובאמצעותו - במסקנותיה. זה משול לנאשם שממנה את הרכב השופטים שלו, או שמבקש להחליף את התובע במשפטו. את השני נתניהו כבר עושה, במאבקו חסר המעצורים ביועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. כעת הוא מבקש לעשות גם את הראשון.
היו מי שהזכירו השבוע את העובדה שגם אהוד אולמרט מינה ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת כשלי מלחמת לבנון השנייה (ועדת וינוגרד). אלא שבכך מסתיים הדמיון בין המקרים. שום דבר במה שנחקר אז לא משתווה למה שצריך להיחקר כעת. המחדל גדול פי מיליון. גם האחריות. גם הצורך בהגעה לאמת. גם הצורך בהפקת לקחים.
יזהר שי, לשעבר שר וחבר כנסת, ובעיקר אבא של ירון (נוני), לוחם סיירת הנח"ל שנלחם בגבורה ב־7 באוקטובר ונפל בקרב ההגנה על קיבוץ כרם שלום, הזכיר השבוע את היום ההוא ביולי 2023, פחות משלושה חודשים לפני האסון, שבו הגיעו ראשי אגפי המבצעים והמודיעין לכנסת כדי להסביר לשרים את מורכבות המצב הביטחוני, קודם שאלה הצביעו על פסקת ההתגברות. "רק שלושה שרים הסכימו לשבת איתם", מזכיר שי. "את השאר צריך לחקור. הם מעלו בתפקידם, באמון שלהם לציבור. חובה לברר למה הם לא באו, אם מישהו אמר להם לא לבוא". וזאת רק דוגמה אחת שהוא מביא לשאלות שלא יכולות להישאר ללא מענה.
נתניהו אומר שיש לו הסברים טובים להתנהלותו ערב המלחמה ובמהלכה, אבל נמנע מלספק אותם. זה מזכיר את הרצון שעליו הצהיר כל השנים להגיע סוף־סוף להעיד במשפטו הפלילי, ואת ניסיונות ההתחמקות הבלתי פוסקים שלו בזמן אמת. ככל שהוא מתמיד בכך, כך הוא מדרבן את הפעולה הנגדית. זאת הסיבה לכך ששופטיו דורשים כעת לקיים ארבעה ימי דיונים במשפטו בכל שבוע, וזאת הסיבה לכך שרוב גדל בציבור דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
ועדה כזאת חייבת לקום. לא בגלל נתניהו, אלא בשביל ישראל. קחו את ראשי מערכת הביטחון, אלה שכשלו בשבת ההיא: הם קיבלו אחריות, כולם, אבל רק חקירה מעמיקה, רצינית וכנה תדע להפוך את האחריות הזאת מצמד המילים "אני אחראי" לתוכן של ממש. זה חשוב בגלל העבר, ובעיקר בשביל העתיד. העובדה ששנתיים (פחות חודש) מפרוץ המלחמה עוד לא הוקמה ועדה כזאת היא כשלעצמה מחדל שמחייב חקירה.
חות'ים. בלהט האירועים נדחק מעט הצידה הישג משמעותי באופן חסר תקדים בלחימה נגד הטרור: עריפת ממשלת החות'ים בתימן. התקיפה ביום חמישי שעבר היתה תוצאה של מודיעין מדויק וגמישות מבצעית מרשימה של חיל האוויר. תוצאותיה היו טובות משציפו, אבל השלכותיה ייבחנו, כתמיד, רק בדיעבד.
נדמה שיש שלוש נקודות מפתח שאפשרו את ההצלחה המבצעית הזאת: הראשונה - הגדרת החות'ים כיעד (אפרופו יעדים) מרגע שהם הצטרפו למלחמה והחלו לשגר טילים וכטב"מים לעבר ישראל. השנייה - הפגיעה האגבית שלהם בסמוך לנתב"ג, שהובילה לנזק אסטרטגי לישראל בדמות ביטולי טיסות של חברות זרות לתקופה ממושכת. השלישית - לקחי המערכה באיראן, שבה צה"ל הצליח לגשר על המרחק הגיאוגרפי הרב, להפוך את המעגל השלישי למעגל ראשון ולאפשר בו חופש פעולה מבצעי מלא.
החות'ים איבדו בתקיפה את ראש הממשלה שלהם אחמד א־רהאווי ורבים מבכירי ממשלתו, ובהם כאלה שרלוונטיים מאוד למאבק בישראל. הם לא איבדו את מנהיגם הכל־יכול עבד אל־מלכ אל־חות'י, שיידרש להחליט כיצד לפעול כעת. סביר שבטווח הקצר הוא יחפש נקמה: בשבוע החולף שוגרו כמה רקטות (שיורטו) וכמה כטב"מים (שיורטו).
השאלה היא מה יקרה בטווח היותר ארוך. בישראל מקווים להכניס את החות'ים לדילמת הקיום המוכרת, שלפיה שיגורים שווה תקיפות שווה חיסולים. במילים אחרות, מי שיורה על המשך השיגורים או שיהיה שותף להם - יחוסל בעצמו, כפי שקרה בשבוע שעבר. לא בטוח שאת ההנהגה הנוכחית של החות'ים זה ירשים או ירתיע, ולכן ייתכן שיהיה צורך לחסל גם אותה בטרם המסר יחלחל.
בשולי העניין הזה, שתי הערות: הראשונה, לגבי המיירטים. לישראל יש חוסר בהם, וכל טיל חות'י גורע עוד מהמלאי שנדרש לאפשרויות מטרידות יותר, כמו חידוש של המלחמה עם איראן (שכרגע לא עומד על הפרק, בניגוד לשמועות חסרות הבסיס ברשתות החברתיות).
השנייה, לגבי כינוס הקבינט השבוע במקום מסתור, מחשש לנקמה. מעבר לעובדה שאין לכך צידוק ביטחוני או אבטחתי, מדובר בפאניקה מיותרת. בשונה מצה"ל, לחות'ים אין שום יכולת לפגוע במדויק בחדר ישיבות כזה או אחר, וממ"ד רגיל מספיק כדי להתמגן מנשורת אפשרית של הטילים שלהם - שבוודאי מסוכנים פחות מראיון עיתונאי, ולבטח מוועדת חקירה.
אם צה"ל לא יצליח לפנות אותם, צה"ל אשם. ואם יידרש להפעיל אמצעים פחות אלימים כדי שאזרחים לא ייפגעו במסות, צה"ל אשם. ואם כתוצאה מכך ייהרגו חיילים, צה"ל אשם. ואם כתוצאה מכך ייהרגו גם חטופים, צה"ל אשם
yoavlimor1@gmail.com
