כמו התפרצות געשית שסימניה המקדימים מרעידים את האדמה, כך הולכים ומבשילים בחברה החרדית תהליכים שלא היו כמותם. אם יבקעו מן התהום, הם עשויים לשנות דרמטית את המפה הפוליטית. תחילה השינויים החברתיים. אלפים רבים עברו בשנים האחרונות דרך מסלולי גיוס כאלה ואחרים. הם עשו זאת בצה"ל, בשירות הלאומי, בשב"כ, במשטרה, ועוד. ביניהם, דמויות חרדיות ידועות שאינן מוקעות עוד על ידי הזרם המרכזי של המגזר.
תמונות המשפחות החרדיות, המלוות את בניהן בסוף מסע הכומתה בעיר העתיקה, דיברו בעד עצמן. בד בבד, המונים שולחים את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים־חרדיים. כתבת "ישראל היום" מירב סבר דיווחה השבוע כי "בית הספר לבנות של חסידות ויז'ניץ מצטרף לחינוך הממלכתי־חרדי: לראשונה בבני ברק, בית הספר ויז'ניץ לבנות עובר לרשת הממלכתית־חרדית. הצעד הזה, בלב העיר המזוהה יותר מכל עם הממסד החרדי, נתפס כמהלך משמעותי לא רק חינוכית אלא גם פוליטית.
בשנה שעברה כבר הצטרפו עשרות מוסדות, ובהם חסידויות גדולות כמו בעלז וקרלין. על פי נתוני משרד החינוך, בממ"ח לומדים יותר מ־20 אלף תלמידים. נשים חרדיות משולבות זה מכבר במקומות עבודה מחוץ למגזר. ניתן לשער כי הן מושפעות ממה שהן רואות. גם התקשורת החרדית עוברת מהפך שלא היה כמותו. בשעה שהעיתונים המפלגתיים ממשיכים לפרסם את המאמרים והעמדות הסרבניות, קבוצות ווטסאפ שֵדִיוֹת מצרפות המונים לשורותיהן.
הן מספקות את המידע העדכני ביותר על הנעשה בעולם, בארץ ובמגזר, משאירות אבק לכלי התקשורת המסורתיים - לא רק החרדיים - ולא מאפשרות לאיש לסתום להן את הפה. מיזם מעניין במיוחד הוא המגזין החרדי־מודרני "לכתחילה", הזוכה ל־25 אלף חשיפות על פי אנשיו. כמו כן, הרב דוד לייבל, מפיץ את העלון "אחוותא", המעודד חרדים לשלב לימוד תורה עם עבודה, ומצדד בגיוס צעירים שאינם לומדים.
אפשר לומר שלייבל הוא האב הרוחני בציבור החרדי־אשכנזי של הזרמים החדשים. חשוב להדגיש שהתהליכים האלה לא מפרקים את החברה החרדית. אנשים לא מורידים את הכיפה, ואפילו לא הופכים אותה לסרוגה, אלא בסך הכל מתאימים את אורח חייהם למציאות המודרנית. יש, אגב, מי שנזכרים בימי פאג"י - פועלי אגודת ישראל - שהיה זרם של חרדים עובדים בראשית שנות המדינה, עד שנדחק בגלל פוליטיקות פנים־מגזריות.
כל זה מביא אותנו לשינוי שכן עשוי להתרחש, וזהו הייצוג הפוליטי. כמעט בכל הריכוזים החרדיים צצו בשנים האחרונות התארגנויות חדשות שהתמרדו מול הממסד הישן. ממש כמו ש"ס בשנות ה־80, שקפצה קודם למים בבחירות המקומיות, ורק אחר כך כבשה את המדינה - כך בלי ששמנו לב המפלגות החרדיות המסורתיות - אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס עצמה - מאותגרות מבית זה מכבר. הנה חלק מהרשימה: בטבריה מפלגתו של הרב הנודע דב קוק הביסה שוק על ירך את ש"ס. זה קרה לפני שנה וחצי, ומאז נציגו של הרב קוק, יוסף חמד, הוא האיש החזק בעיר.
בבית שמש התברג מוטי לייטנר לתפקיד המשנה לראש העיר ו"מחזיק תיק הקהילות הצעירות". לייטנר הוא הנציג הפוליטי של הרב לייבל הנ"ל. בבני ברק הצליח עו"ד שלמה אלבוים לכבוש בהפתעה מקום במועצת העיר. אלבוים מייצג את הרב שאול אלתר, שהתפלג מחסידות גור. הוא הגיע לאן שהגיע למרות מאמצים עצומים של הממסד החרדי לדחוק אותו מעמדות השפעה. דרמה עצומה מתחוללת זה מכבר בנתיבות. האחים הרבנים חיים יוסף (המכונה החיד"א) וישראל אברג'יל פרשו ממוסדות החינוך של ש"ס ועברו לזרם הממלכתי־חרדי.
בהמשך, גברו על ש"ס ואגודה גם יחד בבחירות המקומיות בעיר. כעת החיד"א מתכנן להריץ מפלגה חרדית־ספרדית בבחירות הכלליות, אולם תלונות נגדו על פגיעות מיניות צצו פתאום. רבים חושדים שהמאבק הפוליטי הוליד את התלונות, ולאו דווקא אירועים אמיתיים. איך שגלגל מסתובבכך או כך, האנרגיה הולכת ומצטברת, ובאופן מפתיע - מי שמנסים לקשור יחדיו את הקצוות, כדי להקים מסגרת פוליטית משותפת, מגיעים דווקא מחוץ למגזר החרדי.
זה כמה שנים שהאחים שפירא - הרב יצחק וד"ר שמואל שפירא (גילוי נאות: קרובי משפחה שלי, א"כ) - עוברים בין חצרות האדמו"רים, הרבנים והפעילים, ומנסים לשכנע אותם לשלב ידיים. השניים צמחו בציבור הדתי־לאומי, וכיום נמנים עם תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד שמוביל זרם חרדי ייחודי, המשלב תורה עם קבלה, מדעים מדויקים ואדיקות טוטלית בשמירת מצוות. בהשראתו הקימו השניים את תנועת "דרך חיים", אשר מטרותיה "מימוש חזון מדינה יהודית על פי תורת ישראל, והקמת מדינת הלכה".
במילים אחרות, גם האידיאולוגיה שלהם חרדית למדי ולא באה לפרק את המגזר, אלא לבנות מסגרת חדשה שאולי תהווה בית גם לזרם החרדי־לאומי. האחים שפירא עושים חריש עמוק שנכנס לליבת המגזר. ההצעה הקונקרטית שלהם נקראת "על דעת הקהל, הפריימריז החרדי", וכשמה היא שואפת שהמוני החרדים יבחרו בבחירות פנימיות וחופשיות את הנהגתם החדשה. צריך להודות שהרעיון נשמע אוטופי וקשה מאוד ליישום.
בין היתר, משום שהמפלגות החרדיות הוותיקות מוציאות את כל מה שיש להן נגד היוזמות החדשות. רק מי שבסוד העניינים יודע עד כמה הפוליטיקה החרדית קיצונית, כוחנית וערמומית בהרבה מזו הכללית. וכך, איך שגלגל מתהפך, אריה דרעי, שבשנות ה־80 קרא תיגר על הממסד האשכנזי - הוא עכשיו זה שמופצים נגדו סרטונים על תעשיית ג'ובים למקורבים ולבני משפחה. האריה הזקן, ואיתו משה גפני ואולי גם גולדקנופף, מבינים מצידם שאם מפלגה חרדית שהם לא שולטים בה תיכנס לכנסת, שום דבר לא יהיה כפי שהיה. אז הם נלחמים. הם מתנגדים בתוקף להורדת אחוז החסימה.
אלימות הופנתה נגד הרב דוד לייבל הנ"ל, עד שנאלץ לעזוב את בני ברק. מאבקים רוויי אמוציות ושטיקים מתקיימים בכל המקומות שהזכרנו, ולא רק בהם. ההתנגדות חסרת העכבות של הממסד היא אחד הגורמים המרתיעים את הזרמים החדשים מלהתאחד. ישנם גם חששות הדדיים בין הקבוצות, שהאידיאולוגיה שלהן כלל לא אחידה. חלקם אף שוקלים להבטיח לעצמם כיסא באחת המפלגות הקיימות, לאו דווקא בימין, וכך לפתור את העניין. זאת ועוד, בזיכרון הארגוני של הנוגעים בדבר נמצא הכישלון של מפלגת "יחד", בראשות אלי ישי.
אז בבחירות 2015 היה ניסיון לאגד כוחות חרדיים אנטי־ממסדיים. התוצאה היתה 3.5 מנדטים, ששיקפו צימאון ציבורי, אך לא הספיקו כדי להיכנס לכנסת. הדאגה היא שתרחיש דומה יחזור. ובכל זאת, אם לפני עשור התארגנות כזו נגעה ברף המינימום, יש כל הסיבות לחשוב שהפעם היא תעבור אותו. המלחמה מחוללת שינויים עצומים בציבור החרדי. ישנה, כאמור, הבשלה רעיונית וחברתית, והדמוגרפיה צריכה לעשות את שלה. כך שהלבה מפעפעת וההתפרצות הגעשית אינן שאלה של האם, אלא של מתי.
חברת אמת באסיה
"סנג'יב", שיגר נאור גילאון הודעת טקסט לשגריר הודו בישראל, ומי שבעבר היה יועצו הקרוב של ראש הממשלה ההודי, נרנדרה מודי. התאריך היה 7 באוקטובר והשעה רק 9:30 בבוקר. גילאון, ששימש אז שגריר ישראל בהודו, כבר הבין שהודעת תמיכה של המעצמה האסיאתית העולה חשובה מאוד לישראל. "חשוב מאוד שיהיה לנו במהירות מסר חזק של תמיכה מהרמות הגבוהות ביותר", ביקש.
ההודים לא אכזבו, ושעות ספורות לאחר מכן, למרות החשש שמדינות ערב יסתייגו, ראש הממשלה ההודי, נרנדרה מודי, כתב כי הוא "בשוק" וכי "אנו עומדים בסולידרית עם ישראל בשעתה הקשה". בשנתיים שחלפו מאז, המילים החמות של מודי גובו במעשים שאפשר לספר עליהם באופן כללי בלבד. "בוא נאמר שכל בקשה שהגיעה מישראל נענתה", אומר גילאון, כיום ראש תוכנית הודו ויועץ בכיר במכון "MIND ישראל לקידום חשיבה אסטרטגית", בתל אביב.
על פי פרסומים בתקשורת הזרה, הודו סיפקה לישראל תחמושת ואמצעי לחימה רבים בתקופות שהיתה זקוקה להם, ובעיקר כאשר ממשל ביידן סגר את הברזים. אותן כתבות ידעו, למשל, לספר כי כטב"מים שיוצרו בהודו על ידי חברות ישראליות ויועדו לצבא ההודי, הועברו לישראל בעת הצורך. ב־MIND ממליצים כיום למקבלי ההחלטות להפוך את הודו למדינת יעד אסטרטגית של ישראל. בפועל המשמעות היא לפתח את היחסים עם המעצמה האסיאתית, שהיא המדינה המאוכלסת בעולם, הדמוקרטיה הגדולה ביותר והכלכלה הרביעית בגודלה על הפלנטה - לבעלת הברית השלישית בחשיבותה של ישראל.
הראשונה היא ארה"ב באמריקה. השנייה היא גרמניה באירופה, בכירת האיחוד האירופי ובעלת היחסים המיוחדים. השלישית, אומרים גילאון ואבנר גולוב, סגן נשיא MIND, צריכה להיות הודו באסיה. למה הודו? כי סין הרי לא תוכל להיות משענת אסטרטגית של ישראל. מאידך, לא טוב להיות כבולים בידיים של מעצמה אחת. הודו הוכיחה את עצמה בשעת מבחן. היא דמוקרטיה והציבור הרחב בה, 70% על פי הסקרים, אוהד את ישראל.
כך שהשותפות בין המדינות היא מעבר לאינטרס תועלתני של גריפת רווחים. "לכן צריך לייצר יחסים ארוכי טווח, שכוללים טיפוח קשרים לא רק עם מפלגת השלטון שאוהדת אותנו, אלא להגיע גם לרמה של 'אנשים מול אנשים'", אומר גילאון, שסיים לפני שנה את תפקידו בדלהי. מחליפו, השגריר הנוכחי ראובן עזר, הולך באותה הדרך. "הודו וישראל נמצאות בצומת היסטורי ביחסיהן. הן עומדות מול אתגרים משותפים והן נשענות זו על זו כדי לייצר את החוסן הדרוש לעמוד באתגרים אלה, בהתאם לצרכים ההדדיים", אומר עזר בשיחת טלפון.
אף על פי שהודו עשתה שימוש בכלי נשק ישראליים במלחמתה הקצרה נגד פקיסטן לפני חודשיים, ואף שישראל יכולה ללמוד מהודו על אמצעי לחימה סיניים ורוסיים שהפעילו הפקיסטנים - הקשר רחב ועמוק הרבה יותר מהמישור הביטחוני. הודו מתעניינת בישראל בזכות יתרונה הטכנולוגי. במקביל, בעקבות הסכמי אברהם עלתה החשיבות של המזרח התיכון בעיני הודו. זו הסיבה שהטייקון העולמי אדאני רכש את נמל חיפה. במשק הישראלי מגלים עניין מחודש בהודו.
שר הכלכלה ניר ברקת נסע עם משלחת עסקית גדולה והציע להודים מתווה להסכם סחר. צמרת האוצר נושאת ונותנת עם הודו על הסכם הגנה על השקעות, והוא ייחתם בקרוב. אנשי החשב הכללי, רשות המטרו ונת"ע תרים אחר השתתפות חברות הודיות במכרזי תשתית בישראל. נשיאי אוניברסיטאות ביקרו בהודו בחודשים האחרונים כדי להיכנס להסכמי מו"פ משותפים. בהודו אין בעיה של חרמות, להפך.
ישנה התלהבות להעמקת השת"פ האקדמי עם ישראל. לאחרונה שרת המדע גילה גמליאל הציגה בממשלה "אסטרטגיה ישראלית לאומית למרחב האינדו־פסיפיק". גמליאל מאמינה מאוד במרחב הזה. בשבוע הבא תבוא משלחת בת חמישה אנשים מהודו לוועידה שעורך משרדה ואשר עניינה "טכנולוגיות מפציעות". רשות החדשנות ביקרה בהודו עוד בדצמבר וסיכמה על אירוח משלחת בתחום הקוואנטים, תחום שבו הודו משיקה קרן של 800 מיליון דולרים.
אלה רק חלק מהצעדים, ועדיין נדרש מהלך מדינתי הרבה יותר גדול. בעולם שבו אמריקה מתכנסת בתוכה, אירופה כושלת מבפנים ומאוימת מבחוץ, וסין מאתגרת את העולם, ישראל חייבת לאתר משענת אסטרטגית נוספת. הודו רואה כיצד ישראל נלחמת בהצלחה נגד טירוף הטרור של חמאס, והדבר קנה לנו אוהדים רבים בתת־היבשת. ישנם גם קולות של ביקורת, אבל המגמה היא ברורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו