אוהבים לצחוק על השרה מירי רגב ועל האמירה המפורסמת שלה, שבקרוב תחגוג עשור: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". ובצדק. גם אם שלא בטובתה, המשפט הזה הפך לנכס צאן ברזל של התרבות הפוליטית הישראלית. הוא מצליח לזקק את התפיסה האינסטרומנטלית כלפי מוסדות המדינה: או שאנחנו שולטים בהם - או שדינם לגריטה.
אבל רגב לא המציאה את השיטה הזו, והיא ממש גם לא האחרונה להחזיק בה. התלונה שהגישה לאחרונה התנועה לאיכות השלטון נגד השופט מזרחי (ושנדחתה ביום רביעי בשאט נפש), והקמפיין המכוער שניהלה נגדו השבוע בשל גישתו המקילה בעניין מעצרו של יונתן אוריך ותנאי שחרורו המגבילים, זה עוד מאותה הסחורה.
ולא, העובדה ששופט המחוזי מיכלס הפך פעם ועוד פעם את החלטותיו של השופט מזרחי, והחליט להחמיר בתנאיו של אוריך, אינה מספיקה כדי להצדיק קמפיין נבזי שכותרתו "שופט פוגע בשלטון החוק". הרי איש אינו מאמין שבמקרה הפוך, שבו שופט השלום מיכלס היה מחמיר עם אוריך ושופט המחוזי מזרחי היה מקל איתו, היינו שומעים על קמפיין שהתנועה לאיכות השלטון מנהלת נגד מיכלס. הם היו מסבירים שזו מחלוקת לגיטימית וככה עובדת ערכאת ערעור.
לו היה אליעד שרגא מביט בעצמו במראה, בערב בו השיקה תנועתו את הקמפיין נגד השופט מזרחי, היה מבחין בוודאי שמשהו אינו כתמול שלשום. מהצד השני של המראה לא היה מביט בו כבכל ערב עורך דין ג'ינג'י מדופלם אלא דווקא הפוליטיקאית ההיא שלא פעם ביקר. אם היה מקשיב לה היטב, היה מצליח לשמוע אותה לוחשת לו: "מה שווה בית המשפט אם אנחנו לא שולטים בו".
מי נאמן לשלטון החוק?
כתבתי פעם שביום שבו ימונה נשיא לעליון שמגיע משורות הימין האידיאולוגי - נישואי הנוחות שבין השמאל לבית המשפט יעלו על שרטון. הרי אין שום קשר אינהרנטי בין עמדות שמאל לרעיון שלטון החוק שבית המשפט לכאורה מייצג עבורם. החיבוק שהעליון נהג לקבל ממפלגות האופוזיציה זה שנים הגיע מסיבה שונה לחלוטין: הוא השיג עבורם שוב ושוב תוצאות פוליטיות רצויות. בגלל זה ורק בגלל זה היה רצוי בעיניהם. חשבתי שהנהגה של המוסד הזה בידי איש ימין תשנה את הכל. אלא שהקמפיין המכוער של התנועה לאיכות השלטון נגד נשיא בית משפט השלום במחוז מרכז - ועוד תחת הדגל של פגיעה בשלטון החוק - מבהיר עד כמה הרבה פחות מזה מספיק כדי שהפרה תבעט בדלי. רעיון שלטון החוק בעיניהם הוא מטבע עובר לסוחר.
סימון שופטים כלא נאמנים לשלטון החוק יהפוך יותר ויותר לעניין שבשגרה, וזאת ככל שבית המשפט יספק פחות ופחות את התוצאות הרצויות בעיני המסמנים. הקמפיין נגד השופט מזרחי היה רק הטריילר. הסרט המלא עוד לפנינו
ואנשי התנועה לאיכות השלטון כמובן לא לבד בעניין הזה. רק לאחרונה, כשהתבקש להסביר את התנגדותו להצעת החוק שביקשה לקבוע כי הרכבי שופטים ייקבעו באופן רנדומלי בידי מחשב, ניסח פרופ' ברק מדינה את התשתית הרעיונית בעניין הזה. מי ששימש רקטור ודקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, טען שהוא מתנגד להצעה שנועדה להשפיע על תוצאותיהם של הליכים משפטיים, שכן "בהרכב שכולל את שלושת השופטים הבכירים יש רוב לשופטים המחויבים לשלטון החוק". רוצה לומר, מבין עמית ברק־ארז וסולברג - יש אחד שאינו במועדון.
אני משאיר לרגע בצד את העובדה שהמשנה לנשיא העליון - ומי שגם אמור להיות נשיא העליון הבא - הוגדר כך, על הדרך, כמי שאינו מחויב לרעיון שלטון החוק. זו אמירה מכוערת, אבל זה ממש לא מה שמטריד בה. הרבה יותר מטרידה תפיסת העומק שנוסחה כאן מבלי שמדינה ירגיש כל צורך להתעכב עליה.
שלטון החוק, לשיטתו של מדינה, אינו עיקרון משפטי של פסיקה על פי חוק, ודאות משפטית או עצמאות השפיטה, אלא אוסף של אמונות פוליטיות שמוליכות בהכרח לתוצאה משפטית רצויה. ממילא, שופט מסוגו של סולברג שלא תמיד מגיע לתוצאה הזו אינו מחויב לרעיון שלטון החוק. אפשר רק להעריך שתלונת השווא מצד התנועה לאיכות השלטון כנגד השופט מזרחי נוסחה בידי משפטנים שגדלו בדיוק על העיוות הרעיוני הזה.
סימבוליקה ברורה
החדשות הרעות הן שהתופעה הזו רק תלך ותתרחב. סימון שופטים ככאלה שאינם נאמנים לרעיון שלטון החוק יהפוך יותר ויותר לעניין שבשגרה, וזאת ככל שבית המשפט יספק, פחות ופחות, את התוצאות הרצויות בעיני המסמנים. הרי בין ששרי המשפטים ימשיכו לגוון את העליון באמצעות שימוש בחוכמתם הפוליטית, ובין שבדרך נס החוק החדש לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים יישאר על כנו ולא יבוטל - נמצא בשנים הקרובות עוד ועוד אנשי ימין, וכאלה המחזיקים בתפיסה שמרנית של המשפט, על כס השיפוט. וניתן להעריך די בוודאות שיש מהם שאינם מחזיקים בתפיסת "שלטון החוק" של אליעד שרגא או ברק מדינה.
החדשות הרעות עוד יותר הן שכנגד התרופפות היחסים שבין השמאל ובית המשפט, אנחנו עתידים לראות חיזוק נוסף של רעיון שומרי הסף. רק בחודש יולי העלתה התנועה לאיכות השלטון קמפיין חוצות עם תמונתה של שומרת הסף האולטימטיבית - היועצת המשפטית לממשלה - תחת הכיתוב "לעולם לא תצעדי לבדך". הסבירו אז בתנועה כמה חשוב לשדר לבהרב־מיארה "שהציבור הישראלי עומד לצידה". חודש עבר, ומאותם המשרדים ממש הושק בחודש אוגוסט הקמפיין המכוער שביקש להטיל מורא על שופט מכהן. כנראה כדי להבהיר לו שהציבור הישראלי ממש לא עומד לצידו. קשה לחשוב על סימבוליקה ברורה יותר של העניין. מי שאחיזתם במנגנון בחירת השופטים מתערערת מבקשים לטפח עוד ועוד את רעיון "שומרי הסף". אם העליון כבר לא מבטיח ניצחון אוטומטי, תמיד אפשר לבנות על מוקדי כוח אחרים שלא נבחרו.
שלא במקרה, חוץ מאם הבית שמחלקת תה לשרים בישיבות הממשלה, קשה מאוד למצוא כיום בעל תפקיד בשירות הציבורי שלא הוכתר עדיין בתור "שומר סף". זו אסטרטגיה ברורה: העברה של מרכז הכובד ממוסד אחד שבו הולכת ונשמטת השליטה - אל אינספור פוזיציות אלטרנטיביות. השמאל נושא עיניו אליהן, אולי מהן יבוא עזרו. והקמפיין שעלה השבוע נגד השופט מזרחי? זה היה רק הטריילר. הסרט המלא עוד לפנינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
