לעיתים יש צורך בנשיא בית המשפט העליון כדי לנסח את רגשותיו של האדם התקוע בפקק. "חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות(...) חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים, חופש הביטוי אינו מגן של החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה, חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם, חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל". דברים חריפים אלה נכתבו על ידי אהרן ברק במאי 2005, כאשר האריך את מעצרם - עד תום ההליכים - של שי מלכה ואריאל ונגובר, ראשי תנועת "הבית הלאומי", שהתנגדה להתנתקות. בית המשפט המחוזי ביקש להחזיק אותם במעצר עד סוף אוגוסט, עד שתושלם ההתנתקות, אך למדינה שערערה ולברק, שעמד בראש הרכב של חמישה שופטים - זה לא הספיק.
גם המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, היה בעניין: "כוחות הביטחון יאפשרו מחאה תקינה על פי חוק, אך לא חסימת כבישים. נתקלנו בעשרות מקרים של חסימות כבישים, שבהם היה סיכון לחיי אדם. המדיניות שלנו היא לחקור ולעצור, ובמקרים חמורים אף לעצור עד תום ההליכים". ניצן, אדם שמחויבותו לחופש הביטוי לא נפלה מזו של ברק, ודאי היה מרוצה מהיבול בחודש מאי 2005: 405 עצורים. ובנוגע לסיכון חיי אדם - אחת מחסימות הכבישים אכן סיכנה חיי אדם. השוטר המתנדב דניס שבצוב והעובד מוחמד עזאם פינו את כביש 1 מאביזרי החסימה של המפגינים ונדרסו למוות על ידי נהג שסטה מהנתיב. זה לא קרה בהתנתקות, אלא באפריל 2024, אחרי אחת מההפגנות למען החטופים.
פעילי מחאה חוסמים את כביש 6 | אלון בנקי
מן הסתם, היו כאלה שעייפו מההשוואה התמידית בין מדיניות מערכת המשפט כלפי הפגנות הימין בתקופת ההתנתקות לבין עדינותה החומלת כלפי מפגיני תנועת רק לא ביבי, מתקופת הקורונה, הדגלים השחורים ועד ל־איך קוראים לזה עכשיו? אה! המחאה למען החטופים. העייפות מובנת. אחרי הכל, ההתנתקות היתה לפני 20 שנה, דברים השתנו, וחוץ מזה - אי אפשר להביא טיעון חדש נגד חסימות הכבישים? הלנצח נאכל את קלישאת האכיפה הבררנית?
ובכן, אפשר לנסות לגוון.
שני דברים לא השתנו במהלך 20 השנים האחרונות: החוק ומערכת המשפט. החוק הוא אותו חוק, פרי עמלם של מחוקקים שנבחרו על ידי הציבור לתכלית זו, ומערכת המשפט עדיין מתייחסת לחוק כאל יריעת קנווס שעליה יכול השופט לצייר ככל העולה על רוחו, על פי האסכולה האמנותית של אהרן ברק. ולכן טענת האכיפה הבררנית לא מדויקת. טענה זו מייחסת ערך ויציבות לחוק הכתוב, אך מצביעה על כך שיש מקרים שבהם החוק נאכף ומקרים שבהם המערכת מעלימה ממנו עין. אך מערכת המשפט הישראלית לא נוקטת אכיפה בררנית, אלא משתמשת בחוק כעטיפת צלופן לסחורה שונה לגמרי. העובדה שעד עתה כמעט ולא הוגשו כתבי אישום נגד חוסמי כבישים שלא כחוק, היא לא תוצאה של אכיפה בררנית, אלא של כוונה ברורה של היועמ"שית להפריע לסדר הציבורי. הציבור שלא בחר בממשלה הנכונה מטומטם, ולכן הציבור ישלם.
ברוח זו פעלה המשטרה במהלך חסימות הכבישים בשבועיים האחרונים. בהודעה שפרסמה השבוע נכתב: "מרבית המחאות התקיימו עד כה ללא אירועים חריגים, כשהשוטרים מאפשרים חסימות נקודתיות וקצרות למימוש חופש המחאה והביטוי. במקומות שבהם התקיימו הפרות סדר הן טופלו בהתאם". מתוך הבנה לרגשותיהם של המפגינים התבצע כאן "אפשור" לחסום כבישים ראשיים (לעתים בעזרת צמיגים בוערים), שהרי מהו פקק תנועה בכביש החוף לעומת הצורך של קומץ פורעי חוק לממש את חופש המחאה והביטוי. הפקק כחלק הכרחי של ונטילציה טיפולית.
חופש הביטוי הוא ערך יסודי בדמוקרטיה. רק שחופש הביטוי לא חייב לעמוד על הכביש. כנ"ל חופש ההתארגנות וחופש המחאה. חסימת כביש אינה ביטוי, אלא מעשה, כמו הבערת צמיג או הצבת מחסום בוער בנתיבי איילון לפני כניסת שבת. ונעזוב לרגע את רכיב העבירה הפלילית, שכן כאמור - לחוק שאוסר סיכון בנתיבי תחבורה אין משקל פה, ולכן אין טעם שמתנגדי החסימות ינפנפו בו.
חסימת כבישים היא הפעלת כוח על מי שלא משתתף בכלל בוויכוח - כל ויכוח שהוא. ייתכן שהנהג שתקוע בפקק תומך בסיבת החסימה וייתכן שלא, אך ממילא אין כוונה לשכנע אותו. רק להתעלל בו, יהיה אשר יהיה. ואת הכוח הזה יכולים להפעיל גם עשרה אנשים עם שלטים בידיים. איזו תחושת התעלות! להשפיע - לרעה - על סדר יומם של עשרות, אולי מאות, ואולי אלפים של אזרחים כמוך, שאיתרע מזלם להיקלע למקום שאותו בחרת לשבש!
מחאת בלפור־קפלן־חטופים תמיד היתה מחאה על אובדן הכוח הפוליטי. האגרוף הקפוץ שהכוח הפוליטי נשמט מאחיזתו ההדוקה. בתגובה האגרוף הרבה להכות: בשביתות לא חוקיות, בהפקרת חולים, בקריאות למרי אזרחי ובסרבנות מילואים. ומהן חסימות כבישים לעומת השבתת טייסת מבצעית?
זכות ההפגנה אינה ערך יסוד, אלא אחד ממחירי הדמוקרטיה. היא מפריעה לציבור גם אם היא לא חוסמת כביש או משביתה נמל תעופה. ובכל זאת אנחנו סובלים את הנודניקים עם המגאפון כיוון שחופש הביטוי וחופש ההתארגנות יקרים לליבנו, ובעיקר כי ברוב ימות השנה יכול אדם לחיות את חייו בלי שיניפו מולו שלט או יעירו אותו עם זמבורה. ולכן הציבור מבליג גם על הפרות סדר וחסימות פה ושם - בתנאי שמובטח לו שמחיר הדמוקרטיה לא הופך לאבן הראשה שלה, ולא ישבש את חייו שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, בידי אותם מפגינים.
מערכת המשפט הישראלית התייצבה מזמן לצד האגרוף, וכשהיא מונעת הגשת כתבי אישום על חסימת כביש - היא אינה בררנית, אלא ממלאת את תפקידה: להכניע, בכל דרך, את הציבור שבחירתו וערכיו שנואים עליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
