בנובמבר בשנה שעברה יצא עדן חסון, אחד הזמרים המצליחים והמוכרים ביותר בארץ, מהארון. ובכן: "כל הכבוד, ללא ספק", אמרו כולם (טוב, לפחות מרביתם), "אבל לא ביג דיל ב־א־מ־ת", אחרי הכל, אנחנו עמוק לתוך המאה ה־21 והומופוביה היא לעלובי נפש, מוסכם.
טוב, אז חשבנו שככה. ואז, ערב הופעה של חסון בבריכת הסולטן מול תושבי מועצת בנימין, דרשו כמה מתושבי המועצה לבטלה כיוון שעדן, ובכן, להט"ב. מהומה גדולה פרצה! ברשתות החברתיות. ובעמודי הדעות. ובמשדרי החדשות. הנה הם, המתנחלים (הקיצוניים!) החשוכים, הדוסים ההומופובים, מראים את פרצופם האמיתי. "הפגנה המונית כבר על האש", איימו ההומופובים. והארץ שבה לסעור, ערוכה לאירוע שנאה מפלצתי טובל בזעם הומופובי קדוש.
אמה מה? לבסוף התייצבו רק שבעה טמבלים להפגנת השנאה. שניים הגיעו על טוסטוס, והיתר הצטופפו באיזו יונדאי חבוטה. בבריכת הסולטן, לעומת זאת, התקבצו ובאו 6,500 מתושבי בנימין. אומרים שהיתה אחלה הופעה.
ומה הנמשל? שבעה הומופובים מסוגלים גם להדליק מדינה שלמה וגם להכתים ציבור שלם. והתקשורת? היא אוהבת מהומות. אבל כשהן שוככות, היא ממשיכה לכותרת הבאה, למדורה הבאה. זאת שלפעמים היא מאירה בזרקור ענק, כשכל שנדרש הוא רק פנס.
אחלה עדן חסון. איכסה הומופוביה. ומהומות? יש לנו מספיק. מוטב להתמקד באלה הנכונות.
