משהו מתבשל
חבל שהישראלים לא שומעים מה אומרים בכירי חמאס בימים האחרונים. אולי היו מתעודדים קצת יותר, רבים קצת פחות. הארגון בהיסטריה מוחלטת מאיומי ישראל להיכנס לעזה. נגוזה האופוריה של ״טופאן אל-אקצא״, תמה האפקטיביות של קמפיין ההרעבה. הם כבר לא מדברים על 7 באוקטובר כניצחון שהביא הישגי ענק והחזיר את הנושא הפלשתיני למרכז תשומת הלב העולמית. השבוע נסוגו קנדה ובלגיה מהכוונה להכיר במדינה פלשתינית בזמן שארצות הברית הבהירה שוב, דרך המתווך ויטקוף, שעל חמאס לנטוש את עזה בהקדם.
הכניסה לעיר עזה זוכה בחמאס לכינוי "המערכה האחרונה". בראייתם, כל המדינות זנחו אותם חוץ מתימן. איראן הפסיקה לתמוך, אפילו הכסף הקטארי שמסעיר את ישראל הוא ראיה מבחינתם שגם דוחא נטשה אותם.
זו הסיבה לירידה בדרישות, לתמיכה בעסקה חלקית. כניסה לעזה, כך לראייתם, יכולה להכריע את חמאס סופית. כניעה מוחלטת והשבת כל החטופים לא על הפרק, משום שעבורם זה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של חזונו של יחיא סינוואר. הרי הנ״ל הורה על המתקפה כדי לעצור את הנורמליזציה עם סעודיה. ניצחון ישראלי בעזה יביא גם את סוריה, לבנון ומדינות נוספות.
אבל נתניהו לא מוכן לעסקה חלקית. מה שמביא לשתי שאלות שקשורות זו בזו: ראשית, האם עדיף לנופף בכניסה לעזה במקום לממש אותה? ייתכן שאיום בכיבוש העיר יעיל יותר מאשר המימוש האיטי בפועל, על המחירים הכבדים בחיי אדם ובלגיטימציה בינלאומית. שנית, האם יש כאן תרגיל הונאה ישראלי? אולי מדובר בדרך מתוחכמת להעלות את התמורה מחמאס. מה יקרה אם הארגון יסכים לשחרר יותר חטופים בעסקה החלקית?
שוב ושוב נבזקים רמזים שבין האפשרויות – עסקה חלקית או כוללת - יש עוד מנעד שלם. על מה דיבר הנשיא טראמפ כשחזה את סיום המלחמה "בתוך שבועיים-שלושה"? האם זה קשור למגעים עם מדינות המפרץ? מה עושה רון דרמר על הציר ירושלים-אבו-דאבי, והאם זה קשור לדיווחים המסתוריים על אופטימיות באשר לסיומה הקרב של המלחמה ופתרון "מחוץ לקופסה"? התחושה היא, להבדיל, כמו בשבועות לפני הסכמי אברהם: שמשהו גדול מתבשל במפרץ. לא ברור אם יהיה מוכן לפני שהטנקים יגיעו לכיכר פלשתין.
ארבעה בעקבות אחד
לרון דרמר כבר יש תאריך פרישה ביומן: אחד בינואר 2026, בעוד ארבעה חודשים. השר הכי חשוב בממשלה מיצה לגמרי את הכהונה, ומשפחתו מיצתה את ההפגנות של השכנים ואת המגפונים. עוד לא שכחו שם את האיש שהגיע עם סכין ונעצר רק בש"ג.
צחי ברוורמן כבר אורז מזוודות בדרך ללונדון. ראש הסגל יהיה השגריר שיתענג על לונדון ויסבול מממשלת הלייבור. צחי הנגבי בדרך החוצה גם הוא. ראש המטה לביטחון לאומי התמודד עם מחלה לא פשוטה ואחרי שלוש שנים בתפקיד ותקיפה מוצלחת באיראן יעזוב בקרוב את תפקידו. אפשר לנחש שבלשכת ראש הממשלה מתכננים מינוי בסגנון טראמפ בקדנציה הנוכחית: הצנחת מועמד עם עבר ביטחוני ופרופיל ציבורי גבוה בהווה, רצוי מערוץ 14 או דומיו.
יונתן אוריך דווקא רוצה לחזור, אבל המשטרה מונעת ממנו, לפחות עד ערב ראש השנה. לא כל תחלופה סטנדרטית היא ״התפוררות לשכת ראש הממשלה״. אבל המצבור כאן חריג. הוא חריג שלוש פעמים: בגלל ההיקף, בגלל העיתוי ובגלל היעדר התחלופה. בעשור האחרון, מינוי לתפקיד בכיר בלשכת ראש הממשלה בא יחד עם ואוצ׳ר למגרש הרוסים. אין כמעט פקיד בכיר שלא זכה להיעצר, להיחקר או לעמוד לדין. בנתונים האלה, מי יבוא? במיוחד כשמדובר בתקופת בחירות על היעדר העשייה והיעדר האופק שבה.
כמעט כל זמן ההתייעצות של נתניהו בעשרים ושלושה חודשי המלחמה היה עם הרביעייה הנ״ל. עם מי יתייעץ עכשיו? מכל העזיבות, המשמעותית ביותר היא זו של דרמר, כמובן. האיש מחזיק את כל התיקים הקריטיים לביטחון המדינה, מאיראן, דרך סוריה עבור בעזה וכלה בחטופים. עד אחד בינואר הוא אמור להשלים שתי משימות משמעותיות שהבטיח לא להשאיר פתוחות. סיום המלחמה והרחבת הסכמי אברהם.
לא מזמן הבטיח שבאפריל 26' המלחמה כבר תהיה מאחורינו והסכמי שלום רבים כבר ייחתמו. יש עוד אפשרות, כמובן: שהוא יאריך, גם הפעם, את שירות המילואים שלו בלשכת נתניהו.
עד 120
עכברים נוטים בדרך כלל לברוח מספינות טובעות, אבל נדיר לראות להקות שלמות קופצות מספינה שמשייטת במהירות על מים חלקים. ובכל זאת, הרוב המכריע של חברי הכנסת שפרשו מתחילת הקדנציה באו מהאופוזיציה שמזנקת בסקרים, לא מהקואליציה שמתרסקת כבר קרוב לשלוש שנים.
ביש עתיד פרשו שלושה מבכירי המפלגה: השר לשעבר יואל רזבוזוב הלך לעשות לביתו, מספר שתיים אורנה ברביבאי התפטרה בשביל מרוץ כושל לראשות עיריית תל אביב וסגן השר לשעבר עידן רול נטש את דרכה של המפלגה ואחר כך את סיעתה בכנסת.
במחנה הממלכתי הנטישה דומה: יפעת שאשא-ביטון התפטרה כשהבינה שפני גדעון סער לחבירה לנתניהו. גדי איזנקוט התפטר לטובת מפלגה חדשה ואחריו מתן כהנא ואורית פרקש הכהן שבינתיים נשארת בכנסת. בליכוד, המפלגה שלפרקים איבדה בסקרים מחצית מכוחה התפטרו אקוניס ודנון לטובת משרות דיפלומטיות בניו יורק כך שהעוזב היחיד מהקואליציה כולה הוא שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט.
איך זה יכול להיות? התשובה היא שלא רק הקואליציה מאבדת גובה בסקרים, אלא גם האופוזיציה הפרלמנטרית. המלחמה האיצה תהליך שהחל כבר שבועיים אחרי הבחירות והוא מיקור חוץ של ההתנגדות לממשלה. מחאות קפלן היו הפקה חיצונית, לא פרלמנטרית, שהביעה אי אמון לא רק בנתניהו אלא גם באלה שאמורים היו לנצח אותו בבחירות אך כשלו בארגון הגוש.
התרסקות לפיד החלה מיד אחרי הבחירות, העבודה של מיכאלי התאדתה מהמפה זמן קצר אחר כך ובסוף הגיעה תורה של המחנה הממלכתי. באקט סמלי, אחד המהלכים של מתנגדי נתניהו היה לצור על הכנסת מבחוץ, כנראה כיוון שהתייאשו מהאפשרות להפיל אותו בתוך הבניין.
המלחמה הוסיפה לאכזבה מהאופוזיציה ייאוש מהדרג הפוליטי באשר הוא. הסנטימנט החזק ביותר כיום הוא "שכל המאה ועשרים יילכו הביתה".
וכך, על פי הסקר האחרון, משלושים ושישה המנדטים שהיו לשתי מפלגות האופוזיציה הגדולות נותרו רק שבעה. שאר הקולות הולכים בעיקר לשני מנהיגים חוץ פרלמנטריים – נפתלי בנט ויאיר גולן – עם נכונות להצביע למפלגות חדשות אחרות. לא כל המאה ועשרים ילכו הביתה, אבל זה לבטח יהיה מספר הגבוה ביותר מאז החלו הבחירות בישראל.
בובע מייסעס ביוטיוב
לפני עשרים שנה, כשעוד עבדתי ברדיו, היו לי מכרים חרדים שהיו מתקשרים מעת לעת להגיב על דברים שאמרתי. איך חרדי מאזין לרדיו? הם הסבירו ש״נסענו באוטובוס והרדיו דלק״. מפה לשם, עברתי לטלוויזיה, ואת זה אין ב״אגד״. כך שמאז היו מסבירים שאלה היו שכנים שפגשו באוטובוס, וסיפרו להם שראו בטלוויזיה.
נזכרתי בכך אגב צפייה מרתקת ביוטיוב בקטעים מ"ועידת בני הישיבות" שנערכה לפני שבועיים בצפון. פאנל שלם הוקדש לכל השאלות שהמנחה שמע לכאורה באוטובוס. בפועל, אלה שאלות שצעירי המגזר שואלים את עצמם, אחרי שנתיים של מלחמה: "אומר האדם החילוני, תראה התיאוריות יפות מאוד אבל בשורה התחתונה הם מתים ואתם לא, בסוף חוזרים מעזה ארונות מתים, מהישיבות לא. מה אנחנו עונים לעצמנו על הניסוח הזה?"
ראש ישיבת אור ישראל, הרב יגאל רוזן השיב: "אז א׳, עובדתית, איזה אחוז של אוכלוסיית הצבא נמצאים בסיכון? אחוז מאוד נמוך. לא יבלבלו אותנו עם עובדות, על כל לוחם יש בין תשעה לעשרה תומכי לחימה. כמה, לא עלינו, מתו מחיל האוויר? אפס. אז שהם ילכו לעזה, למה שהם לא יהיו בסיכון? כך שעובדתית אנחנו לא גרועים מאנשי חיל האוויר או מג׳ובניקים, אנשים שלא עושים כלום. אנחנו הרבה יותר מהם.
"לפני קצת למעלה משנה באו אליי מהמכללות בצה״ל איזה 20 איש, כולם חילוניים, אחד מזרוחניק. המזרחוניק כצפוי העלה בגמגום את השאלה למה לא מתגייסים... אמרתי רבוייסי, אתם עטורי קרבות, עכשיו יש מלחמה קשה ברפיח, מה אתם עושים פה? נדהמו. אמרתי להם אתם דואגים לדור ההמשך של המלחמה. אנחנו דואגים לדור ההמשך של עם ישראל. הם קיבלו את הדברים, כשמדברים איתם בשפתם, הם מבינים. זה שמפחדים שידפקו בדלת זה בובע מייסעס".
זו תבנית חרדית קלאסית. החילונים תמיד נחשפים לאמת ומודים בטעותם והמזרוחניקים הם האויב האמיתי. ראש ישיבת פוניבז׳, הרב חיים פרץ ברמן, הבהיר זאת בתשובה לשאלה הבאה: "פוגשים אנשים ואומרים אנשים נהרגים ואתם מקסימום אומרים פרק תהילים, אתם כמו אוסטרלים, אין לכם חלק בעניין הזה?"
הרב חילק את אויבי החרדים לשלושה: הטיפשים שלא מאמינים בקדוש ברוך הוא, הרשעים שרוצים לעקור את התורה, "ויש כת נוספת של אנשים שיש להם כיפה על הראש, אבל בורים ועמי ארצות. מאוד מאוד טיפשים. הם באים להגיד לנו, המצווה זה לא ללמוד, ללכת עם החיילים. עם אלה יש מה לדבר? הם ילמדו אותנו?"
השאלות המשיכו, והפעם בלי המסווה של דע מה שתשיב לחילוני: "אנחנו יודעים שבארץ ישראל המתכונת שחינכונו רבותינו זה ללכת לכולל. בחוץ לארץ זה שונה, היה מקובל כל ההיסטוריה שאחרי הישיבה הולכים לעבוד. מצד אחד מלמדים אותנו שעבודה זה מחוץ לכל דיון, ולמה שונה הדבר מדור קודם שיצאו לעבודה?"
הרב משה הירש השיב: "ארץ ישראל זה מקום קדוש ויש כללים אחרים. כל הכוללים שהיו בירושלים זה אנשים שעזבו ובאו לארץ ישראל כדי לקבל יותר קדושה״. זו האמת, אך כמובן לא כל האמת. מי שמימן בעבר את לימוד התורה בארץ ישראל היתה יהדות התפוצות, לא קופת המדינה. והמצב למעשה הפוך: בדור הקודם, כמו ששאל השואל, רבים בציבור החרדי דווקא עבדו. מצד שני, השתנו דברים: הנה, בדור הקודם לא היו מעזים לשדר את הכינוס ברדיו, שלא לדבר על להעלות אותו ליוטיוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו