כ"ץ הוא בדיחה מסוכנת: מטרת הזובור של שר הביטחון באייל זמיר

מלחמה

היה השבוע רגע אחד קומי, ואולי טרגי, שזיקק היטב את מצב היחסים העגום בין צה"ל לממשלה. הוא הגיע בסופה של ההודעה השלישית בתוך 32 שעות שפרסם שר הביטחון, ישראל כ"ץ, בסוגיית מינוי קצינים בכירים. הודעה שהתחילה במשפט: "אחרי אירועי 7 באוקטובר אין יותר צבא שלא נמצא תחת פיקוח", תוך שהיא משמיטה את זהותו של הגורם שהיה אמור לפקח על פי חוק גם לפני האסון, בניסיון נלעג להסיר ממנו אחריות, והסתיימה במתקפה על "הלשעברים" שמייעצים לרמטכ"ל אייל זמיר, שנקראו "להשפיל מבט" בגלל המחדל העצום שהיה.

מתברר שאין מראות בלשכת שר הביטחון. האיש שהיה חבר הקבינט שמימן ואתרג את חמאס, שהתעלם מאזהרות ראשי מערכת הביטחון, שסירב בעצמו לפגוש אותם בכנסת ערב אישור פסקת ההתגברות, שלא פצה פה ולא הניד עפעף כשחבריו לממשלה ולכנסת חבטו ללא רחם בכל קצין ופקיד אפשרי, שמונה בקומבינה מסריחה באמצע מלחמה כדי לרצות את המפלגות החרדיות, שמונע הקמה של ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אותו המחדל שעליו הוא מצביע, שלא אומר דבר כשיועציו של ראש הממשלה מועסקים בשכר על ידי קטאר, שמתעלם מאזהרות צה"ל על השבר במערך המילואים ובמערך הקבע ובמערך הסדיר - הוא, מכולם, קורא לאחרים להשפיל מבט.

כשר ביטחון, כ"ץ הוא בדיחה. אין לו תרומה מקצועית לצה"ל או לארגוני ביטחון אחרים, והבנתו בתחום דלה. לרוע המזל, הוא בדיחה מסוכנת, משום שהוא חסר עכבות או מעצורים. לשכתו כבר ידעה שרים שהיו יותר פוליטיקאים מאנשי ביטחון. פואד בן־אליעזר ז"ל היה כזה (למרות עברו כתא"ל במילואים). גם אביגדור ליברמן לא היה פראייר. אבל שניהם, כמו כל שר אחר עד לנוכחי, נזהרו בכבודם של צה"ל והרמטכ"ל, כי הם הבינו דבר אחד פשוט: צה"ל והרמטכ"ל הם אנחנו. כל אחד מאיתנו. כשהם מצליחים, אנחנו מצליחים. כשהם כושלים, אנחנו כושלים. וכשהם מושפלים, אנחנו מושפלים.

כ"ץ מונה כדי לבצע שתי משימות: האחת - למצוא דרך לפטור משירות עשרות אלפי חרדים, בזמן מלחמה ובניגוד מוחלט לצורכי צה"ל ולערכי השוויון הבסיסיים ביותר. השנייה - להשפיט את צה"ל ואת מפקדיו. אבותיו הפוליטיים של כ"ץ נהגו להתלונן במשך עשורים על מפא"י, וניצלו זאת כדי ללבות את ההמונים בשנאת השמאל. מה שהוא מנסה לעשות עכשיו בצה"ל זה מפא"י בריבוע. הממבו־ג'מבו בהודעותיו לגבי "שיקול דעת ענייני ומקצועי בלבד" היה ראוי לדיון, לו היה לכ"ץ קריטריון ענייני או מקצועי כלשהו לבחון את הקצינים.

בדיוק כמו עמיתיו במשרדים האחרים ומי שמנצח על התזמורת כולה - רה"מ נתניהו - כ"ץ לא רוצה פקידות מקצועית ואיכותית. חשובה לו בהרבה הצייתנות. איתמר בן גביר, בישירותו, ביטא זאת טוב מכולם בישיבת הקבינט שהחליטה על כיבוש עזה (סליחה, השתלטות). על הדרך הוא השפיל את המשטרה ואת מפקדיה, שמחפשים עכשיו כל דרך לגלות סימני עצמאות. התהליך הזה הרסני במשטרה.

הוא יהיה הרסני עוד יותר כשיגיע לשב"כ דוד זיני, שנשלח להבטיח שהארגון יעבוד עבור הממשלה, ולא עבור המדינה. והוא יהיה הרסני מכל אם יגיע, חלילה, לצבא, שישלח חיילים למשימות ממניעים פוליטיים. "תדע כל אם עברייה", אמר דוד בן־גוריון. מתבקש היה לערוך כעת סקר עומק אמיתי, ולבחון כמה אימהות סומכות על נתניהו ועל להקת הצבועים שסביבו.

אפשר היה להרחיב את הסקר הזה בשאלה נוספת, על מידת האמון שהציבור נותן במקביל בצה"ל ובמפקדיו. כן, אותו צבא שכשל ב־7 באוקטובר, אבל ידע להשתקם ולנצח בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן, וגם ביהודה ושומרון, ובמקביל גם לשמור על מצפון ועל הבנה בסיסית של מגבלות הכוח, ועל ערכים בריאים ששמים את האדם במרכז - במקרה הזה את החטופים - מתוך הבנה שברגע שלא האדם יהיה במרכז, אלא האינטרס, כל הדבק שמחזיק את הפלא שנקרא מדינת ישראל יתפורר.

בסקר כזה, דרך אגב, מידת האמון שהציבור נותן בזמיר היתה גדולה אקספוננציאלית מזאת שהוא נותן בכ"ץ. סביר שגם זה עומד בבסיס ההתעמרות הגסה, המעליבה והעלובה של השר ברמטכ"ל: הקנאה שאוכלת אותו על כך שאחרי כמעט שנה בתפקיד, איש מלבדו לא נותן לו קרדיט על דבר שקרה.

זמיר, למרות הפז"ם הקצר שלו בתפקיד, נתפס כמי שבא לעבוד. אין לו אספירציות פוליטיות, ואין לו רצון בפרסום. ההתגוללות עליו השבוע על תדרוכים וכוורות ומניפולציות היתה רחוקה מאוד מאופיו של האיש. הוא רחוק מלהיות פראייר, אבל הוא ההפך המוחלט מהם - וזה בדיוק מה שמשגע אותם. שבין המדינה לעצמו, הוא יבחר במדינה. ובין הצבא לעצמו, הוא יבחר בצבא. ובין המשימה לעצמו, הוא יבחר במשימה. ובין החטופים (או הלוחמים, או האמת) לעצמו, הוא יבחר בחטופים (או בלוחמים, או באמת). והם, יבחרו תמיד קודם כל בעצמם.

וכך, בעוד זמיר נלחם בחמאס - ממשלת ישראל נלחמת בזמיר, בדיוק כמו שנלחמה בהרצי הלוי לפניו, וברונן בר, וכפי שהיא נלחמת בגלי בהרב־מיארה, ובבג"ץ, ובאופוזיציה, ובתקשורת, ובכל מי שלא משים את עצמו בתפקיד הכלב על הדשבורד ברכב הממשלתי שמסיע את כולנו לתהום.

נורות

נתניהו, בעוד נאום באנגלית לגוף זר, תקף שלשום את פורשי צה"ל ששכחו מה זה ניצחון. כאילו הם, ולא הוא, אלה שקיבלו כאן החלטות בעשור וחצי שקדמו למלחמה. כאילו הם, ולא הוא, הפכו את חמאס לנכס, התכתבו עם סינוואר ("סיכון מחושב"), מנעו כל הצעה לחיסולו ולחיסולם של עמיתיו לצמרת הארגון, דאגו לו לתקציב פתוח והתעלמו מכל אזהרה שנגעה לו (וגם לחיזבאללה).

גם עכשיו, הניצחון היחיד שנתניהו מקדם הוא לא ניצחון של ישראל, אלא ניצחון על ישראל. דוגמאות לא חסרות. מי שרוצה לנצח, לא משפיל את ראשי הצבא. מי שרוצה לנצח, לא מאפשר השתמטות של חרדים. מי שרוצה לנצח, לא מאפשר למקורביו לעבוד עבור המממנת הגדולה ביותר של אויבי המדינה. מי שרוצה לנצח, לא מסתכן באובדן החטופים. מי שרוצה לנצח, לא מתייחס כך לצונאמי המדיני. מי שרוצה לנצח, לא מפקיר את זירת ההסברה. מי שרוצה לנצח, לא מחליש את מערכת המשפט שמשמשת שכפ"ץ בינלאומי עבור ישראל (ובעיקר עבור צה"ל וחייליו). מי שרוצה לנצח, לא מרסק את העם לרסיסים.

הניצחון היחיד שמעסיק את נתניהו הוא זה שלו: הישרדותו הפוליטית, האישית, המשפטית. המדינה, משאביה ואנשיה נועדו לאפשר לו את אלה. הרי מדובר באדם נבון. אין ספק שאם תכניסו אותו לחדר, בשיחה נינוחה, ותשאלו אותו על מי הוא סומך יותר - על בן גביר וסמוטריץ', או על גנץ ואיזנקוט ואשכנזי, ואפילו הלוי - הוא יבחר באחרונים. ואין ספק שאם תשאלו אותו את מי הוא מעדיף במחיצתו לשיחה או לחברות - את דרעי וגפני, או כל אוכל שרצים חובב היסטוריה כמוהו - הוא יבחר באחרונים.

למרבה הצער (והטרגדיה), הוא נוהג הפוך. אפשר שכמה מעמיתיי צודקים, ושזה כבר לא נתניהו שהכרנו. שהוא איבד בלמים, או מצפן ומצפון, או את כולם ביחד. איני יודע, וגם אין יכולת ממשית לבדוק זאת, משום שהוא לא מעמיד את עצמו, במתכוון, לשיחה רצינית או לראיון עומק אמיתי, שיאתגר אותו ויאפשר לו להתעמת עם השאלות שמנקרות בחוזקה במוחו של כל ישראלי.

ולא, הראיונות שהוא מעניק בחו"ל אינם תחליף. בכל הכבוד לקולגות מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי, הם לא עוברים את מה שהישראלים עוברים. הם לא מכירים אף אחד שגר בניר עוז או שהיה בנובה. אין להם בן בצבא או בעל שיקבל שוב צו 8. אין להם שכן שאיבד עסק או שביתו נהרס מטיל. הם לא מותקפים בעולם על ישראליותם או על יהדותם. והם לא חיים בדאגה קיומית תמידית לעתידם ולעתיד מדינתם. את כל אלה רק ישראלי יבין. על כל אלה מתחמק נתניהו מלהשיב לישראלים.

מכל העניינים האלה, שלושה מטריפים את הדעת במיוחד. האחד הוא החטופים. "רעייתי ואני מקיימים קשר רצוף עם משפחות החטופים", אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שקיים בראשית השבוע. "אנו רואים את סבלם, אנחנו חשים את סבלם, וזה נוגע לליבנו. זה קורע את הלב".

המציאות, למרבה הצער, שונה: לישי לביא־מירן, רעייתו של עמרי, סיפרה: "לא פגשתי אף אחד כבר חצי שנה". צביקה מור, אביו של איתן ומי שמוביל את פורום תקווה, סיפר: "כבר חמישה חודשים לא הצלחנו להיפגש עם ראש הממשלה". ואלה רק שתי דוגמאות, שמלמדות שמי שלא באמת רואה את הסבל - אין סיכוי שליבו ייקרע.

העניין השני הוא הלוחמים. העומס עליהם, הפיזי והנפשי, הוא מטורף. ולמרות זאת, הם מוכנים להמשיך לשאת בנטל. בשביל החברים, בשביל החטופים, בשביל הביטחון. אבל נמאס להם להיות לבד. אין שום הסבר הגיוני, פרט לפוליטיקה, מדוע החרדים לא מתגייסים בהמוניהם. הנימוקים שנשמעו השבוע מגוחכים במיוחד: מ"אסור לכפות על אדם לפעול בניגוד לדעתו" (כאילו אנחנו לא חיים במדינה שכופה איך להתחתן ואיך להיקבר ומיהו יהודי), ועד ל"הם עלולים לאבד את אמונתם בצבא" (כאילו יש חילוני אחד בעולם שגיוסו יבוטל בטענה שהוא עלול לחזור בתשובה).

קריאתו המצולמת של אריה דרעי לצעירים החרדים לא להתגייס זיקקה את הטירוף. האיש שיושב בקבינט רואה את מלחמתו העיקרית לא בחמאס, אלא במניעת גיוס חרדים. "הוא לא יכול לעודד השתמטות של בניו וחבריהם, ולשלוח אותי ואת החברים שלי להיהרג", אמר השבוע אביב עזרא, ממובילי מאבק המילואים. "איך אמר הרב עובדיה יוסף? 'תצא בחוץ'".

העניין השלישי הוא המצור הבינלאומי, שמתהדק באופן מדאיג ומסוכן. נתניהו מחזיק מעצמו מר עולם. הוא מכולם היה אמור להיות הראשון שיזהה את הקטסטרופה. עדויות יש למכביר, בכל תחום. חברות זרות מצמצמות ולעיתים מבטלות עסקים עם ישראל. אוניברסיטאות וכנסים מבטלים השתתפות של חוקרים ישראלים ומצמצמים תקציבי מלגות ומחקר. גופים זרים מצמצמים (או מהרהרים בכך בגלוי) השקעות בישראל. וזה בלי לדבר על האנטי־ישראליות שגואה, ועל האנטישמיות שגואה, ועל המהלכים המדיניים שנוקטות מדינות שונות - מהכרה במדינה פלשתינית, דרך סנקציות וחרמות ועד לצעדים משפטיים.

השבוע שאלתי מישהו שבקי בעניינים איך נתניהו מתכוון לטפל בכל אלה. הוא ענה בשתי מילים: "אחרי המלחמה". ביקשתי להבין מה בדיוק יקרה אחרי המלחמה. "נתקן ונשקם את מה שצריך", השיב. לשאלתי מה יקרה אם המלחמה תתארך עד אינסוף, ואם בדרך יקרו תהליכים בינלאומיים שיבלמו אותה או יחבלו בהשגת מטרותיה (ע"ע הצפת הרצועה בסיוע הומניטרי), הוא השיב "יהיה בסדר". תהייתי אם "יהיה בסדר" היא תוכנית עבודה, ומה יקרה אם לא, נותרה באוויר.

והאמת היא שאין תשובה, כי ישראל הולכת כרגע בדרך לא זרועה וללא תוכנית פעולה. את חלק מהתהליכים היא יכולה לעצור - בשיח, בשיתופי פעולה, בהסברה. אבל את חלקם ייקח דורות לתקן. עם ממשלות אפשר לעשות הסכמים, אבל את השנאה כלפינו שנזרעה אצל האדם ברחוב - בכל רחוב, בכל מקום בעולם - ייקח שנים, ואולי דורות, לעקור. את נתניהו זה כנראה מטריד פחות. מי שטען על עצמו במשך שנים שהוא "ליגה אחרת", מדרדר את ישראל מליגת האלופות לליגה למקומות עבודה.