לפני שהתחלתי לצלול אל המחקר המרתק "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח עם' במלחמת חרבות ברזל", שאלתי את עצמי בשביל מה. האם יש טעם להיכנס לפוזיציה של הניסיון להוכיח ש"אין לי אחות". ככל שהעמקתי בקריאה, כך הבנתי אט־אט שבהחלט יש טעם. ארבעה חוקרים ישראלים - דני אורבך, יונתן בוקסמן, יגיל הנקין ויונתן ברוורמן - מצליחים בעבודת נמלים, תוך שהם מפריכים טענה אחר טענה, חושפים הטיה אחר הטיה, להוכיח כי אין הרעבה ברצועת עזה ואין אמת בטענות בדבר "רצח עם".
ובכל זאת הפניתי את השאלה הראשונית הזו, למה להוכיח שאין לי אחות, לשניים ממחברי המחקר, פרופ' דני אורבך וד"ר יגיל הנקין. "מכיוון שיש המון אנשים שמנסים להוכיח שיש אחות", עונה ד"ר הנקין (49), היסטוריון צבאי במרכז שלם ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, תושב חריש. "ספציפית העסק התפתח בעקבות פרסומים של לי מרדכי, היסטוריון של התקופה הביזנטית באוניברסיטה העברית.
הדבר הראשון שעלה לו בראש ב־7 באוקטובר, והוא מעיד את זה על זה עצמו, זה שצריך לתעד את פשעי המלחמה הישראלית. אני עליתי על מדים ומיהרתי צפונה, והוא 'עלה' על האינטרנט והתחיל לתעד מה שהוא חושב שהם פשעי מלחמה ישראליים. בכל מקרה, הוא התחיל לעשות רשימה של פשעים, לצד התיעוד, וקרא לזה 'עדות'. ככה זה התחיל להסתובב בעולם ולצבור תאוצה. (בין השאר, בגלל "הארץ", שהקדישו למרדכי כתבת שער, י"א).
הנה היסטוריון ישראלי מעיד על הפשעים הנוראיים שישראל מבצעת. ואז אנחנו, כמה אנשים שיש להם היכרות עם החומר, הבנו שזה לא מאוד מקצועי. הוא לא מכיר לגמרי את מה שהוא כותב עליו. הוא מייחס אמינות גבוהה לכל דבר שבו מאשימים את ישראל. התחלנו לכתוב מאמר תגובה. מטרה לא היתה להגן על ישראל, אלא להגן על מקצוע ההיסטוריה, על השימוש הציני שעשה בו לי מרדכי. משם זה החל להתפתח למשהו הרבה יותר גדול ולמחקר שעומד בפני עצמו".
"אנחנו תמיד במצב מגננה", מוסיף פרופ' אורבך (44), היסטוריון צבאי באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה וללימודי אסיה, תושב ירושלים. "ואנחנו יכולים לאמץ את הגישה הלא נכנעת, שאומרת: 'לא מעניין אותנו, שיאמרו מה שיאמרו', אבל אז אנחנו נסיים בלי נשק ובלי יחסים בינלאומיים. זה במובן התועלתני. אבל אני חושב שהמובן החשוב יותר הוא המובן המחקרי. באמת רצינו לדעת מה קרה. לא כתבנו את המחקר מתוך רצון להצדיק את ישראל, אנחנו לא אנשי הסברה", הוא מבהיר.
"אנחנו חוקרים, ומה שמניע אותנו הוא סקרנות מחקרית לדעת מה האמת. קביעת מדיניות אפשרית רק אחרי שיש בסיס עובדתי טוב". הבעיה שאתם מתמודדים מול טענות של חוקרים שהסקרנות המחקרית לא מעניינת אותם. אורבך: "יש באקדמיה ממש רעה חולה של אקטיביסטים בכסות של אקדמאים, אנשים שמה שמעניין אותם זה לא לדעת את האמת, אלא להוכיח נקודה פוליטית או ליצור אפקט פוליטי, והמחקר העובדתי שלהם משועבד לזה.
אותם אקטיביסטים מהשמאל הרדיקלי - המטרה שלהם היא לשנות את העולם, לא להבין אותו. בכל מה שקשור לעזה, הם מאמינים לכל פיפס שחמאס אומר, בלי לבדוק את העובדות. אנחנו מנסים להחזיר את המחקר להיות מדעי ולא אקטיביסטי". המחקר, שפורסם על ידי מרכז בגין־סאדאת של אוניברסיטת בר־אילן, בודק על סמך מה נטען בעולם כי ישראל מרעיבה באופן שיטתי את תושבי רצועת עזה.
טענה שהפכה להיות הבסיס לצווי המעצר שהוציא בית הדין הבינלאומי בהאג לראש ממשלת ישראל ולשר הביטחון לשעבר.המחקר מראה כי הטענה מבוססת על הנחה שגויה בדבר כמות המזון שנכנסה לרצועה טרם המלחמה. האו"ם וארגוני זכויות אדם טענו כי לפני המלחמה נכנסו 500 משאיות ביום, מתוכן 300 של מזון. ההנחה השגויה מבוססת על אמירה של מזכ"ל האו"ם. אלא שבפועל בשנים שלפני המלחמה נכנסו לרצועה 300 משאיות, ורק 73 מהן היו של מזון. הנחה שגויה נוספת נוצרה בעקבות ספירת חסר של משאיות שנכנסו לרצועה תוך כדי המלחמה.
אחרי תחילת המתקפה ברפיח, אונר"א הצביעה על קריסת מערך הסיוע לרמה נמוכה של 70 אחוז פחות ממה שהיה קודם לכן. טענות אלו נבעו מכך שאונר"א ספרה רק משאיות שנכנסו דרך מעבר כרם שלום, ולא דרך מעברים אחרים. מנהלת התיאום והקישור של צה"ל טענה כי הנתונים לא נכונים, וכי מספר משאיות המזון בממוצע ליום גבוה משמעותית ממה שהוכנס לפני המלחמה.
בדיעבד אונר"א תיקנה את הנתונים של מספר המשאיות הנכנסות, אך עשתה זאת בשקט רב ובלי פרסום, כך שבעולם המשיכו לצטט נתונים שגויים. המחקר מראה כיצד הדוחות של IPC (ארגון המסונף לאו"ם שתפקידו לבדוק רעב באופן מדעי) שהזהירו מפני רעב חמור ברצועה, לא התממשו - כי אילו היו מתממשים, היתה צריכה להיות תמותה המונית ברצועה מרעב, מה שלא קרה במציאות כלל. "לפי האזהרות של IPC, מיליון עזתים היו נתונים ברמת הסיכון הכי גבוהה של רעב", מסביר הנקין.
"במצב כזה אמורים לראות בשטח תמותה גבוהה של שניים מתוך 10,000 איש מרעב בכל יום. זה לפי הקריטריונים שהם קבעו לדרגה הגבוהה של הרעב. זה אומר שבשנת 2024 היינו צריכים לראות 400-200 מתים ביום מרעב. לא ראינו 80 אלף איש שמתו מרעב ב־2024 וגם לא משהו קרוב לזה. לעומת זאת, בסודאן, שמוכח שהיה בה רעב, האזהרות ש־IPC הצביעו על פוטנציאל הרעב היו הרבה יותר נמוכות. זה אומר שיש פה בעיה במדדים. המסקנה היא או שהמדדים לא מתאימים, או שמישהו מודד פה בצורה גרועה".
מעגל מכושף
השבוע אכן חשף אתר האינטרנט "וושינגטון פרי ביקון" שהאו"ם שינה את הקריטריונים להגדרת רעב באזורי עימות, במטרה לאפשר הכרזה על רעב בעזה. בדוח שפרסם IPC ב־29 ביולי נחתך בחצי הקריטריון הדורש 30 אחוז של ילדים הסובלים מתת־תזונה כדי להגדיר רעב באזור עימות, ל־15 אחוז. "באותה הצורה כל מיני חוקרים טוענים שאנחנו עושים ג'נוסייד בעזה. בו־בזמן הם מודים שמה שקורה בעזה לא עומד בהגדרה המשפטית של ג'נוסייד, אבל טוענים שההגדרה המשפטית לא מתאימה. במילים אחרות - אם קנה המידה אינו מתאים לאג'נדה, אז נשנה אותו", אומר הנקין.
המחקר שלכם עורר פולמוס עז, וחטפתם ריקושטים דווקא מהקולגות הישראלים.
אורבך: "תקפו אותנו באופן מטורף, אותה קבוצה מהמילייה של אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי, שמבחינתם אשמתה של ישראל ידועה מראש. הם רואים את עצמם כנביאי זעם תנ"כיים כאלה, שמוכיחים את העם על חטאיו ונאבקים למען המדוכאים, ואל תבלבלו אותם עם עובדות. חלק מאלה שקראו את הדוח, קראו לנו מייד מכחישי ג'נוסייד, אמרו שיש להם בחילה מלקרוא את המאמר. חלקם איימו עלינו ממש איומים מאפיוזיים, בהשלכות אישיות.
"אחת כבר כתבה שצריך לסלק אותי מהאקדמיה. והיו אלה שקראו, וזה לא התאים להם לתיאוריות ולעמדה הפוליטי, אז הם התחילו לחפש טעויות קטנות כדי להראות שכל המחקר לא שווה. טעויות שמצאנו, תיקנו בגרסה העברית ובגרסה האנגלית שתצא בקרוב. הצבעה על טעויות היא דרך לברור את האמת ולהגיע לתובנות. לצערי, זו לא המטרה של אותם חוקרים. חוגים שלמים באקדמיה נחטפו בידי האקטיביסטים מהסוג הזה.
"הם ימיטו על האקדמיה את סופה. אנחנו מכירים בזה שלא כל האמת אצלנו, ולכן בדקנו את עצמנו שוב, עברנו שוב על סרטונים ועל עדויות, ותיקנו מה שהיה דרוש תיקון, תוך ניסיון בירור האמת ותיקון ושיח מתמידים".
הביקורת שספגתם היתה, מן הסתם, שגם לכם יש אג'נדה.
אורבך: "אני חושב שלכל אחד יש הטיה. יהיה מגוחך לטעון שאני האדם היחיד שלא מוטה. ההטיה שלנו היא שאנחנו אוהבים את ישראל ולא מסתירים את זה שאנחנו ציונים. רק מה? אנחנו מנסים להיות הוגנים. כלומר, כל הזמן לבדוק את ההטיות שלנו ולנסות לתקן אותן. היו לנו כמה פעמים שהיה לנו תחקיר של צה"ל מול עדות של פלשתיני על ירי לא מוצדק, ושמנו לב שהנטייה שלנו היא להאמין לצה"ל, ולכן בדקנו כמה פעמים את העדות הפלשתינית.
"היו מקומות שבהם תיקנו, כי הגרסה של הפלשתיני נראתה לנו אמינה יותר. השאלה היא אם המחקר נעשה בהגינות ואם הוא מתבסס על עובדות ועל מקורות ראשוניים, ולא על גלגולים ועל ניפוחים של טענות".
הנקין: "קשה להוכיח שאין לך אחות. אחת הטענות כלפינו היא 'למה אתם לא מביאים מספר משלנו של כמות ההרוגים והיחס בין לוחמים ללא מעורבים'. אבל האמת היא שאי אפשר להביא. ברוב המלחמות בעולם חולפות שנים עד שיודעים את המספר האמיתי של ההרוגים. מדינת ישראל היא מדינה מסודרת ולקח לה הרבה זמן עד שידעה לומר כמה הרוגים בדיוק היו ב־7 באוקטובר, אז איך משרד הבריאות הפלשתיני, תוך כדי מלחמה, יכול לפרסם בכל יום מספר הרוגים מדויק?
"אנחנו רואים איך הם משחקים כעת בנתונים כדי להראות שעזתים מתים יותר כאשר הם מגיעים לנקודות החלוקה של הסיוע ההומניטרי, כי כך נוח לחמאס לדווח. זו רק דוגמה. אנחנו מתמודדים עם מספרים שהם חסרי בסיס".
ממה הופתעתם?
אורבך: "ממידת הרשלנות, שלא תיאמן, של ארגונים שאמורים להיות מקצועיים ומכובדים. חוסר האחריות של גופים כמו IPC והאופן שבו האקטיביזם מכתיב את העמדה שלהם, יותר מאשר הקריטריונים שהם עצמם קבעו. לא ניתן היום לסמוך על שום גוף סמכות באופן אוטומטי. דרך אגב, גם לא על דובר צה"ל. היו מקרים שבהם דובר צה"ל אמר דברים לא נכונים. המסקנה היא שאין שום דרך קיצור חוץ מלבדוק כל מה שאת שומעת.
"זה פסימי, כי רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה, אבל מחוקרים, ממי שמשלמים לו כדי שיחקור, מצופה לבדוק את העובדות. האנשים האלה מועלים בתפקיד ובשליחות שלהם".
המחקר מתאר ומדגים את הרשלנות המקצועית של הטוענים ל"רצח עם", באמצעות מה שמכנים החוקרים במאמר "משפך המידע ההפוך". "אנחנו מראים איך מספר מקורות מצומצם, לרוב תומכי חמאס, מתרחב לדוחות של סוכנויות, ומשם לארגוני זכויות אדם ומשם לכלי תקשורת - ומשם לוויקיפדיה", מסביר אורבך. "ואז פתאום את רואה שפע של מקורות, אבל כולם מבוססים על בסיס מאוד צר. ומשם זה ייכנס למנועי הבינה המלאכותית שבהם ישתמשו כותבי הדוחות העתידיים. זה סוג של מעגל מכושף".
"אנחנו רואים הדהוד של טענות בלי בדיקה", מוסיף הנקין. "אדם אחד אומר משהו, וכולם מצטטים אותו כאמת צרופה. כאשר מתברר שהטענה היתה שקרית, עושים תיקון שקט רטרואקטיבי, עם מעט מאוד פרסום. זה גורם לכך שבעולם ממשכים לצטט את המקור השקרי, על אף תיקון הטעות.
לדוגמה, יש עובדי סיוע אמריקנים בעזה שטוענים שישראל משתמשת ברחפנים עם נשק צלפים, כדי להרוג ילדים פלשתינים. אני מכיר רחפנים. אין רחפנים כאלה בישראל בכלל, ובטח לא בשימוש צה"ל. אבל מצרפים לזה סרט של בינה מלאכותית ו'מצטטים' פלשתיני, וזה הופך להיות אמת עד שלא מוכח אחרת".
איפה הסרטונים?
הפרק השני של המחקר מוקדש להבנת המציאות הייחודית בעזה שאיתה מתמודדת ישראל. "מלחמה היא פעילות תחרותית והדדית, ולא ניתן להבין את התנהגותו של צד אחד או לנתח את ההיגיון הצבאי העומד מאחוריו, בלי להביא בחשבון את התנהלותו של הצד היריב", נכתב במחקר.
"נטייה כזו, המאפיינת מבקרים, חוקרים, סוכנויות או"ם וארגוני זכויות אדם שמתייחסים אך בקושי (או בכלל לא) לשיטות הלוחמה של חמאס, דומה לשידור סלקטיבי של קרב איגרוף או היאבקות שבו נמחק אחד מהמתחרים. במקרה כזה, כפי שכתב פרופ' אלכסנדר יעקובסון בהקשר דומה, הצופים רואים אדם שנטרפה עליו דעתו ושמנופף באגרופיו לכל עבר, בלי להבין במי הוא נלחם ועם מה בדיוק הוא מנסה להתמודד".
"הקדשנו פרק שלם לנושא הזה כדי להבין מהי מלחמה בתוך שטח עירוני, כזה שיש בו לא רק בניינים גבוהים, צפופים וממולכדים, אלא גם עיר תחתית של מנהרות עמוקות וארוכות שבכל רגע נתון יכולים לצאת מתוכן מחבלים", מסביר הנקין. "זה אירוע חסר תקדים, ואי אפשר להבין את ההתנהלות של ישראל - למשל, את הרס המבנים הרחב - בלי להבין את זה. מה שעוד חסר תקדים הוא השימוש של חמאס באזרחים כמגינים אנושיים. זה אומר שהם נלחמים ללא מדים, גם מתוך אזורים שהוגדרו על ידי ישראל כהומניטריים, ושכל אזרח עזתי הרוג מהווה עבורם הישג ולא כישלון".
השבוע קיבלנו שוב תזכורת למניפולטיביות של חמאס, כאשר מחבליו התחזו לעובדי סיוע והשתמשו בסמל ובמדים של ארגון הסיוע "המטבח העולמי המרכזי".
מהן מסקנות המחקר על קצה המזלג?
אורבך: "חוץ מההחלטה האומללה להפסיק את הסיוע במארס עד מאי 2025, לא היתה הרעבה בעזה. ישראל העבירה לעזה יותר סיוע במהלך המלחמה מאשר לפניה. זה אולי הכוח הראשון שעשה את זה בהיסטוריה האנושית. ישראל התמודדה עם תנאים של מלחמה אורבנית, עם אויב שמשתמש במגינים אנושיים באופן נבזי וחסר תקדים בהיסטוריה, ובכל זאת עשתה המון כדי לשמור על חיי האזרחים, כולל איבוד יתרונות צבאיים.
"בכל זאת היו גם מקרים בודדים שבהם יש לחקור אם בוצעו פשעי מלחמה אישיים, אך בשום אופן לא היו הרג וטבח המוני מטווח קרוב, לא היה אונס, ולאורך כל הדרך היה מאמץ אדיר של הפיקוד לשמור על חיי אזרחים".
הנקין: "הוכחנו בצורה לא רעה בכלל שהטענות לגבי רצח עם אינן מבוססות. כמה זמן לקח מהרגע שיצאו מסוריה סרטוני זוועה? כמה זמן לקח עד שלמדנו על הטבח בבוצ'ה באוקראינה? הכל קרה מהר מאוד. מעזה לא יצאו סרטונים כאלה של ירי המוני באזרחים. לא מצאנו ולו עדות פורנזית אמינה אחת לטבח אזרחים המוני מטווח קרוב, או להוצאות להורג של חסרי ישע מטווח קרוב. טענות מסוג זה הגיעו מגורמים תומכי חמאס, שלא מגבים את טענותיהם בראיות ממשיות.
"כן ראינו סרטונים שיש בהם כביכול ירי מרחוק על אזרחים, אבל לא ירי המוני. לחלק גדול מהסרטונים יש הסבר הגיוני למה בוצע הירי, אבל לא בכל מקרה אפשר להבין מה בדיוק קרה. לכן צריך לחקור. בכל מלחמה בהיסטוריה בוצעו פשעים, אז אני מניח שגם בעזה בוצעו פשעים. אבל הטענות שיש לישראל כוונה שיטית להרוג אזרחים, אינן מבוססות כלל".
עד כמה הסיפור הישראלי ייחודי? כי אתם מביאים דוגמאות להאשמות שווא גם ממלחמות אחרות, אז השאלה היא אם יש פה אנטישמיות?
אורבך: "יש את הממד של האנטישמיות, אבל זה לא הקהל שאנחנו מדברים אליו. לא נוכל להשפיע על אנטישמיים. הקהל שלנו, מי שאיבדנו, הם ידידי ישראל. ואני לא מדבר רק על אלה שתמכו בנו רק ב־7 באוקטובר, אלא אני מדבר, למשל, על קנצלר גרמניה. אותם אנשים שממש היו איתנו עד לא מזמן. ולמה איבדנו אותם? את זה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו. ההחלטה, למשל, של ישראל לעצור את הסיוע במארס 2025 היתה טעות איומה.
"גם העובדה שבממשלת ישראל, זה זמן, אין משמעת של התבטאויות. שר האוצר והשר לביטחון לאומי מתבטאים נגד העברת הסיוע, שהיא המדיניות הרשמית של ישראל. הם גורמים לכך שאנחנו גם מעבירים סיוע וגם חוטפים ביקורת בינלאומית כאילו אנחנו לא מעבירים סיוע.
"ישראל סופגת את הריקושטים הבינלאומיים בשיהוי. אם היתה מדיניות של הפסקת סיוע, לכמה חודשים, התגובה הבינלאומית לא באה מייד, אבל ברגע שהיא באה, גם כשאנחנו מחדשים את הסיוע, זה לא עוצר את ההידרדרות. עכשיו אין ברירה אלא להציף את הרצועה במזון על חשבון מבצעים צבאיים, כי קשה להעביר סיוע תוך כדי לחימה".
מה ישראל היתה צריכה לעשות אחרת?
אורבך: "ישראל היתה קודם כל צריכה להחליט מה יותר חשוב לה - החזרת החטופים או הכרעת חמאס. בין שתי המטרות האלה יש מתח. אפשר לומר שהאחת יותר חשובה מהשנייה, אי אפשר לומר שהן חשובות באותה המידה. זה נוגד את כל הרעיון של אסטרטגיה, של תעדוף. הטרגדיה היא שלדעתי נתניהו רוצה יותר מדי את החטופים מכדי להכריע את חמאס, והוא יותר מדי רוצה להכריע את חמאס מכדי לעשות עסקה של כולם תמורת כולם. זה מה שמוביל למריחת הזמן.
"כרגע צריך, לדעתי, לא לרוץ לכבוש את העיר עזה, בלי שיש פתרונות לאוכלוסייה. צריך ליצור שטחים בדרום הרצועה ובצפונה שבהם יקימו מנגנונים של שלטון צבאי ישראלי לצד שלטון אזרחי פלשתיני, בדומה לאזור המוגן שבשליטת אבו שבאב. בסופו של דבר, לדעתי, לא יהיה מנוס מכיבוש מעוזי השלטון של חמאס, אבל צריך לעשות את זה רק אחרי שאנחנו יוצרים אלטרנטיבה לאוכלוסייה.
"החטופים חשובים לכולנו, אבל אנחנו לא יכולים להסכים לכך שחמאס יישב על העוטף, אנחנו לא יכולים לשחרר את מחבלי הנוחבה, שיבנו מחדש כוח צבאי, ואנחנו לא יכולים להסכים לשיקום הרצועה, שמשמעו בנייה מחדש של המנהרות".