כיבוש עזה? השוט האמיתי של ישראל נגד חמאס הוא לא מה שחשבתם

עזה (1). הקבינט צפוי לדיון הערב (חמישי) בעתיד המלחמה בעזה. האופציות מוכרות: בין שימור המצב הנוכחי, לכיתור הדוק ופשיטות שמציע צה"ל, לכיבוש חלקים נוספים של הרצועה ובראשם העיר עזה ומחנות הפליטים של המרכז כפי שדורשים כמה משרי הממשלה, בתמיכת רה"מ נתניהו.
צה"ל תומך באופציה האמצעית. יש לו כמה נימוקים.

הראשון הוא חשש לחיי החטופים, שרובם מוחזקים באזורים האלה. נתניהו טוען שהמהלך יקדם את הסיכוי להציל אותם. זה טיעון מעניין, אבל נטול כל סימוכין. עובדתית, צה"ל לא חילץ במבצע שום חטוף חי מאז מבצע ארנון ביוני 2024. ההפך הוא הנכון: התקרבות הכוחות לחטופים סיכנה את חייהם, ובכמה מקרים אף הביאה למותם (המפורסם ביותר הוא הרג ששת החטופים בחאן יונס באוגוסט 2024).

הנימוק השני הוא שחיקת הכוחות. ספק אם בקבינט מבינים את עומקה, ספק אם בצה"ל מוכנים להציג את הנתונים לציבור. ממוצע ההתגייסות למילואים, שעמד בתחילת המלחמה על 130%, צנח ל־%70 על פי מה שצה"ל טוען רשמית, וכנראה פחות מכך מעשית. רבים מהמילואימניקים לא מסרבים, הם פשוט לא מגיעים.

הסיבות מגוונות - משפחה, עבודה, לימודים, שחיקה נפשית - אבל התוצאה זהה. צה"ל לא יודע לתת לה מענה לבדו, בוודאי בהינתן חוק ההשתמטות מגיוס שמקודם בידי הממשלה במקביל. בהנחה שכיבוש האזורים האלה בעזה ידרוש 5-6 אוגדות, מתבקש לתהות מאיפה יגיעו הכוחות, כשגם הצבא הסדיר נתון בעומס אדיר, שכבר נותן את אותותיו הפיזיים והנפשיים בלוחמים.
הנימוק השלישי הוא הומניטרי. בעיר עזה יש כמיליון פלשתינים. במחנות הפליטים במרכז הרצועה עוד כ־500-400 אלף. 

לא ברור לאן הם יתפנו. לא ברור מי יתספק אותם. הארגון שהוקם כדי לעשות זאת (GHF) התברר ככישלון טוטאלי. ספק אם יש דרך להחליפו שלא עוברת באו"ם או בצה"ל. האפשרות הראשונה רעה, כי משמעותה שהסיוע יגיע לחמאס. האפשרות השנייה רעה עוד יותר, כי משמעותה שחיילים יחלקו מזון לעזתים. "העיר ההומניטרית", שחלק מהשרים עדיין משתעשעים בהקמתה, היא מתכון לאסון הומניטרי, שיהפוך לאסון ישראלי: הוא עלול להקים על ישראל גם את אלה בעולם שלא קמו עליה עד עתה.

ספק אם רוב הישראלים מבינים עד כמה גרוע מצבה של ישראל בעולם, ועד כמה קצרה הדרך לתהום. למרבה הצער, ספק גם אם רוב שרי הממשלה מבינים זאת. לו הקבינט היה מקיים דיון רציני באמת, היו מוצגים בו מחקרי עומק של המטה לביטחון לאומי על הזירה הבינלאומית ועל ההשלכות הכלכליות של המהלך המוצע. הראשון היה מצביע בוודאות על שפל היסטורי מסוכן, שעלול להיות בלתי הפיך. השני - על נטל כלכלי משמעותי, שעלול להפוך למכריע אם ישראל תידרש לקיים בעזה ממשל צבאי ארוך טווח.

העניין הבינלאומי שווה עוד כמה מילים. ישראל הפכה למדינה מצורעת. אלה לא רק ההפגנות האחרונות ביוון, או בראשית השבוע בסידני. כל ישראלי שמבקר בחו"ל מרגיש את זה: בעוינות, בקור, בהתרחקות. רבים חוששים להגיד שהם מגיעים מישראל, ונוקבים במדינות מוצא אחרות. השלב הבא, שכבר מדובר, הוא להגביל ישראלים. האיחוד האירופי כבר עוסק באפשרות של הוצאת ישראל מההסכם לפטור מוויזות. זה אומר שמי שירצה לנסוע לכל מדינה באיחוד יצטרך לעבור בשגרירות או למלא טופס מקוון.

"העיר ההומניטרית", שחלק מהשרים עדיין משתעשעים בהקמתה, היא מתכון לאסון הומניטרי, שיהפוך לאסון ישראלי: הוא עלול להקים על ישראל גם את אלה בעולם שלא קמו עליה עד עתה

סביר שאחת השאלות שהוא יידרש לענות עליהן תהיה אם שירת בצבא, וגם איפה ומתי (אוסטרליה כבר עושה את זה). רבים לא יעברו את המסננת, וכניסתם לאירופה תימנע. מי שחושב שיעבוד על המערכת ממעיט בערכו של העולם הטכנולוגי הנוכחי: היכולת להצליב ולהתיך נתונים משלל מאגרים תאפשר למדינות לדעת מי משקר, בסיוע שלל ארגונים אנטי־ישראליים שכבר אוספים מידע - באדיבות מי שהעלו אותו לרשתות החברתיות - וישתמשו בו להגשה סיטונית של תביעות.

חייל שיגיע לחופשה באירופה עלול להיעצר. ספק אם ישראל ערוכה להתמודד משפטית עם הגל.
זה לא ייגמר ברמה האישית.

נציגי חברות כבר מדווחים על קור במגעים עם חברות מחו"ל. מרגע שישראל תוכרז מצורעת - וזה עלול לקרות ברגע שהיא תורה לתושבי עזה להתפנות - יתעצם הצונאמי המדיני, שלא ייעצר בהכרה הצפויה במדינה פלשתינית. הוא יכלול גם קריאות, שייענו בחלקן, להטלת חרמות כלכליים. יהיו חברות שייענו לכך ויבטלו חוזים או השקעות (קרן העושר הנורבגית, הגדולה בעולם, כבר הודיעה כי תבחן את השקעותיה במנועי בית שמש).

הלחץ יגבר גם על חברות גדולות, דוגמת גוגל ומיקרוסופט, לצמצם קשרים עם ישראל. הפרסום אתמול ב"גרדיאן" הבריטי על השימוש שעשתה יחידה 8200 בשרתי ענן על אדמת אירופה לצורך אחסון מידע על הזירה הפלשתינית, ששימש בחלקו גם לפעולות התקפיות, עלול להכריע את חלקן. ספק אם הממשל האמריקני הנוכחי יוכל לבלום את המגמה הזאת לאורך זמן.

וישנו, כמובן, ההיבט המשפטי. הפרופסור למשפטים אליאב ליבליך, מומחה למשפט בינלאומי, פרסם שלשום פוסט ארוך שבו הזהיר כי העולם עלול לראות בכיבוש עזה תוכנית ש"במקרה הטוב תיחשב פשע נגד האנושות, ובמקרה הרע תהיה רצח עם, וכל מי שייטול בה חלק עלול ליטול חלק בפשעים האלה". את ההוכחה לכך יראה העולם בהתבטאויות של כמה מהשרים, שדיברו מפורשות על גירוש והשמדה. מכאן, קצרה הדרך למצב שבו האו"ם יורה לישראל להפסיק את המלחמה, ושוב - ספק אם ארה"ב תוכל לבלום את המגמה הזאת לאורך זמן.

התוצאה תהיה לא רק סכנה לכל ישראלי ויהודי בעולם, ולכל חברה שסוחרת עם העולם (ותודה לממשלות ישראל שהרגו כאן בשיטתיות את התעשייה והחקלאות) - היא תשפיע גם על מצבה הביטחוני, כתוצאה מאמברגו שיגביל מכירת נשק לישראל, ומישראל, מה שעלול להצר משמעותית את צעדיו של צה"ל. בהנחה שהאיומים האזוריים לא יקטנו בשנים הקרובות, עלולה ישראל להיוותר חשופה לאיומים. זאת בדיוק היתה שאיפתו של סינוואר כשיצא ל"מבול אל־אקצא".

בשיחה השבוע שאלתי גורם בכיר (מאוד) ובקיא (מאוד) מה חושבים נתניהו והשרים על כל אלה. אני מביא את תשובתו כלשונה. "לחלקם", אמר, "זה לא אכפת. הם משיחיים, ומאמינים שהכל יסתדר לטובה". וחלקם האחר? "הם סבורים שאפשר יהיה לסדר את הדברים בהמשך". ואפשר יהיה? "אני חושש שלא. אנחנו כפסע מכך שהניצחון המוחלט יהפוך לתבוסה מוחלטת".

עזה (2). המצב עדיין הפיך. ישראל יכולה לשנות את כיוון הדברים. מרחב הפעולה שלה אמנם הצטמצם משמעותית בעקבות קמפיין ההרעבה המוצלח של חמאס, אבל יש עדיין שפיל לא קטן לתמרון. הוא דורש תוכנית גדולה, ולא אלתורים קטנים. שניים כאלה בלטו בשבועות האחרונים במיוחד: המעבר החד שביצע נתניהו מתמיכה בהסכמים חלקיים לשחרור חטופים להסכם אחד כולל, והמעבר החד שביצעה ישראל מהגבלת הסיוע ההומניטרי להצפתו.

אבן הראשה של הפתרון היא בסוגיית היום שאחרי. נתניהו בורח ממנה כמו מאש מראשית המלחמה: היא תרדוף אותו עד סופה. גם העוינות שבמדינות אירופה מסכימות לנוסחה שאסור שחמאס ישלוט בעזה, וחובה שהיא תהיה מפורזת. זאת נקודת התחלה טובה. ישראל צריכה להוסיף עליה שכבות של מי ישלוט ברצועה, ומתי וכיצד היא מתכוונת להעביר אליו את האחריות. כל עוד היא לא עושה זאת - העולם רואה בה אחראית.

האיום הצבאי על חמאס בכיבוש השטח הוא משמעותי, אבל יש איום גדול ממנו: אובדן השלטון. זה מה שמניע כל מדינה או ארגון מסוגו (ע"ע איראן). זה השוט העיקרי שישראל יכולה לנופף בו. וזה המוצא היחיד שיש לה מהסיטואציה הבעייתית שהיא נקלעה אליה במו ידיה ומחדליה. אלה, אגב, נערמים בהתמדה ומחייבים כבר ועדת חקירה ממלכתית נפרדת למה שהתרחש כאן מאז 7 באוקטובר.

בניסיונה לברוח מאחריות, מטילה אותה הממשלה על אחרים. התורן כעת הוא הרמטכ"ל, אייל זמיר, שסופג קיתונות של סחי משרים וגם ממשפחת נתניהו. זה לא יעזור להם: כמו שהדחת גלנט, הלוי ובר לא שיפרה את המציאות, כך גם הדחתו (המקווה על ידם) של זמיר לא תשנה מאום. היא רק תפגע בצה"ל, בחייליו ובביטחון המדינה.

הטרנד הנוכחי הוא להאשים את הקורבן במציאות. משפחות החטופים נדרשות לשתוק, כי הן מפריעות לשחרורם. אנשי המילואים נדרשים לשתוק, כי הם מרחיקים גיוס חרדים. האקדמיה נדרשת לשתוק, כי היא מגבירה חרמות. האופוזיציה נדרשת לשתוק, כי היא פוגעת במאמץ המלחמתי. וכך הלאה - לשנאת ישראל ויהודים בעולם, לתמיכה בפלשתינים - לכל דבר יש אשמים, חוץ מאלה שאחראים לו באמת. אבל המציאות, מעשה שטן, לא משתנה, והמראה (מראה) שעל הקיר תזכיר להם תמיד מי הכי אחראי בעיר.

תעשייה. השבוע שוחחתי עם מנכ"ל התעשייה האווירית, בועז לוי. ביקשתי לשמוע ממנו על הלקחים של מלחמת איראן ועל הכיוונים שמסתמנים לעתיד. יצאתי מעודד ומוטרד. מעודד מהביצועים, מפריצות הדרך הטכנולוגיות, מהאופק שמאפשר לשמר את ישראל בשפיץ של המצוינות העולמית. מוטרד מהשמיים שקודרים סביב, אלה הביטחוניים ובעיקר אלה הבינלאומיים - שעלולים לסכן את ישראל ואת ביטחונה.

לתעשייה האווירית היה חלק משמעותי במערכה האיראנית: לוויינים, מל"טים, מכ"מים, תקשורת, וכמובן מערך החץ להגנת העורף. לוי אומר שישראל נמצאת כפסע משילוב של כל אלה יחד, כלומר מחיבור של כל הפלטפורמות והחיישנים, ובאמצעות מערכות מתקדמות ומבוססות בינה מלאכותית להביא אותן לכל משתמש בכל מקום.

הוא מצביע על כמה כיוונים שנדרש ללחוץ בהם כעת על הגז, שניים מהם חשובים במיוחד. הראשון הוא לוויינות. בשבוע הבא אמור לוויין התקשורת דרור 1, ששוגר באחרונה, להתחיל לספק תוצרים. הכוונה בהמשך היא לשגר לווייני תצפית מתקדמים, שכבר נמצאים בפיתוח. הכיוון השני הוא מיירטים. מערכת טילי חץ 4 תיכנס לשירות מבצעי בעוד כמה חודשים, ותחליף את טילי חץ 2.

הטילים החדשים יהיו מתקדמים יותר ויגדילו את האפשרויות ליירט את הטילים התוקפים מחוץ לאטמוספרה ובכך להקטין את הסיכון לעורף הישראלי. לוי עדיין מזהה את כמות המיירטים כצוואר בקבוק שדורש פתרון, וכשהוא נדרש למחיר הגבוה של כל מיירט הוא אומר שעלות הנזק מכל טיל שפוגע בעורף גדולה פי כמה, ושגם עלות המיירטים האמריקניים (שהופעלו במלחמה) גבוהה בהרבה מאלה של החץ.

שאלתי אותו על מצבה של התעשייה האווירית בעולם. הוא אמר שיש הרבה דיאלוגים והתעניינות, אבל שיש גם לא מעט הסתייגות. צרפת לא תקנה כחול־לבן בשנים הקרובות, גם ספרד לא, וכך גם כמה מדינות בדרום אמריקה. הוא חושש שהתופעה הזאת תתרחב, ומנגד - יש בעולם איומים שמחייבים מענה, גם באירופה, והמענה הישראלי הוא הטוב בעולם. האתגר הוא לשמור שיישאר כזה, ולשם כך נדרש לשמור על התעשייה ולשמור על שווקים פתוחים בעולם, משימה שהופכת סבוכה בהרבה מבעבר.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה