בסביבת נתניהו יש כבר מי שמפנטז על הדחת זמיר, ומי שבונה על "הירושה"

עזה. מעט מאוד נשאר מחמאס של אוקטובר 2023. המבנה הצבאי התפרק לגמרי: אין חטיבות, אין גדודים, אין פלוגות. יש אסופה מקומית, לעיתים מקרית, של חמושים שלא נלחמים כצבא, אלא כגרילה. פותחים פיר של מנהרה או מציצים מהריסות של בית, יורים כדור, מניחים מטען או משגרים פצצה - ובורחים.

גם המבנה הפיקודי התפרק לגמרי: אין הנהגה צבאית, אין הנהגה אזרחית, יש מעט מאוד הנהגה מקומית. מכל המי ומי של חמאס שכיכבו במצגות בתחילת המלחמה נשאר שם אחד - מח"ט עזה עז א־דין חדאד. כמו במשחק המחבואים של פעם, כל מי שעמד מעליו, מתחתיו או מצדדיו הוא המחוסל. כשישראל תבקש להגלות את צמרת חמאס במסגרת הדיונים על השלב האחרון של ההסכם, היא תגלה שחוץ מחדאד ומעוד כמה פקידים בדרג בינוני מינוס - אין לה ממש את מי להגלות. אפילו את מי שהשתתפו בפלישה לשטח ישראל בשבת ההיא צה"ל ושב"כ מחסלים בשיטתיות, במסגרת "מבצע ניל"י".

הציבור לא חשוף למציאות הזאת. הוא רואה את החטופים שלא חוזרים, את הלוחמים שנהרגים, את הנזק שמצטבר, ותוהה איפה הניצחון המוחלט שהבטיחו לו. אפשר להבין אותו: בדמיונם של מנהיגיו, ששווק באמנות רבה, עזה אמורה היתה להיות עכשיו נקייה ממחבלים (בעיני חלקם, מפלשתינים בכלל), כורעת על ברכיה כשהיא משיבה את החטופים ללא תמורה ומתחננת להפוגה. זה לא קרה, ולא יקרה לעולם. חמאס הוא ארגון אידיאולוגי שלא יכרע ברך. הוא עשוי, מסיבות טקטיות, לבחור בהפוגה ארוכה ("הודנה"), לסגת למדרון אחורי, לוותר על השליטה המעשית ברצועה. להרים דגל לבן? אין סרט כזה, בדיוק כמו שאין סרט שבו נעלם הטרור. הלחימה, בתצורתה הנוכחית, יכולה להימשך שנים. כנראה זה גם מה שיקרה בעצימות משתנה.

אם היו מביאים לכאן מומחה צבאי, כל מומחה מכל מדינה בעולם שמבין משהו במלחמה ובצבא, הוא היה קובע שעל פי כל פרמטר מקצועי, ישראל הכריעה את חמאס. שמה שחסר בדרך לאותו ניצחון מוחלט זה לא עוד אוגדות מתמרנות, אלא עוד תבונה של מנהיגים שיידעו להפוך את ההצלחה הצבאית להישג מדיני. לא שצריך מומחים או זרים בשביל זה: ההבנה שעזה צריכה פתרון, ולא עוד כוח, מונחת על השולחן פחות או יותר מאז תחילת המלחמה.

תקראו לזה "היום שאחרי", תקראו לזה "רגל מדינית". כל מי שמבין משהו במקצוע יודע שהתשובה לא נמצאת במטכ"ל - היא נמצאת בממשלה. לו הממשלה רצתה, המלחמה היתה מסתיימת כבר מזמן. בעזה היתה מוקמת ממשלה חליפית של טכנוקרטים, שמאחוריה מנגנון בשליטה בינלאומית מערבית־ערבית.

זה מה שיקרה בעזה בסופו של דבר. האלטרנטיבה היא ממשל צבאי. הפלג המשיחי של הממשלה דוחף לשם, בסיוע שרים בליכוד שחלקם חסרי הבנה וחלקם אופורטוניסטים. בנימין נתניהו, מסיבותיו, מניח להם להשתעשע בפרויקטים מדומיינים של "עיר הומניטרית" ו"הגליה מרצון". כך הוא מנתב תמידית את כל האש לצה"ל: הוא מביא הצעות ופתרונות, הם לא מספקים את הסחורה.

האמת היא שצה"ל סיפק את הסחורה האפשרית עד תום. יותר סחורה משמעה חטופים הרוגים, עוד חיילים הרוגים, עוד הרבה פלשתינים הרוגים. יש שרים בממשלה שהכיוון שאליו הם דוחפים יביא אותנו בדיוק לזה: אורית סטרוק הוכיחה השבוע שוב שהדנ"א שלה הוא החומר האטום בטבע, כשקראה להרחיב את המלחמה גם לאזורים שמוחזקים בהם חטופים שעלולים להיפגע. צריך לקוות שזה לא יקרה, פשוט כי שום דבר - חוץ ממוות ועוד מוות - לא ישתנה. לא משנה אם יקראו למבצע הבא "חרבות גדעון" או "מרכבות ברזל", התוצאה תהיה אותה התוצאה. הפתרון הוא לא בכוח, הוא במוח - מצרך שנמצא בישראל בחסר תמידי.

חטופים. שלוש סוגיות מעכבות הגעה להסכם, נכון לאתמול. האחת, הכבדה ביותר, היא קווי הנסיגה של צה"ל. חמאס דורש שצה"ל ייערך מחדש בקווים שבהם שהה עד 2 במארס השנה, כחלק מההסכם הקודם שבו חזרו 33 חטופים. ישראל מעוניינת לאחוז ביותר שטח ממערב לגדר, כדי לאפשר חיץ עמוק יותר בין יישובים ישראליים לפלשתיניים. זאת סוגיה מהותית, שעשויה להשפיע גם על אופן ההיערכות (וההגנה) בהסכם הקבע, שהדיונים עליו אמורים להתחיל מייד עם חתימת ההסכם החלקי.

הסוגיה השנייה היא מכסות האסירים הפלשתינים שישוחררו וזהותם. חמאס דורש הגדלה משמעותית של מכסת האסירים שתשוחרר עבור כל חטוף. ישראל מסרבת, ודורשת להיצמד למתווה שנקבע בינואר. היא גם צפויה להתנגד לרבים מהשמות שידרוש חמאס, ובהם בכירי המחבלים. את אלה מהם שישוחררו לבסוף תדרוש ישראל להגלות, כפי שעשתה בינואר.

הסוגיה השלישית היא הסיוע ההומניטרי. חמאס דורש שליטה בחלוקת הסיוע, כדי להמשיך לשלוט בתושבי הרצועה. ישראל מעוניינת שהסיוע יסופק דרך חברות זרות, כדי לצמצם את אחיזת חמאס באוכלוסייה ובכסף. המחלוקת הזאת היא חלק ממחלוקת רחבה יותר על סיום המלחמה: חמאס דורש ערבויות מוצקות (אמריקניות) שישראל לא תשוב להילחם ביום ה־61 להסכם, כפי שעשתה במארס. ישראל אומרת שכך תעשה, אבל התנהלותה משדרת אחרת.

בחלק מהסוגיות האלה הושגה התקדמות בשבועיים האחרונים, באחרות לא. אם בוחנים את הדברים לחומרא, כבר שבועיים מתנהלות שיחות בדוחא ואין הסכם. אם בוחנים אותם לקולא, כבר שבועיים מתנהלות שיחות בדוחא ואין פיצוץ. נדמה שכולם מחכים שהמתווך סטיב וויטקוף יגיע ויחתוך, כפי שעשה בינואר. עד שזה יקרה, מופעלים לחצים מקבילים - מצד האמריקנים על ישראל, מצד קטאר ומצרים על חמאס - בניסיון לקרב בין עמדות הצדדים.

אם יהיה הסכם, ישוחררו במסגרתו עשרה חטופים חיים ו־18-13 חטופים חללים. הצדדים אמורים להתחיל במקביל בשיחות על הסדר קבוע, שיכלול את השבת שאר החטופים בתמורה לסיום מלא של המלחמה. ישראל תדרוש אז גם את הגליית בכירי חמאס (אלה שנותרו) ואת פירוז הרצועה. ספק אם זה יקרה במסגרת הדיאלוג שמתקיים כעת. נדמה שכדי לפרוץ את הדרך, האמריקנים יידרשו לשים על השולחן בגלוי את העסקה הגדולה, שסעודיה במרכזה, כשובר שוויון.

אם לא יהיה הסכם, הלחימה תימשך. הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר ביקש להציג השבוע את תוכניתו למצב כזה, שעשוי להידרש גם במקרה שההסכם יכלול רק שלב אחד. נתניהו בלם אותו בישיבת ראשי סיעות הקואליציה (הקבינט המצומצם), ולא אפשר לו להציג אותה בקבינט. הוא כנראה חשש שהשרים יבינו שגם היא, מעשה שטן, לא מעלימה את עזה.

התוכנית של זמיר כוללת שליטה ברוב חלקי הרצועה, תוך הישענות על היקף כוחות קטן בהרבה מזה שנמצא בעזה כיום, מבלי לשלוט במישרין באוכלוסייה הפלשתינית. קיימים בה עקרונות מוכרים כמו "ביתור", "כיתור" ו"כתישה מתמשכת", ואין בה את המילה "הכרעה". זמיר מותקף על כך לא מעט מצד השרים, ומשיב להם בקביעות שהוא מעוניין בהכרעה לא פחות מהם. הוויכוח בעיניו הוא על סדר העדיפויות ועל הדרך. הוא מאמין שקודם חטופים, והם (חלקם) אומרים שקודם מלחמה. הוא מאמין שהכרעה צבאית כבר הושגה ושעכשיו זה הזמן להכרעה מדינית, והם (חלקם) ממשיכים לפנטז על מלחמת נצח. הוא מבין שצה"ל שחוק ונדרש להפוגה ולשיקום, והם (רובם) דוחקים בו להמשיך, ובמקביל מקדמים את חוק ההשתמטות מגיוס שתוקע סכין בגב הלוחמים. הוא רואה את הקטסטרופה הבינלאומית שמתרגשת על ישראל, והם (רובם) אדישים אליה או מאמינים שהכל יסתדר לטובה.

המאבק הזה, שזמיר נמצא כרגע בפרונט שלו, יקבע את עתידה של ישראל לא רק בעזה. האדוות שלו מרחיקות לכל פינה. הוא הבסיס לשינוי אפשרי של המזרח התיכון. הוא הבסיס להורדת הלהבות בשנאת ישראל (וישראלים) ובאנטישמיות בעולם. הוא הבסיס להרחקת איומי חרמות מסוכנים במסחר, באקדמיה ובספורט. והוא גם הבסיס לתחילתו של תהליך שיקום מקווה בחברה הישראלית השסועה.

המבול. השם שנבחר, "טופאן אל־אקצא", הוא אותו השם שחמאס בחר למתקפת 7 באוקטובר, והוא ממשיך את הקשר ההדוק שמקיימים החות'ים עם הנעשה בעזה, ושבשמו הם משגרים טילים לישראל.

אפשר להסתכל בחיוך על הפנטזיות של החות'ים להמטיר על ישראל מבול נוסף: בינם לבינינו מפרידים 2,000 ק"מ, שגם לוחמי עילית שמונצחים בשלל סרטונים מושקעים ביוטיוב יתקשו לחצות. ואפשר להסתכל על זה כהצהרת כוונות: תוכנית הפלישה חיה ובועטת, כרגע בקטן, אבל היא עלולה לשוב ולעקוץ מתישהו בעתיד.

העניין החות'י דורש מעקב, כמובן, כדי לוודא שהם לא מבצעים מחטף ימי או יבשתי ומפתיעים באילת או באיזשהו קיבוץ. אבל כדאי לבחון אותו בראייה מרחיבה יותר, שאמורה לעצב גם את האופן שבו ישראל תתחזק את גבולותיה בעתיד. לפחות בשלושה מהם - לבנון, סוריה וירדן - היא צפויה לאי־יציבות במקרה הטוב, ולאתגר משמעותי במקרה הרע.

אירועי השבוע שעבר בסוריה המחישו זאת היטב. הפנטזיות על חומוס בדמשק התפוגגו לטובת מציאות רצחנית ממיטב המסורת של דאעש. התמונות שזרמו מא־סווידא מזוויעות. הן כוללות הוצאות שיטתיות להורג בירי ובהשלכה ממרפסות, אונס (כולל של קטינות לעיני הוריהן) וביזה. חשבון הדמים שנפתח שם לא ייסגר בקרוב. ספק אם הוא ייסגר אי־פעם.

ישראל, לו התנהלה כמדינה רצינית, היתה צריכה לעשות שני דברים כתוצאה מהאירועים האלה: האחד - לשאול את עצמה ביושר אם יכלה לחזות את מה שאירע ולצמצם את תוצאותיו. אם משהו במסרים שהועברו לנשיא סוריה א־שרע במגעים (המדווחים) שקיים עם בכירים ישראלים התפרש אצלו באופן שונה מזה שנאמר, או שאולי דווקא בצד הישראלי הולכו שולל אחרי קסמו. ובהמשך לכך, אם ניתן מענה נכון לאירועים בשטח ברמה הטקטית אל מול חציית דרוזים לסוריה ומסוריה, וברמה האסטרטגית עם התסבוכת שישראל כמעט נקלעה לתוכה באדיבותם של גורמים שונים - הבולט שבהם הוא המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, האלוף רומן גופמן, שהצעותיו, לו התממשו, היו גוררות את ישראל למבצע קרקעי עמוק בלב סוריה.

גופמן, שהיה בעבר מפקד אוגדת הגולן (210), הקים לעצמו ממלכה בלתי נשלטת בלשכת נתניהו. היו כבר מזכירים צבאיים שהתבלבלו בין נאמנותם הכפולה לראש הממשלה ולצה"ל, אבל ספק אם היה מי שהתבלבל כמו גופמן. עבור זמיר, שכיהן בתפקיד הזה בעבר (תחת נתניהו), זאת חזית מיותרת ובלתי צפויה שרחוקה מאחוות השריונרים שהכיר. לו יודח זמיר, כפי שמפנטזים רבים בסביבת נתניהו, גופמן עשוי להיות המועמד המוביל להחליפו. העובדה שלא כיהן בשום תפקיד משמעותי כאלוף בשטח או במטכ"ל אינה רלוונטית: מי שמינה לראשות שב"כ את דוד זיני חסר הניסיון וההתאמה - לא ימצמץ לפני שימנה נאמן אחר לרמטכ"ל.

העניין השני שישראל נדרשת לעשות הוא להסתכל קדימה. מה שקרה בסוריה היה קריאת השכמה. הגבול רוחש בעשרות אלפי חמושים עוינים, מובטלים ממעש, שמחפשים אקשן. אתמול אלה היו העלאווים, היום הדרוזים, מחר היהודים או השלטון בירדן. מי שחשבו שאחרי שאיראן ספגה מכה האזור נרגע, קיבלו איום חדש ומסוכן לא פחות - החזית של האחים המוסלמים בהובלת קטאר וטורקיה, שחלק מהרכיבים שלה (בעיקר בסוריה) אוחזים באידיאולוגיה סלפית, שהיא קיצונית עוד יותר מזו של חמאס ועשויה לעורר געגועים לנשיא אסד.

ישראל צריכה להתכונן לאיום הזה בכמה אופנים: הראשון - בייצוב הקווים שלה בגולן ולאורך הגבול עם ירדן, שנדמית מעורערת מתמיד, לרבות זירוז הקמת המכשול המזרחי. השני - בהעמקת המעקב המודיעיני אחרי גורמים עוינים, או כאלה שעלולים להפוך להיות עוינים. השלישי - בעיצוב תוכניות מבצעיות לגזרות השונות, עם יעדים אופרטיביים ואסטרטגיים מוגדרים. הרביעי - בסגירת המערכה בעזה, כדי להקטין מהעומס על צבא הסדיר והמילואים וכדי לפנות קשב לזירות אחרות. והחמישי - בהרחבת הסכמי אברהם (בדגש על סעודיה), כדי להציב משקל־נגד לא רק לציר השיעי שינסה להשתקם לאחר המערכה באיראן, אלא גם לציר הסוני החדש שמתעצב במהירות מדאיגה.

את כל אלה אפשר לסכם במילה אחת: אסטרטגיה. אותו מצרך שישראל נעדרת בעזה, וכמעט בכל זירה אחרת. אפילו המערכה באיראן, שתוכננה ובוצעה באופן מבריק, היתה חסרה אלמנטים אסטרטגיים שונים בתיאום המבצעי עם האמריקנים בזמן אמת, והיא חסרה אותם בוודאי בשלב הנוכחי, שאמור להפוך את ההישגים הצבאיים המרשימים להישג מדיני (בדמות הסכם) ארוך טווח.

דיון אסטרטגי, לו בוצע, היה מסדר את האינטרסים של ישראל בזירות השונות, ומשגר את כלל הגורמים לממש אותם. בהיעדרו, צה"ל ממשיך לתעות בעזה (והוא עלול לתעות גם בזירות אחרות), וישראל ממשיכה לתעות גם בדיפלומטיה ובהסברה. העובדה שזה קורה כמעט שנתיים מאז פרוץ המלחמה מעלה מחשבות נוגות על מי שמנהיגים אותה ועל המניעים שלהם. אלברט איינשטיין הגדיר במדויק את מי שפועל כך בעקביות ומצפה לתוצאות שונות