לא רק חוק הגיוס: החרדים קיבלו תיאבון - אלו התנאים שיציבו לחזרתם

החרדים לא יסתפקו בחוק הגיוס. גם לא בטוח שיסתפקו בחוק המבוסס על העקרונות שגובשו עם יולי אדלשטיין ערב המלחמה עם איראן. איתו הם נאלצו להגיע למחוזות שמעולם לא חשבו שיגיעו אליהם. 4,800 מתגייסים כבר בשנה הראשונה, 10,000 בהמשך. סנקציות חסרות תקדים. עכשיו, כשנתניהו כבר חשף לעין כל שהוא מעדיף להמשיך עם הקואליציה הנוכחית עד כמה שניתן, אפשר יהיה לסגור על מחיר נמוך בהרבה.

וכאמור, זו רק ההתחלה. ההסכמים הקואליציוניים מלאים שלל סעיפים שלא קשורים כלל לגיוס ושלא יושמו, כל אחד בגלל תירוץ אחר. קצבת האברכים היתה צריכה לגדול בכמעט פי שניים, אבל לא גדלה אפילו בשקל. מיזם "אופק חדש" היה אמור להתחיל בכל מוסדות הלימוד החרדיים - אבל גם זה לא קרה. ויש עוד. חוק הגיוס הוא הקריטי והבוער מכולם, זה ברור, אבל במפלגות החרדיות מתגבשת בימים אלה הסכמה בין אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס, שלא חוזרים בלי התחייבות גם לגבי הדברים האחרים.

לא מדובר רק בצורך עבור המגזר החרדי ובהבטחה "ליבתית" של המפלגות החרדיות לבוחריהן, אלא כפי שמודים בכירים באותן מפלגות, יש פה גם אלמנט בלתי מבוטל של נקמה. הם כועסים על נתניהו. בדיעבד, הם מבינים שכמעט שלוש שנים מאז הוקמה הממשלה - הוא רק עסוק בלמרוח אותם. בכל פעם יש משהו אחר על הפרק שבגללו אי אפשר להתקדם עם הגיוס: קודם הרפורמה המשפטית, אחר כך המלחמה, אחריה המערכה באיראן. בכל פעם עושים דברים למראית עין של התקדמות. אפילו פיטורי יואב גלנט והתפטרותו של הרצי הלוי הוצגו על ידי נתניהו כשלב בדרך לחוק הגיוס, כדי למרוח את הרבנים ואת נציגיהם בכנסת עד למריחה הבאה.

אבל לא רק על משיכת הזמן הם כועסים, אלא גם על הבחישה. לשכת נתניהו, כך הם אומרים, התעלמה לגמרי מהרבנים, והיתה בטוחה שחברי הכנסת - שמכירים את השטח, את הזעקה הציבורית לגיוס חרדים ואת הקולות בתקשורת ובציבור, כולל זה שתומך בקואליציה - יצליחו להפחית את המיליטנטיות הנושבת מחצרותיהם. לטענתם, היא פעלה כל הזמן כדי לבודד ולהפריד את מי שזיהתה כמכשול.

ראש וראשון בין אותם מכשולים, על פי לשכת נתניהו, הוא האדמו"ר מגור. הראשון שהחליט שנציגו, השר גולדקנופף, יפרוש מהממשלה. אחרי שטיפלו בו ונטרלו את השפעתו, בסביבת ראש הממשלה החלו לבחוש בחצרות הרבנים הליטאים. את כל זה הם עושים, כך אומרים ביהדות התורה, כשהם מניחים שהבוחרים של המפלגות החרדיות לא ייתנו לפוליטיקאים ולרבנים לעזוב אותו, את ביבי. שהם תקועים איתו לנצח, ושאין שום סיכוי שיעברו לצד השני.

בהתחלה זה עבד, אבל עם הזמן גם הרבנים האחרים הבינו שנתניהו מהתל בהם. שאין חוק, וכנראה לא יהיה. הכל משחק על זמן. זמן שאין להם, כי בינתיים תקציבי הישיבות הופסקו ולומדי התורה החלו לקבל צווי גיוס ברבבות.

מקל בגלגלי האופוזיציה

הראשונים שנפגעו היו הפוליטיקאים שסמכו על בנימין נתניהו. הם הרגיעו את הרבנים שיהיה בסדר ושאוטוטו יהיה חוק, וגילו שלא מיניה ולא מקצתיה. אפשר למתוח את החבל עד גבול מסוים, בסוף הוא נקרע. ההתפטרות של ש"ס ויהדות התורה מהממשלה, על אף הלעג שמדובר בחצי פרישה ובפרישה זמנית וכו', היתה הסממן הראשון לקריעת החבל. זה יכול להגיע אפילו לגט כריתות. הכל תלוי כעת בראש הממשלה, וכן ביו"ר ועדת החוץ והביטחון החדש, בועז ביסמוט, שנבחר לתפקיד השבוע.

כמה שמחה לאיד היתה בסביבת נתניהו כששוב הצליחו לבודד את האדמו"ר מגור, ולהביא לכך שפרישתו של גולדקנופף תיחשב אירוע אזוטרי וחסר חשיבות. כמה בכי היה כשהכל התהפך, וכולם הפכו להיות האדמו"ר מגור.

במפלגות החרדים טענו שלשכת רה"מ התעלמה לגמרי מהרבנים, והיתה בטוחה שחברי הכנסת - שמכירים את השטח ואת הקולות בתקשורת ובציבור, כולל זה שתומך בקואליציה - יצליחו להפחית את המיליטנטיות

ביום חמישי בבוקר, אחרי הלילה שבו סוכמו העקרונות בין נציגי החרדים לאדלשטיין בלשכתו, גולדקנופף הגיש את מכתב ההתפטרות שלו מהממשלה. אחד מיועציו ניסה לתת פרספקטיבה לאירוע, ואמר לו: תחשוב היטב על הפרישה, כי בסופו של דבר אתה פורש לגמרי לבד. אפילו לא אחד מחברי יהדות התורה הולך איתך. גולדקנופף הקשיב, חייך ואמר: היום הם לא באים איתי, אך בעוד כמה ימים כולם יצטרפו. יהיה זה אחרי שהם יבינו את מה שאני מבין כבר היום.

המכתב הוגש. בשעות הלילה בישרה אזעקה קצרה על פתיחתה של המלחמה באיראן. ביום שישי בבוקר שוחח גולדקנופף שוב עם יועצו. אתה חייב למשוך את המכתב, אמר לו היועץ. יש מלחמה, אף אחד לא יעסוק בגיוס, השרים החרדים האחרים לא יצטרפו אליך בקרוב. שר השיכון היוצא סבר אחרת. "אני לא יו־יו", אמר גולדקנופף. "התפטרתי וזה סופי. גם אם זה ייקח יותר מכמה ימים כמו שחשבתי, בסוף הם יתפטרו. חוק לא יהיה, וכשהם יבינו את זה הם יצטרפו אלינו".

בלחץ יו"ר הסיעה אופיר כץ, נתניהו כבר כמעט סגר לתפקיד את חנוך מילביצקי. אבל אז החלו ההתנגדויות, מחוץ לליכוד ובתוכו. ביסמוט ניסה לשכנע את אנשי נתניהו שאחרי שלקחו לו את ראשות הוועדה לביטחון לאומי, עם חזרת עוצמה יהודית לקואליציה, ועדת החוץ והביטחון תהיה חלופה ראויה. גורמים בסביבת ראש הממשלה הביעו חשש. ביסמוט לא נלחם בראש הממשלה ולא יצא נגדו, ואפילו את ועדת הביטחון הלאומי פינה בשקט, בלי דרמות. אבל כעיתונאי, בטרם מונה לחבר כנסת, הוא לא תמיד עשה לנתניהו חיים קלים. מילביצקי, לעומת זאת, הראה נאמנות מוחלטת.

ביומיים שקדמו לבחירות בתוך הליכוד, שאלות על עברו ומהותו של מילביצקי החלו לצוף אל פני השטח. ראשית - חוסר ניסיונו בוועדה עצמה. מילביצקי ממלא מקום בוועדת החוץ והביטחון, ולא השתתף בדיונים רבים הקשורים לחוק הגיוס. ביסמוט הוא חבר ותיק בוועדה, השתתף בדיונים רבים בה, ואף נמנה עם הקבוצה המצומצמת של חברי ועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים, שמסווגת ביטחונית ברמה הגבוהה ביותר בכנסת.

אבל לא רק זה. בסיעות החרדיות, שבסך הכל הן הנמען המרכזי של המהלך, החלו לתהות על עברו של מילביצקי - מהי אותה קבוצה מסתורית "קבלה לעם" שבאמצעות התפקדות המונית של חבריה הצליחה להכניס אותו לכנסת, ומה פתאום סיעתו חברה לסיעה משותפת עם יש עתיד בבחירות המוניציפליות לעיריית פתח תקווה.

גם בתוך הליכוד החלה התנגדות. הראשון שיצא נגד מי שהוצג אז כמועמדו של נתניהו היה משה סעדה. אחריו השר עמיחי שיקלי, ועוד חברי כנסת שחשבו שביסמוט מתאים יותר. אחרי שיועמ"ש הליכוד קבע כי בניגוד למסורת המפלגתית הפעם ניתן יהיה לקיים הצבעה גלויה, ולא חשאית - סעדה וח"כים נוספים איימו שיעתרו לבית הדין של התנועה. אם לא נקבל מענה משם - נעתור גם למחוזי, הם איימו.

נתניהו הבין שאחרי הביקורת שספג ושעוד יספוג על פיטורי אדלשטיין - מה שמוצג ככניעה לחרדים - הדבר האחרון שהוא זקוק לו זה איבוד שליטה על הסיעה. אם יש התנגדות למילביצקי, וביסמוט עובר חלק - שיהיה ביסמוט. הראשון קיבל פרס ניחומים בדמות ראשות ועדת הכספים. אם יהדות התורה יחזרו לקואליציה, מילביצקי יוחלף במשה גפני.

מי שהביטו בעיניים כלות בהתרחשויות הפוליטיות היו חברי האופוזיציה, שהבינו שלאירועי השבוע יש פוטנציאל להארכת חייה של הממשלה הנוכחית - ובעיקר נפתלי בנט, שמתבונן על הכל מבחוץ. מתקפת הציוצים נגד מהלך הדחת אדלשטיין העידה על הלחץ שבו נמצא מטהו, שאמנם בחר לקרוא למפלגה שרשמו עבורו "בנט 2026", אבל חשב יותר על ינואר-פברואר של אותה שנה, ופחות על ספטמבר-אוקטובר השנה.

המשמעות ברורה: הנושא המרכזי שעליו שם בנט את כל הז'יטונים - הגיוס, בעוד הוא כמעט לא מדבר על השאר - עזה, החטופים, איראן והכלכלה - עשוי להיות לא רלוונטי בתוך חודשים בודדים. בקצב החדשות הרגיל בישראל לא זוכרים מה היה לפני חודש, ובוודאי לא מה היה לפני עשרה חודשים. כקו שבר לקמפיין שעוד נהנה מסקרים מפנקים, אבל עם חששות כבדים לפריכות יתר - גם היועץ האסטרטגי הבכיר שלו, נבו כהן, עזב את המטה.

הרבה יותר מצעד ראשון

לצד קולות התמיכה, ואולי גם השמחה, נשמעו גם לא מעט ביקורת וזלזול לנוכח ההכרזה ההצהרתית של הכנסת, שאושרה השבוע, על תמיכה בהחלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. הזלזול נבע בעיקר מכך שמדובר בהכרזות ובהצהרות בלבד, ולא במעשים. מי שמוסמכת להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון היא הכנסת. אז במקום לחוקק - מצהירים. איזה ערך יש בכך, תהו המזלזלים.

הכרזת העצמאות על ידי דוד בן־גוריון ומועצת העם הזמנית גם היא היתה רק הכרזה. ובכל זאת, היא גרמה להמוני יהודים לצאת לרחובות בריקודים ולהמוני ערבים להחליט לצאת למתקפה צבאית. דיפלומטיה היא בעיקר הצהרות. למהלך אמיתי של סיפוח יש השלכות אורך ורוחב עמוקות ויסודיות. יש עשרות מודלים שצריך לבחון, ועשרות אלפי היבטים שבהם צריך לדון.

כפי שזה נראה כעת, אם תהיה החלת ריבונות בקדנציה הנוכחית - של ממשלת הימין בישראל ושל ממשל הנשיא טראמפ בארה"ב - מדובר יהיה בסיפוח חלקי, כלומר היישובים היהודיים ודרכי הגישה אליהם בלבד. בעתיד, ישראל תצטרך לדון ולקבל החלטות באירוע הסיפוח המורכב יותר - השטחים שבהם מתגוררים כיום ערבים: מתן אזרחות, עידוד הגירה, מתן תושבות ללא זכות הצבעה, מודל פוארטו ריקו, אוטונומיה, קנטונים - הכל יהיה על השולחן, עד למציאת המענה שהממשלה שתכהן באותו זמן תחשוב שהוא הטוב ביותר. עד שזה יקרה - הכנסת כבר אמרה את דברה, גם אם מדובר בהצהרה.

מאז שחרור יהודה, שומרון, בנימין, גוש עציון ובקעת הירדן במלחמת ששת הימים, שום גוף ממוסדות המדינה לא הכריז כי שטחים אלו שייכים למדינה, וכי יש כוונה עתידית לצרפם אליה באופן מלא. זה קרה לגבי ירושלים. זה קרה לגבי רמת הגולן. אך לא לגבי יהודה ושומרון. עד לשבוע זה. רוב משמעותי של 71 ח"כים - קואליציה ואופוזיציה - הכריז על יהודה ושומרון כשטח ישראלי ריבוני. הדרך לסיפוח עוד ארוכה, אבל גם דרכים ארוכות מתחילות בצעד ראשון.