ארבעת האנשים עמדו מול הקשיש בן ה־80 ולעגו לו: "תורידו לו, תגלחו לו". הוא לבש חליפה שחורה וכיסוי ראש לבן. "אנחנו לא רוצים ממך נשק ולא שום דבר", אמרו לו בחיוך. "אני נשבע ברכוש שלי, בילדים שלי", הוא התחנן. חייל עם אפוד אחז בראשו והחל לקצץ את שפמו בסכין גילוח צהוב. שותפו החמוש עמד לידו והשגיח, כאילו משהו היה יכול לקרות. צעיר נוסף בחבורה המשיך להחזיק את הסיגריה בבנאליות. הצלם צילם כמו היה זה עוד אירוע שגרתי ביום העבודה.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
זה לא היה מראה מתקופה אפלה במאה הקודמת - זה קרה ממש השבוע, במרחק שעה וחצי נסיעה מרמת הגולן, בעיר א־ת'עלה שבמחוז א־סווידאא'. לפי מקורביו של השייח' הדרוזי, הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. את ההשפלה הוא כנראה לא יכול היה לשאת. הוא לא היה היחיד.
השבוע הרשת עלתה על גדותיה. תיעודי הפשעים נגד האנושות של כוחות השלטון הסורי הופיעו בכל פינה. קיצוץ השפמים של האזרחים הדרוזים הפך אפילו לשיר נאצה בקרב הכוחות האסלאמיסטיים שנשלחו לעיר א־סווידאא'. בחלק מהסרטונים, חמושים מזוקנים שיחקו במספריים בשמחה לאיד. היתה זו עדות לכך שלא מדובר בפעולות ספונטניות או בהחלטות רגעיות של קומץ צעירים מופרעים בשוליים. הם רק חיכו שייפלו לידיהם שבויים כדי להתעלל בהם לעיני מיליוני גולשים ברשתות החברתיות.
גילוחי השפמים היו האירועים "הקלים" שתועדו בא־סווידאא'. בבית החולים הלאומי של המחוז צולמו גופות של מטופלים מוטלות זו על זו במסדרונות לאחר שנורו. תושבים בעיר הטילו את האחריות על "הכנופיות של אל־ג'ולאני". משרד הבריאות של השלטון הסורי, מצידו, הודיע כי גופותיהם של עשרות אזרחים ואנשי כוחות ביטחון נמצאו בבית החולים אחרי שקבוצות של פורעי חוק נסוגו. במשרד ההגנה הסורי טענו: "קבוצות חמושות של פורעי חוק התמקמו בבית החולים ופרסו צלפים על הגגות נגד כוחות הצבא".
המטרה של טקסי ההשפלה היתה שקופה: לזרוע טרור בקרב אזרחים כדי לדכא את ההתקוממות באזור, לפורר את רוחם של הכוחות המתנגדים. אלו לא היו "הפרות מצערות", כפי שכונו בלשון נקייה בהצהרה של לשכת הנשיא הסורי אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני). נדמה שמקבלי ההחלטות ידעו היטב מה עתיד להתרחש בין כותלי העיר כשהרסן ישוחרר. כששולחים חמושים ג'יהאדיסטים לטפל בבעיה ביטחונית - הם טובחים בבני מיעוטים ומתעללים בהם. בתוך ימים בודדים, במרכז הסורי לזכויות אדם דיווחו על עשרות אנשים שהוצאו להורג ועל כ־300 הרוגים בחילופי האש. כששולפים פטיש, הוא דופק מסמרים. מלכתחילה לא מדובר בצבא ששומר על החוק הבינלאומי למראית עין.
"כל מה שקורה בא־סווידאא' היה צפוי, משום שיש לנו הרבה שופרות תקשורתיים מטונפים", אמר מנהל המרכז הסורי, ראמי עבד א־רחמן. "דמיינו שכלי תקשורת יצאו וטענו שהווידאו הזה מזויף, ושהדרוזים הם אלה שהרגו את הבדואים. הם אפילו לא מוכנים להכיר בדם ששפכו, כמו שקרה בחוף הסורי כשהם ביצעו שם מעשי טבח. יש לי חברים בחוף הסורי שהלכו להוציא את מסמכי המוות. אמרו להם שהם צריכים לרשום ששרידי המשטר (של אסד) הם אלה שהרגו את הבן והאח שלהם".
במקביל, הופצו תיעודים "נקיים" בתקשורת הסורית המקורבת לשלטון, שבהם פונו משפחות מא־סווידאא' באופן מסודר. יד אחת מלטפת, יד אחת נותנת סטירה. "השלטון הסורי מנהל עכשיו משחק כפול", אמר ל"ישראל היום" עו"ד פאדי מקלדה, ממייסדי "תנועת מיזאן - דור דרוזי לשוויון". מצד אחד, אנשיו בשטח מבצעים מעשי טבח נגד גברים ונשים, ומהצד השני הם מתעדים את עצמם מפנים אזרחים, כביכול באופן הומניטרי. אלא שלמעשה, הכל זה חלק מתוכנית גדולה יותר של השלטון החדש לדכא את המיעוטים הסוריים. הדרוזים היו רק עוד סעיף ברשימה ארוכה של סגירת החשבונות בדמשק, לצד העלאווים, הנוצרים והכורדים.
"מה שקורה לאחינו הדרוזים בא־סווידאא' הוא חלק מסדרת פשעים שבוצעו (גם) נגד העלאווים באזור החוף, תוך שימוש באותה התנהלות מלוכלכת ועקובה מדם של גיוס עדתי נגד מיעוטים. הכל על ידי השלטון דה־פקטו של אל־ג'ולאני וחבריו", אמר ל"ישראל היום" מקור סורי בעדה העלאווית בסוריה. "אלה שטוענים שהם חלק ממשטר המדינה וממשרד ההגנה אינם אלא אלפי פלגים קיצוניים המאוחדים תחת דגלו של אל־ג'ולאני. והרי רק השם השתנה, בדיוק כמו שעשה המנהיג שלהם, מפלגים
לביטחון הכללי.
"השמות שלהם משתנים, אבל הגישה שלהם ברורה - הרג והשמדה של עם שלם. ההשקפה שלהם כלפי הדרוזים והעלאווים היא אחת - נידוי ורצח. וזה אותו הדבר עם מיעוטים אחרים, כולל נוצרים. עם המנטליות הפלילית הזו, המטרה שלהם היא אחת - צבע אחד של אסלאם קיצוני וחיסול כל האחרים. הם לא היו ולעולם לא יהיו שוחרי שלום או בוני מדינה. אנחנו, כעדה עתיקה בארץ הזו, עומדים לצד אחינו הדרוזים והכורדים. אם הנסיבות יאפשרו לנו, נילחם לצידם בגבורה ובכבוד".
הפרד ומשול
ההסלמה החלה בסוף השבוע הקודם, בעקבות עימות בין דרוזים לבדואים. אמנם מחוז א־סווידאא' נחשב ביתם של חלק גדול מהדרוזים בסוריה, אבל חיים בו גם שבטים ערביים. לפי ההערכות, כרבע מיליון בדואים חיים במחוז, והם מהווים כשליש מהאוכלוסייה. זה לא העימות הראשון בין הצדדים. בשנת 2000 נהרגו ונפצעו עשרות אזרחים בחילופי אש. לפי מקורות ערביים, בימי משטר אסד חלק מהבדואים פעלו במסגרת רשת הברחות הסמים של השלטון, ואף שימשו את מנגנון המודיעין הידוע לשמצה. במילים אחרות, האזור הפך לשטח הפקר כבר לפני שנים. כנופיות סחרו בבני אדם, מיליציות שיעיות הבריחו אמצעי לחימה מנקודה לנקודה.
מאז קריסת משטר אסד בדצמבר המתיחות בין הבדואים לדרוזים הלכה וגברה. העימות האחרון בין המיליציות פרץ במקביל בשכונת אל־מקוס שבעיר א־סווידאא' ובאזורים אחרים במחוז. עשרות נפצעו ואזרחים נחטפו. אלא שהפעם השלטון בדמשק החליט לנצל את ההזדמנות שנפלה בידו כדי לבסס את שליטתו במחוז. רק בחודש שעבר חזר לתפקידו המושל מטעם השלטון, מוסטפא אל־באכּור. במאי הוא התפטר לאחר שהותקף בלשכתו. מקורות ערביים דיווחו כי הוחזק כבן ערובה תחת איומי נשק של חמושים דרוזים, שדרשו את שחרורם המיידי של כמה מאסירי השלטון, קרובי משפחה שלהם. אל־באכור נאלץ להיכנע ולעזוב לדמשק, אבל הוא לא שכח.
בשבועות שקדמו לפיצוץ הנוכחי הוא נפגש עם המנהיגים הרוחניים של העדה הדרוזית בא־סווידאא', כולל עם השייח' חיכּמת אל־הג'רי. לפי מקורות סוריים, המגעים נועדו לגבש הסכמה בנוגע ל"כמה סוגיות תקועות". העיתונאי סלמאן א־נג'אר, המזוהה עם השלטון בדמשק, כתב השבוע כי אל־באכור היה "שסתום הביטחון של א־סווידאא', שניסה במשך חודשים לחסוך אפילו טיפה אחת של דם. מי שהכשיל אותו נושא באחריות העיקרית למה שקורה".
לטענת אחד החמושים הג'יהאדיסטים, הם הגיעו "רק כדי להרתיע את הקבוצות שמחזיקות בנשק מחוץ למסגרת המדינה ומערערות את הביטחון". יום לאחר מכן, השדרן המתלווה אליהם, ג'מיל אל־חסן, היה בוטה יותר: "כל טיפת דם של אנשי א־סווידאא', וכל טיפת דם של הצעירים שלנו במנגנוני הביטחון הכללי ומשרד ההגנה - הן באחריותו של הבוגד, הפושע ומשתף הפעולה אל־הג'רי. אחרי שחרור העיר א־סווידאא' על ידי משרד ההגנה ומנגנון הביטחון והמשטרה הצבאית, עזבו המיליציה של אל־הג'רי, הקבוצות שנשאו נשק מחוץ לסמכות המדינה ושרידי המשטר המודח".
דומה היה שא־נג'אר ואל־חסן חשפו טפח מהמאמץ של השלטון בדמשק לתקוע טריז בין מנהיגי העדה הדרוזית, או לכל הפחות להעמיק את השסע. מעין ניסיון לצייר את השייח' אל־הג'רי כ"גורם בעייתי" לעומת שאר המנהיגים, המוכנים להפסקת אש ולהבנות עם השלטון. ניסוי נוסף בשיטת הפרד ומשול בדברי הימים של סוריה.
המציאות היתה שונה. תושבים בא־סווידאא' סיפרו שבימים הראשונים לכניסת הכוחות אל־הג'רי דווקא קרא לחמושים הדרוזים להניח את נשקם, מתוך תקווה שיחוסו על חייהם - אך הראשונים שהרימו ידיים הוצאו להורג בידי הכוחות האסלאמיסטיים. התגובה של אל־הג'רי לא איחרה לבוא: "אף שקיבלנו את ההצהרה המשפילה הזו (של ההסכם), שנכפתה עלינו למען ביטחונם של בני עמנו וילדינו, הם (כוחות השלטון; ש"ק) הפרו את ההתחייבות ואת ההבטחה שלהם. ההפגזה חסרת ההבחנה לעבר אזרחים נמשכה", הבהיר השייח' בהצהרה.
לשרוד בין שני הניצים
אל־הג'רי נולד בוונצואלה בשנת 1965, שם אביו היה מהגר עבודה. כשבגר, הוא שב לעיר א־סווידאא' ולמד משפטים באוניברסיטה של דמשק. עם השנים הוא עלה בסולם הדרגות הדתי, עד שירש את אחיו, אחמד אל־הג'רי, בשנת 2012. האח נהרג בתאונת דרכים מסתורית כשנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים. בתחילה, אל־הג'רי החזיק בעמדה שמרנית כלפי משטר אסד וקיבל את שלטונו, אך ככל שחלף הזמן, ההבנות השקטות בין הצדדים הלכו ונפרמו. כך היה גם בכל הנוגע לשלטון האסלאמיסטי החדש. אל־הג'רי תמך בשיתוף פעולה, וקרא לניסוח חוקה ולהקמת ממשלה המייצגת את כולם, ואף הצהיר על נכונות העדה להשתלב בצבא הסורי החדש על בסיס לאומי.
אלא שדעתו לגבי השלטון השתנתה, כפי הנראה, בעקבות ההשתוללות של הכוחות האסלאמיסטיים בעיירה ג'רמאנה בפברואר האחרון. אל־הג'רי הטיל אז את האחריות על השלטון, וקרא להגנה מצד "הקהילה הבינלאומית". בהמשך הגיעו מעשי הטבח בעדה העלאווית בחוף הסורי, שאותם תיאר השייח' כ"מעשים המזכירים את הזוועות של דאעש". אך אל־הג'רי לא היה הקול היחידה בעדה בסוריה.
הסופר והחוקר הסורי ג'מאל א־שוף הסביר בראיון ל־BBC: "עמדת העדה הדרוזית כלפי הממשלה הנוכחית מגוונת. יש קולות הדוגלים ברגיעה ובהפסקת הרטוריקה המסיתה נגד אנשי א־סווידאא', בעוד גורמים אחרים נוקטים עמדות נחרצות יותר. עם זאת, המכנה המשותף לכולם הוא הדאגה מפני ואקום ביטחוני, והרצון למנוע מהאזור הסלמה נוספת".
למשל, בהצהרה שפורסמה לאחרונה על ידי השייח'ים הדרוזים חמוד אל־חנאווי ויוסף אל־ג'רבוע, הם קראו "לדבוק באחדות לאומית ולדחות את הפיתנה (מלחמת אחים; ש"ק)". אותם שייח'ים הדגישו גם כי אנשי העדה הם "חלק בלתי נפרד מהמולדת הסורית המאוחדת". עם זאת, החוקר הסורי איסמעיל אבו עסאף סבר: "לא מדובר בחילוקי דעות מהותיים... היריבות בקרב ההנהגה הדרוזית לא חדשה, והיא צפה אל פני השטח מעת לעת".
"עוד בזמנים של בשאר אסד היו מחלוקות ביחס למשטר", מסביר מקלדה ל"ישראל היום". "היו דרוזים שהיו יותר בצד של המורדים, והיו דרוזים שהיו בצד של המשטר, או ששאפו לשמור על ניטרליות, כלומר לא להיות בצד של המורדים וגם לא להיות בצד של המשטר, מתוך הבנה ששתי הסיטואציות בעייתיות, ושכל שאיפתם של הדרוזים היא לקיים את אורח חייהם מבלי שהם מפריעים לאיש ומבלי שאיש מפריע להם. אבל כרגע, ממה שאני מבין וממה שאני מקבל, יש איזושהי אחדות ביחס לעובדה שמה שנעשה שם הוא לא מקובל".
האביב הקצר עם דמשק
מעבר לאלימות נגד מיעוטים, נראה שהאירועים בסוריה הטילו צל כבד על הרומן המשונה שנרקם בחודשים האחרונים בין ירושלים לבין דמשק. מקורות סוריים דיברו על שיתוף פעולה ביטחוני של ממש. לפי פרסומים זרים, במסגרת המאמץ, הועבר מידע מודיעיני הנוגע לפעילותן של מיליציות פרו־איראניות ברחבי סוריה, כולל מיקומים של אתרי אמל"ח שהובילו למבצעים של יחידות קומנדו.
אך המתקפה על הר הדרוזים שפכה מים צוננים על האביב ביחסים. נדמה שהיא הבהירה לגורמים האופטימיים מדי במערכת הביטחון ובדרג המדיני בירושלים את גבולות הגזרה. אמנם לא־שרע יש אינטרס מובהק בהסדרת הקשרים עם ישראל: אין לו עניין באויב נוסף, והוא תלוי בחסדיה של ארה"ב כמו אוויר לנשימה. התמרון המדיני שלו הניב פירות במהרה כשממשל טראמפ הודיע על ביטולה של רוב תוכנית הסנקציות על סוריה. אפילו היאת תחריר א־שאם, קואליציית הארגונים האסלאמיסטיים שבראשה עמד כשהדיח את משטר אסד, כבר אינה מוגדרת ארגון טרור על ידי האמריקנים.
עם זאת, עבור לא מעט סורים בשלטון החדש, גורל היהודים לא אמור להיות שונה מגורלם של בני מיעוטים אחרים ב"סוריה הגדולה". חלקם מתנגדים בחריפות לקו הפייסני של א־שרע. נראה שבכירים ביטחוניים שסברו בדצמבר כי סוריה עומדת בפני עידן של חוסר יציבות צדקו בהערכה הפסימית שלהם. אולי אפשר לרכוב על הנמר - אבל לאלף אותו זה סיפור הרבה יותר מורכב.
"קשה מאוד לבוא ולהסתכל על סוריה כגוף ריבוני, ככזה ששולט בזרוע הביצועית שם", אומר מקלדה. "יכול להיות שבין ההנהגות יהיו הסכמים כלשהם, אבל מי שנמצאים בשטח הם אנשים שהג'יהאד הוא המניע העיקרי שלהם, והמלחמה האסלאמית היא לא מלחמה סורית. הם כבר התנתקו מחללית האם, במובן שהם לא רואים את הלאומיות שלהם - הם רואים את האסלאם שלהם, והם נושאים את דגל האסלאם באופן שלגישתי מכתים גם את הנביא מוחמד, גם את האסלאם ואת הדת האסלאמית וגם את מיליארד המוסלמים בעולם".
לדבריו, "בגלל זה מאוד קשה לסמוך על ישות כזאת, שאין לה שליטה בזרוע הביצועית שלה. ולכן אני חושב שכל הסכם כזה הוא נעדר תוקף, כל עוד המשטר לא יכול באמת לשלוט במה שקורה בשטח. ומובן שכל הסכם, או כל דבר שיהיה עם הישות הסורית החדשה הזאת שקמה לפתע למול עינינו, צריך לכלול גם הסכמות ביחס לדרוזים וההגנה המוחלטת עליהם, וגם חופש פעולה לצה"ל. כך, במקרה שבו הדרוזים ייפגעו - כמו שהם נפגעים עכשיו - יהיו לנו האפשרות והיכולת לפעול ולהגן עליהם, כמדינת ישראל".
המתקפה עוררה שיח ער בישראל לגבי אופי התגובה. רבים בציבור קראו להתייצב לצד אחיהם של בני העדה, כחלק מחובתה של המדינה. לעומתם, היו מי שהטילו ספק ביעילותן של התקיפות בדרום סוריה ובצורך הישראלי להתערב בסכסוך פנימי במדינה שכנה. יתרה מזאת, לטענתם ההפצצות האוויריות על מטרות שלטון וכוחות מתמרנים העמידו את הדרוזים בסוריה במצב בעייתי ביותר מול השלטונות. אחרים סברו בדיוק להפך, שישראל לא עשתה מספיק כדי להושיט יד לבני המיעוטים. מה גם שהעדה הדרוזית בסוריה כבר נקלעה למשבר היסטורי, איבדה רבים מבניה ונזקקה לסיוע דחוף.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"התשובה לא נמצאת אצלנו", מבהיר מקלדה. "אנחנו יודעים להגדיר את המטרה, והאמצעי הוא משהו שמדינת ישראל והצבא צריכים לספק. הציפייה שלנו היא שמדינת ישראל תעניק לדרוזים מטריית הגנה, שיכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות תקיפות קינטיות, תמיכה וסיוע הומניטרי. אני מאוד מבין את השאלה הזאת, כי גם אנחנו, כישראלים, מתאוששים ממלחמה בשבע או שמונה זירות שונות, ומה לנו עכשיו להיכנס לזירה נוספת. אבל בסוף צריך להבין: אנחנו הדרוזים, כששירתנו בצבא, בזרועות הביטחון או בכל מקום אחר, מעולם לא שאלנו למה צריך להגן על היהודים באנגליה ולמנוע פיגועים, ולמה צריך להגיע ליהודים באירופה כשאנחנו נמצאים במדינת ישראל".
