עזה. אחרי ימים ארוכים של ספקות, אתמול עלה שוב מפלס האופטימיות בקרב מי שמצויים בנבכי המשא-ומתן עם חמאס. למרות שסוגיות רבות טרם סוכמו, נדמה שהמרחק בין הצדדים התקצר וניתן יהיה לגשר עליו בדרך להסכם שיוביל להשבת עשרה חטופים חיים ו-15-18 חטופים חללים בתמורה להפסקת הלחימה, היערכות צה"ל בקווים חדשים ושחרור של מחבלים פלשתינים.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ייתכן שתידרש הגעה של המתווך האמריקני סטיב ויטקוף לדוחא כדי לעשות עוד קווץ' על ישראל וקטאר, ובאמצעותה על חמאס, כדי להגיע לסיכום. ויטקוף היה צפוי להגיע לדוחא כבר בסופ"ש שעבר, אבל החליט להישאר בוושינגטון כי לא רצה להיכשל. כעת, כשמסתמן אור בקצה המנהרה (תרתי משמע), הוא עשוי להגיע לא רק כדי לגזור קופון: הממשל רוצה באמת בשחרור החטופים כפי שניתן ללמוד מהיחס החם שהמשפחות מקבלות בצד השני של האטלנטי.
ההתקרבות של הימים האחרונים היא תוצאה ישירה של התגמשות בעמדות הישראליות במו"מ. ציר מורג, שלרגעים היה סלע קיומנו, כבר אינו כזה. יש לקוות שביחד איתו ייעלמו גם הרעיונות המסוכנים להקמת העיר ההומניטרית על חורבות רפיח. ישראל צריכה לנצל את ההפוגה בלחימה כדי לחשוב מה היא עושה עם חמאס בהמשך – וכפועל יוצא מזה איך היא מנתקת אותו מהסיוע ההומניטרי שמאפשר לו שליטה באוכלוסיה – אבל שליטה ישירה בתושבים היא מתכון לתסבוכת מכל בחינה. הכותרות השבוע עסקו בפן הכלכלי של האירוע (עשרות מיליארדי שקלים), אבל יש לו פנים נוספות. מצרים, שמבינה כי הרעיון הוא לדחוק את הפלשתינים לקרבת הגבול בתקווה שגם יחצו אותו בעתיד, אותתה שהוא עלול לסכן את הסכם השלום. מדינות אחרות הזהירו שהוא עלול להוביל לחרמות.
ליהנות מכל העולמות
אפשר שנתניהו השתעשע ברעיון כדי להרוויח זמן, כפי שעשה בסוגיית ההשתמטות מגיוס, עד שהכנסת תצא לפגרת הקיץ, ובכך להיות חסין מנפילת הממשלה לפחות עד אחרי החגים. ישראל תהיה אז שנתיים במלחמה, ותעמוד בפני פרשת דרכים. בתום השלב הראשון של ההסכם היא תוכל לעבור לשלב הבא, הקבוע, ולסיים את המערכה סופית. היא תוכל גם לשוב למלחמה כפי שחושש חמאס, אם כי לא ברור כיצד תשיג אז את מה שלא הושג עד כה כשנתוני היסוד – חטופים, סיוע הומניטרי – לא ישתנו.
נדמה שנתניהו מבקש ליהנות בינתיים מכל העולמות. לעשות הסכם שיוריד ממנו את הלחץ האמריקני והבינלאומי (וכמובן את הלחץ של הציבור בישראל שמביע תמיכה עקבית וגורפת בשחרור חטופים גם במחיר של הפסקת המלחמה), אבל להותיר פתח שימנע משותפיו בימין המשיחי לעזוב את הממשלה והקואליציה. זה הצליח לו בעבר: סמוטריץ' לא עזב את הממשלה בהסכם שהוביל לשחרור 33 חטופים בינואר, ובן-גביר עזב תוך שתיקיו נשמרו וחזר במרץ עם חידוש המלחמה.
האתגר של נתניהו כעת יהיה סבוך יותר מארבע סיבות. הראשונה, כי נדמה שלאמריקנים נמאס באמת מהמלחמה. זה עלה בבירור מהקונטרסט שבין הטררם סביב פגישת טראמפ-נתניהו הראשונה, מרובת המחוות הילדותיות והחיוכים המאוהבים, לבין הפגישה נטולת המצלמות השנייה ועזיבתו של ראש הממשלה את וושינגטון מבלי להישאר לסופ"ש המסורתי בחו"ל.
הסיבה השנייה היא האפשרות להסכם אזורי נרחב, שאליו דוחפים האמריקנים. הפסקת האש שתוכרז עם חתימת ההסכם (אם ייחתם) תחמם בוודאי את המגעים מאחורי הקלעים. הלחצים יגברו בהתאמה, גם מתוך ישראל עצמה: במערכת הביטחון מזהים הזדמנות עצומה, שעלולה לחלוף, להציב ציר נגדי חזק לא רק מול איראן, אלא גם מול האתגר החדש שמתהווה באיזור – הציר של האחים המוסלמים בהנהגת טורקיה וקטאר, שכולל גם את סוריה ועלול לפתות (או להפיל) מדינות נוספות.
הסיבה השלישית היא המצוקה האמיתית של צה"ל. המשבר בסדיר, בקבע ובמילואים זועק לשמיים. ביחידות רבות חסרים חיילים, ואלה שמשרתים שחוקים אחרי מאות ימי מלחמה. זה מוביל לעתים לשאננות, וגם לעלייה מדאיגה במספר התקלות והתאונות המבצעיות. שלושת הלוחמים שנהרגו השבוע בחאן יונס נפגעו ככל הנראה מפיצוץ של פגז טנק. בצה"ל טענו תחילה שזאת היתה תוצאה של פעולה שנעשתה בניגוד להנחיות המקצועיות. קרובי לוחמים סיפרו שהסיבה היא שימוש ב"פגזים משודרגים" (פגזים שפג תוקפם או שהוגדרו כלא ראויים אך בשל מחסור בתקציב הושמשו אחרי שעברו תהליך "שדרוג" שכלל הוספת חומר נפץ).
לוחמים סיפרו גם שנהגי טנקים אינם מקפידים על הנוהל שמחייב אותם לנסוע כדי שלא להיות סטטיים ולהפוך מטרה לירי נ"ט או להדבקת מטענים. גם זאת, נדמה, תוצאה של שחיקה, כשברקע המחסור בכוחות שחייב את שילובם בלחימה של חיילים שהכשרתם קוצרה – עוד מתכון בדוק לתקלות.
הסיבה הרביעית, ובעצם הראשונה, היא החטופים. אחרי שיושלם ההסכם יישארו בעזה עשרה חטופים חיים ועוד 12-15 חטופים חללים. הלחץ של המשפחות (והציבור) יגבר, והן ידרשו תשובות. נתניהו התחייב בפניהן שהמו"מ על סיום המלחמה יתחיל ביום הראשון, ולא ברגע האחרון. צריך לראות שזה אכן קורה – גם בינואר התחייבה ישראל להתחיל במו"מ על הסכם קבוע ביום ה-16, ולא עמדה בכך – אבל יידרשו סיבות טובות מאוד כדי שזה לא יקרה.
הפסקת האש תיתן גם הזדמנות לעשות סוף-סוף את מה שאמור היה להיעשות כבר בהתחלה: מחשבה על "היום שאחרי". כבר 651 ימים שישראל נלחמת בעזה בלי מדיניות, כלומר שלצה"ל אין יעד מוגדר, ובהיעדר יעד מוגדר לעולם לא תהיה תוצאה ברורה. על הדרך נקלעה ישראל להרפתקאות שבזבזו לה זמן ועלו לה מיליארדים – מנמל ימי, דרך צירים ובועות, וכלה בחמולות שאמורות היו להגן על צה"ל והפכו לנטל עליו.
מתבקש שכל זה יונח כעת על השולחן כדי לגבש מתווה להמשך. בהינתן גורמי הלחץ הפוליטיים על נתניהו וחולשת הקבינט, ספק גדול אם זה יקרה. התוצאה עלולה להיות המשך ההתגלגלות המקרית, המאולתרת, חסרת התכלית, שכבר חודשים רבים גוררת את ישראל בדרך ללא מוצא.
סוריה. בדיוק כמו בעזה, אירועי השבוע בצפון לימדו שוב שאין לישראל מדיניות. שום דבר שקרה בסוריה לא באמת הפתיע: לא הטבח שביצעו כוחות השלטון בדרוזים, לא הצורך של ישראל להתייצב לימינם, לא החצייה של עשרות דרוזים מסוריה לישראל ולא ההצטרפות של מאות דרוזים מישראל ללחימה בסוריה. הכל היה ידוע וצפוי, ובכל זאת ישראל הופתעה.
לכישלון הזה יש אבות רבים. דרג מדיני שמשוכנע בגאונותו החד-פעמית ואטום לקולות חיצוניים. דרג ביטחוני בכיר שמותקף מכל עבר ומועד לטעויות. וגם עדה (דרוזית) שהתבלבלה לחשוב שניתן להתנהל באנרכייה. ניהול מסודר שכולל עבודת מטה היה מונע את כל אלה או לפחות נערך אליהם, אבל אלה מונחים שלא מוכרים כיום בישראל: המטה לביטחון לאומי חלש, אגף התכנון בצה"ל לא באמת רלוונטי בעולמות האסטרטגיים, ובלשכת נתניהו הוקמו מעוזים שמשבשים את מהלך העבודה התקין.
דוגמא רלוונטית היא המזכיר הצבאי, אלוף רומן גופמן, שהפך באחרונה למוקד כוח משמעותי מאוד לצד נתניהו. היו אף בסביבתו (ובמשפחתו) מי שהשתעשעו לרגע ברעיון למנותו לרמטכ"ל עם פרישת הרצי הלוי במרץ השנה. גופמן, מעידים מי שיודעים, מתבלבל לא פעם בין הנאמנויות המקבילות שלו לנתניהו ולצה"ל. הרמטכ"ל אייל זמיר, שכיהן בתפקיד הזה בעבר, משלם מחיר יקר, אבל נאלץ לברור את מלחמותיו (האינסופיות).
הזדמנות מול אל-ג'ולאני
ובחזרה לסוריה: הרגיעה שהושגה שלשום, בלחץ אמריקני ובמאמץ לא מבוטל, אמורה להוביל להיערכות מסודרת להמשך. סוריה כנראה לא תשנה את פניה בזמן הקרוב, והיא תמשיך לאתגר את ישראל במישרין (אפשרות לפיגועים על הגבול) ובעקיפין (האיום על הדרוזים יישאר, ואולי אף יגבר). עכשיו הזמן לתכנן את הסבב הבא, ולנסות להגיע להבנות עם הממשל בדמשק שימנעו אותו. המחבל אל-ג'ולאני שהפך לדיפלומט א-שרע מתאמץ לשווק בעולם את תדמיתו החדשה, וזאת הזדמנות מצוינת עבור ישראל לאתגר אותו ועל הדרך לוודא שאינטרסים חיוניים שלה מקבלים מענה מספק.
התאבדויות. בעשרת הימים האחרונים התאבדו שלושה חיילים בסדיר. שני חיילי מילואים נוספים התאבדו כשלא היו בשירות מילואים פעיל. בצה"ל נזהרים מלכנות זאת תופעה, אבל מזהים נורת אזהרה: למלחמה הארוכה יש מחיר כבד בנפש, שאנחנו כנראה רק מתחילים לראות אותו.
יש קשר מובהק בין מלחמה ואובדנות. זה לא רק העומס הפיזי והרגשי שמוטל על החיילים, אלא גם הקירבה של מספר גדול מהרגיל של חיילים לכלי נשק. במלחמה הנוכחית מגויסים בכל רגע 80-100 אלף חיילי מילואים. משך המערכה והקושי שלה מקרבים רבים מהם אל הקצה. כמות המטופלים – בסדיר, בקבע ובמילואים – עלתה משמעותית. גם כמות החיילים שמחליטים להתאבד.
בשנים שקדמו למלחמה הנוכחית הצליח צה"ל, בעבודה שיטתית, להוריד משמעותית את היקף האובדנות של חיילים. ב-2010 התאבדו 28 חיילים, ב-2014 התאבדו 15 חיילים, ב-2020 התאבדו 9 חיילים, ומאז פרוץ המלחמה יש שוב עליה: 17 מתאבדים ב-2023 ו-21 מתאבדים ב-2024. השנה המספר צפוי לעלות שוב, כשהמספרים האמיתיים גבוהים יותר כי הנתונים האלה כוללים רק את מי שנמצא תחת חסות צה"ל: משוחררים שמטופלים תחת אגף השיקום של משרד הביטחון (או מי שאינם מוכרים ומטופלים במסגרת הרפואה הרגילה) נספרים בנפרד – מתחילת השנה מוכרים שבעה כאלה, ואפשר שהמספר גבוה יותר.
מפרוץ המלחמה מטופלים באגף השיקום כשלושים אלף נפגעי נפש. אלפים נוספים מטופלים במסגרת צה"ל. המחסור המרכזי הוא בפסיכיאטרים: מטופל עלול להמתין חמישה חודשים לפגישה. בפריפריה משך ההמתנה אף ארוך יותר. זאת בעיה מוכרת שהיא פועל יוצא של מחסור במטפלים בארץ. בניסיון למצוא לה פתרונות הוכשרו רופאי משפחה ללוות מטופלים כדי שלא יפלו בין הכיסאות.
הרמטכ"ל הטיל השבוע על אכ"א לבדוק שוב אם נעשה כל מה שצריך ואפשר כדי לאתר ולמנוע אובדנות. ועדה בראשות קצינה בדרגת אלוף משנה תבדוק מה עושים ומה עוד אפשר לעשות בהמשך למה שכבר נעשה: הרחבת מערך קציני בריאות הנפש (קב"נים) ב-200 קציני סדיר ו-800 קציני מילואים והצבתם ביחידות; הסברה ביחידות בכניסה לפעילות מבצעית ובסיומה; ומוקדי סיוע טלפוניים שפועלים 24/7.
בצה"ל ובמשרד הביטחון צופים זינוק במספר המתאבדים כשהמלחמה תיגמר. לרבים יש עכשיו משמעות, שתיעלם ביחד עם סיום המשימה. גם הירידה במתח ובדריכות ישחררו חיילים לעסוק בדברים אחרים. יהיו כאלה שיתקשו לשוב הביתה, לשגרה ולמשפחה – וגם לעבודה "רגילה".
שלוש קבוצות מוגדרות בסיכון גבוה. חיילי הסדיר שבגלל גילם הצעיר נוטים פחות לדבר על הבעיות ולטפל בעצמם. חיילים דתיים-לאומיים, חלקם הגדול בעלי משפחות וילדים צעירים, שמשפחתם עלולה להתפרק. ומי שסובלים מתחלואה כפולה – גם מפוסט טראומה כתוצאה מאירועי המלחמה, וגם מהתמכרויות שונות (בעיקר לסמים). דאגה מרכזית היא משילובם בעבודה: מעסיקים מוכנים לקבל את מי שפגועים בגופם, אבל מתקשים לקבל את מי שפגועים בנפשם. זאת תופעה שצפויה להתרחב, ומחייבת מענה מדינתי ופתרון תקציבי ממוקד ומיידי של משרד האוצר. "אנחנו בשעת זהב. אם נטפל בזה היום נחסוך הרבה מאוד בעתיד", אומר גורם בכיר. "אם לא – המחיר עלול להיות כבד, בכסף ובנפש".
שתי הערות. הראשונה, על חוק ההשתמטות מגיוס. השבוע ראיתי סטיקר – "יש אימהות חרדות, ויש אימהות לחרדים" – שמזקק את האירוע כולו. ניצה פרקש, אשת לוחם ואמא ללוחמים שחלקם כבר במילואים, וממובילות תנועת "שותפות לשירות" שקמה במהלך המלחמה, אמרה שנציגי הציבור שאמורים היו לייצג את המגזר הדתי-לאומי תומכים בהשתמטות החרדים משום ש"הם מפחדים לא להיות בממשלה. האפשרות הזאת מעבירה אותם על דעתם. ובשם זה הם פוגעים בביטחון המדינה".
פרקש זיקקה לא רק את הסנטימנט במגזר שלה שנושא בנטל ומשלם מחיר כבד, אלא את האירוע כולו. רבים בממשלה רואים בה הזדמנות היסטורית לתיקון כללי (או לריסוק כללי, תלוי בעמדת המתבונן) של הכל: של המצב מול הפלשתינים ביו"ש ובעזה, של מערכת המשפט, של התקשורת – וזה בהמשך להשתלטות על המשטרה ולכיבוש הצפוי של שב"כ. המהלכים האלה הובילו להתנגשות הפנימית הגדולה שקדמה למלחמה. בחסותה, מבקשת הממשלה להשלים אותם כעת. פגרת הקיץ של הכנסת ובתי המשפט והחלשת המנגנונים תהיה תקופה מועדת לפורענות.
ההערה השנייה היא על חוסר האחריות של שרים בממשלה. שתי דוגמאות מהשבוע: השר עמיחי שיקלי שקרא לחסל את אל-ג'ולאני בסוריה, והשרה עידית סילמן שקראה לנשיא ארה"ב להתערב במשפטו של נתניהו. שיקלי, שמהירות ההקלדה שלו ברשת איקס (לשעבר טוויטר) מקדימה לרוב את מהירות מחשבתו, עלול לסבך את ישראל בדבריו, כפי שעשה עמיתו עמיחי אליהו שלא שלל הטלת פצצת אטום על עזה. בעולם אוספים ומתייגים אמירות כאלה, ומפנים אותן בשעת הצורך נגד ישראל. אל-ג'ולאני הוא אכן אתגר, אבל כרגע הוא אתרוג בינלאומי ובן-שיח, ואת ההתנהלות מולו צריכים לנהל (בזהירות) מי שאמונים על-כך במשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, המוסד וצה"ל, ולא שרים חסרי הבנה ואחריות.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
גם סילמן, עמיתתו של שיקלי לגניבת המנדטים, פועלת בלקקנותה לנתניהו נגד האינטרס הישראלי. מי שדרשו רק לפני רגע מהנשיא ביידן שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל, מי שמקדמים חקיקות שנועדו לשלול מימון זר מגופים ישראלים, לא יכולים לקרוא במקביל לסירוס של מערכת המשפט שנועד לחלץ את ראש הממשלה מענייניו הפליליים. גם בג'ונגל שמתנהל כאן אמורים להיות כללים.
