שעות ספורות לפני תום ביקורו בבירה האמריקנית, ו־41 שנים לאחר שסיים את תפקידו הציבורי הראשון, בנימין נתניהו סגר מעגל אישי. הוא בא לחדר ששימש אותו בשגרירות ישראל בוושינגטון בשנים 1982-1984, התיישב בכיסא שכנראה הוחלף מאז שימש סגן השגריר, אך נמצא בדיוק באותו מיקום.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
נתניהו העלה זיכרונות, הביט מסביב, ואמר כי "הגיע הזמן שתהיה שגרירות ראויה". מדוע? כי בחוץ דווקא נוספו גדרות ומרכיבי ביטחון. מאז מבצע "עם כלביא" מחלקת המדינה האמריקנית עיבתה עוד יותר את ההגנה על הבניין הישראלי. אבל בפנים בניין השגרירות ישן, דורש שיפוץ, ובוודאי פחות מכובד מהשגרירויות האחרות שמסביב.
נתניהו בא לשגרירות באופן חריג למדי כדי להשתתף בטקס זיכרון שנערך לזוג עובדים שעמדו להתארס, ירון לישינסקי ושרה מילגרים, שנרצחו לפני כחודשיים, לא רחוק מפה. מתנקש אמריקני מהשמאל הקיצוני רצח אותם. נתניהו כתב כמה מילים בספר הזיכרון לשניים והמשיך בסיור. אלא שאז הבחין שוב בידידו, שגריר ישראל בוושינגטון, ד"ר יחיאל לייטר.
לייטר עובד עם נתניהו לסירוגין כבר 30 שנה. בתחילת המלחמה הוא שכל את בנו הבכור, רב־סרן משה ידידיה לייטר. נתניהו שב על עקבותיו ומעל דברי הזיכרון שכבר כתב לזוג הוסיף כמה מילים המיועדות לשגריר ולצוות העובדים.
"אני יכול לומר מזווית אישית, שהכאב על אובדן אח גדול", אמר לקהל שכלל שלושה מאחיו של ירון לישינסקי, חלקם עובדי שגרירויות אחרות בעולם. "אבל הכאב על אובדן בן גדול יותר, ואיש לא יודע זאת טוב יותר מהשגריר המכובד שלנו. אמרתי ליחיאל, כפי שאמרתי להוריה של שרה שנמצאים איתנו, את הדברים של אבי. שנים לאחר נפילתו של יוני הוא נשאל כיצד המשיך הלאה לחיות וליצור. תשובתו היתה שהחיים הם כמו נהר שוטף והם לוקחים אותך הלאה. הצלקות, הכאב והשקט תמיד שם, אבל יש חיים חדשים".
המחוות האלה של נתניהו בהחלט נסכו כוח בשגריר לייטר. הוא עצמו מהווה השראה לעובדי השגרירות, דווקא בגלל הקורבן הגדול שהקריב. הדמות של בנו מלווה אותו בכל מקום, כולל לחדר השגריר, שם יש תמונה של משה ושל בן נוסף ששירת בעזה, שניהם במדים, והיה סמוך מאוד למקום שבו נפל אחיו.
אנחנו נפגשים למחרת הסופה הגדולה של ביקור ראש הממשלה. שלווה ירדה על הבניין ב"אינטרנשיונל דרייב 3514" בצפון־מערב וושינגטון. ביקור של נשיא או ראש ממשלה תמיד מותח עד הקצה את היכולות הלוגיסטיות, האבטחתיות, התקשורתיות, הטכנולוגיות והמנהלתיות של כל שגרירות. על אחת כמה וכמה כשבמקרה זה נתניהו גם בא למקום.
אבל עכשיו אפשר לנשום, להתחיל את יום העבודה טיפה יותר מאוחר ובאווירה קצת יותר נינוחה לסכם. ולא רק את הביקור, אלא את מה שקרה מאז 20 בינואר 2025, היום שבו דונלד טראמפ חזר לבית הלבן, וד"ר לייטר החליף את מייק הרצוג בתפקיד השגריר בוושינגטון.
אנחנו ישובים על הספות בחדר השגריר. לייטר מסתפק בצלחת דייסה וכוס קפה כארוחת בוקר. זה כנראה ההסבר למראה הדקיק שעליו הוא שומר בעשור השביעי לחייו. אז מה השורה התחתונה של הביקור, אני שואל. היו שתי פגישות של נתניהו והנשיא, אווירה קסומה שהשתקפה גם בתמונות, אבל מה תכלס?
משחקי אסטרטגיה
לייטר לא משחק לפי כללי המשחק. "אם אתה רוצה תשובה רצינית, תצטרך להקשיב בסבלנות. אתה מסכים?". כיוון שההיכרות שלי איתו ארוכת שנים, אני יודע שהסבלנות תשתלם. השגריר פותח בהרצאה היסטורית על הסדר הדו־מעצמתי שהשתרר בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנות ה־90, כתוצאה מקריסת בריה"מ, החליף אותו עולם חד־קוטבי, בהובלת ארה"ב.
"מאז העולם חיפש פרדיגמה, וטראמפ בכהונתו השנייה הכריז מהי. הוא רוצה שאמריקה תחזור להוביל. אבל כדי שזה יקרה, הוא הבין שארה"ב צריכה לסגת ממלחמות כושלות, כמו אלה שהיו בעיראק ובאפגניסטן. הוא גם נסוג מהאידיאולוגיה של 'כי מוושינגטון תצא הדמוקרטיה' (שבה דגל ג'ורג' בוש). הוא רוצה לעשות את אמריקה Great Again, וכדי להשיג את המטרה הזו צריך להקרין עוצמה. מצד אחד, הוא לא רוצה להיתפס כשוטר של העולם או להיקלע לבוץ של מלחמה. מצד שני, הוא יודע שצריך להפעיל כוח ולהחזיק בצבא הכי חזק בעולם", מסביר לייטר.
אלא שבעולם שבו גורמים כה רבים מאתגרים את ההובלה האמריקנית, מסביר השגריר, טראמפ מבין שעליו להתרכז באתגר העיקרי - סין. הצבא הסיני אמנם קטן מזה האמריקני, ואולם הצי שלהם גדול יותר. "ומי ששולט בים שולט בסחר העולמי". חשוב מכך, סין כמעט הפכה להיות הכלכלה הגדולה בעולם.
אלא שכדי להפנות את עיקר תשומת הלב לסין, ארה"ב צריכה לצמצם את ההשקעה שלה בחלקים אחרים של העולם. לכן הוא ניסה לסיים את המלחמות בעיראק, באפגניסטן ובאוקראינה.
איך כל זה קשור אלינו?
"במזרח התיכון אין נאט"ו ואין איחוד אירופי. מה יש? הסכמי אברהם. אלה שהעבירו את ישראל מפיקוד אירופה (יורוקום) לפיקוד המרכז (סנטקום) של ארה"ב. אבל מה מונע את הידוק שיתופי הפעולה בין ישראל לשכנותיה במסגרת סנטקום? האיום האיראני. לכן חייבים לנטרל את האיום הזה, כדי לעבור לשיתופי פעולה הדוקים בין המדינות. כך, נניח, יהיה אפשר להקטין את מספר החיילים האמריקנים באזור מ־40 אלף ל־30 אלף. קח את האיום החות'י - מי צריך לטפל בו? מתבקש שמדינות האזור יעשו זאת. ברגע שלא יהיה איום איראני, ארה"ב תוכל לתת למפרץ יותר תמיכה באמצעות שיתוף פעולה של ישראל עם מדינות האזור. באופן כזה ארה"ב תהיה פחות אחראית על מדינות האזור. ארה"ב מעוניינת בשיתוף פעולה מעמיק בין ישראל למדינות ערב, בכל הקשור להבטחת הביטחון והיציבות האזורית ובמיוחד במאבק מול גורמי טרור".
ישראל ומדינות המפרץ יטפלו יחדיו באופן צבאי באיום החות'י? זה משהו שעומד לקרות?
"מי צריך לטפל בחות'ים? איפה הסעודים? איפה האמירותים? העומאנים? האירופים? הרי כולם שטים שם. למה אף אחד לא מטפל? רק ישראל".
אז בונים כוח בינלאומי כזה?
"אנחנו עוסקים בסוגיה. זה לא בינארי, זה בהתהוות. הדרישה האמריקנית היא שהשותפים של ארה"ב יהיו יותר פעילים בעצמם".
מי שהפנימו בשלב מוקדם את הפרדיגמה החדשה שממשל טראמפ פועל על פיה - להפחית איומים בעולם כדי להתפנות לסוגיית סין - הם ראש הממשלה נתניהו והשר רון דרמר. בשרשרת הפגישות והשיחות עם טראמפ ואנשיו הם הסבירו שהקטנת האיום האיראני תקטין את נטל ההשקעה האמריקנית במזרח התיכון. אחרי שהעיקרון התקבל, עסקו השניים והכפופים להם בהידוק ובהעמקה של שיתופי הפעולה.
"היה פה מעשה אומן במשך חמישה חודשים. מי שאומר שרה"מ סחב או סחט את ארה"ב למלחמה הזו לא יודע מה הוא סח. נתניהו ודרמר עשו פה מהלך היסטורי, ואני יצקתי מים על ידיהם. אני יכול לספר לך שגורם אמריקני בכיר אמר לי בעיצומו של מבצע עם כלביא, 'השגתם בשלושה ימים מה שרוסיה לא השיגה באוקראינה בשלוש שנים. שליטה מלאה בשמי האויב'. ראש הממשלה אמר לנשיא לאחר מבצע 'פטיש חצות', שהיא היתה ההיפוך של הנסיגה האמריקנית החפוזה מאפגניסטן. בראייה שלי, מה שהם עשו זה היפוך של הסכם מינכן (הסכם ה"שלום בימינו" בין צ'מברלין להיטלר שהוביל למלחמת העולם השנייה; א"כ)".
לייטר מתאר את התהליך כמשקיף מן החוץ, אבל הוא היה חלק ממנו. הוא היה על הקו כמעט בכל שיחות הטלפון בין טראמפ ונתניהו, הצטרף למפגשים הרבים של דרמר בבית הלבן, וכמובן נכח בפגישות של ראש הממשלה והנשיא. ניתן להניח שהוא לא שתק כמו דג במים במעמדים האלה.
בקצה הדרך, בימי מבצע "עם כלביא", הוא התראיין אינספור פעמים לתקשורת האמריקנית כדי לחדד את מסר ההצלחה הישראלית. המטרה היתה להרגיע את החששות בקרב אותם גורמים בממשל שהתנגדו להתערבות ארה"ב במלחמה. והיו כאלה. הם סברו שעל אף הדהירה האיראנית לפתח פצצה, האיום אינו מיידי.
הטיעון העיקרי שלהם, מספר לייטר, היה ש"כל עוד האייתוללה לא משנה את הפתווה שלו משנת 2003 האוסרת לפתח נשק גרעיני, אזי אין איום מיידי. כך שהיה צריך להבין מה מניע את הממשל, ולשכנע אותם".
לייטר מגלה כי מי שלא נמנה עם המתנגדים הוא ג'יי.די ואנס, סגן נשיא ארה"ב. זאת בניגוד לדיווחים הרבים - ומייד נגיע לחלקה של התקשורת.
אז כל הדיווחים של כל מיני אנשים שטראמפ ורוביו היו בעד אבל ואנס היה צונן או הסתייג מהפעולה באיראן אינם נכונים?
"לא. יתרה מכך, הנשיא מאוד־מאוד מחשיב את דעתו. אם הוא היה מתנגד גדול, זה היה יכול להשפיע על הנשיא. אבל זה פשוט לא שם".
הרושם שנוצר בדיווחים ובדיונים בקבוצת הסיגנל (שעסקה בהתקפה האמריקנית על החות'ים) הוא שוואנס הסתייג גם מהפעולה נגד החות'ים וגם נגד איראן.
"קודם כל, אין קשר בין המשל לנמשל. החות'ים ואיראן זה לא אותו דבר. אבל גם בקבוצת הסיגנל ואנס לא הביע התנגדות לפעולה נגד החות'ים. הוא בסך הכל היה איפכא מסתברא, ורק שאל עד כמה חיוני לארה"ב לפעול נגדם, אם רק שלושה אחוזים מהסחר האמריקני עוברים בבאב אל־מנדב. אבל לגבי איראן הוא הבין מייד שהיא ראש הנחש".
אז אם ואנס היה הנשיא, לדעתך הוא היה מקבל אותה החלטה?
"אין לי ספק בזה".
אמנות ריקוד הטנגו
הסתירה בין מה שדווח בתקשורת הישראלית, למשל על העמדות של סגן הנשיא, לבין מה שלייטר שמע בתוך החדר לא היתה מקרה בודד של סילוף. בתחילה הבכירים הישראלים נדהמו מהפער בין המציאות שהכירו לבין הדיווחים. אחר כך הבינו שהפייק ניוז - כך לפחות מעיד לייטר - דווקא מסייע להם בהשגת המטרה.
"אחד הדברים היפים באמת היה שמירת הסוד. יום אחד יצטרכו לעשות סרט על זה. הייתי יוצא מהבית הלבן, ותוך 20 דקות או חצי שעה יש ציוץ של מישהו... ויוצרים נרטיב. ואז החלק הכי מצחיק זה שיוצרים פרשנות על הנרטיב שהוא יצר. רק שאין לכל זה שום קשר למציאות. יום אחרי יום אחרי יום, מספרים על 'פער, וכעסים, וצעקות, ושיחת טלפון קשה'. אבל לא דובים ולא יער. בשלב מסוים אמרנו שזה נהדר, וש(העיתונאים) ימשיכו. אף אחד לא העלה בדעתו שבאותו זמן לא רק שהפער עם הממשל איננו מתרחב, אלא שאנחנו מעמיקים עוד ועוד את שיתופי הפעולה. היה פה עומק של שיתוף פעולה תכנוני ומודיעיני (בין ארה"ב וישראל) והיה צריך להביא את זה לשם. רמת שיתוף הפעולה שאליה הגענו שבועיים לפני היתה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר לפני חמישה חודשים. והכל בשקט".
אבל לא רק מהאיראנים או מהתקשורת היו צריכים שותפי הסוד להסתיר אותו, אלא גם מהקרובים להם ביותר. "פה, בממלכה הקטנה שלי, אתה יודע כמה זה היה קשה? הצוות הכי קרוב אלי לא ידע. הנה טל, הדוברת שאני מדבר איתה כל יום, והיא יושבת פה מולי. אני לא יכול לספר לה. והיא עומדת מול העיתונאים כל היום, והם שואלים אם יש אמת בדיווח זה או אחר, ואני אומר לה 'אין שום דבר. אבל אל תגידי כלום, תשמרי על קור רוח'. בחודשיים האחרונים זה היה אינטנסיבי במיוחד".
אבל בכל זאת, אני שמעתי במו אוזניי מאדם מאוד מהימן שבשלב מסוים כן היתה אכזבה בצד שלנו מכך שטראמפ לא עומד בסיכומים בנוגע לאיראן. יתרה מכך, ראש הממשלה אמר בקולו שתאריך היעד המקורי היה מוקדם יותר. אז אתה מתעקש שלאורך כל הדרך הכל היה מוש, כמו שאומרים הילדים?
"אתה חושב שפעולה כזו דוחים סתם כך בכמה שבועות? מה זה, חתונה או בר־מצווה? עזוב... תראה את הנתונים האובייקטיביים. המבצע החל ביום ה־61 (למחרת פקיעת האולטימטום שקבע טראמפ; א"כ), ולמחרת הדוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (שקבע כי איראן מפתחת נשק גרעיני). זה לחלוטין מקרי? זה לא אומר שבפברואר ידענו שתהיה תקיפה ב־10 ביוני. בפברואר גם לא ידענו שייצא מכתב באפריל ובו האולטימטום. אבל היתה דינמיקה והיו התפתחויות, ואנחנו ידענו שהם לא יוותרו על ההעשרה".
בצד הדברים האלה, לייטר אומר: "זה נכון שכשרוקדים טנגו - גם שני האנשים שהכי אוהבים לפעמים דורכים זה על זה. יכול להיות שגם יהיו אי־הבנות או חילוקי דעות, אז מה".
"אולי תבוא שוב מחר?"
אחרי שניתחנו מה קרה בעבר, השאלה היא כמובן מה צופן העתיד. זה היה הנושא המרכזי שנידון בין טראמפ לנתניהו בשתי הפגישות שקיימו בשבוע שעבר בבית הלבן. בארוחת הערב של המנהיגים הדיון לא הגיע למיצוי. לכן, בשלב מסוים טראמפ פשוט אמר לנתניהו "ביבי, אולי תבוא אלי שוב מחר?". לא היה צריך יותר מהמשפט הזה כדי שלייטר וראשת הסגל שלו, סוזי ווילס, יתאמו בקריצות עיניים את הפגישה השנייה למחרת, כפי שאכן קרה.
בניגוד לארוחת הערב שכללה את הצוותים של שני המנהיגים, פגישתם השנייה היתה בשש עיניים. טראמפ, נתניהו וסגן הנשיא, ג'יי.די ואנס - מה ששוב מלמד על חלקו המרכזי.
"כאשר מייצרים פרדיגמה חדשה יש שתי דרכים: אפשר ליפול למציאות המתהווה ואפשר לנתב אותה. בארוחת הערב היתה שיחה מרתקת, אבל לא מספיקה לגבי מה שעתיד להתרחש: מה הולכים לעשות עם איראן, איך מרחיבים את הסכמי אברהם, מה עושים עם החות'ים, איך ללכת על חבל דק בנושא סוריה, מה עם המתח שבין טורקיה וסעודיה בנושא סוריה, מה לגבי החתירה של טורקיה להעצמה מרחבית ואזורית, מה ההשפעה של מלחמת רוסיה־אוקראינה על המזרח התיכון, מה מהות הציר האנטי־אמריקני אם איראן עמדה לבד ואף אחד לא בא לעזור לה? יש פה המון נושאים, הם לא מוצו בשעתיים וחצי של ארוחת ערב עם שישה אנשים מכל צד".
מבחינתה של ישראל, אחד הנושאים המרכזיים בשיחות האלה היה כמובן שימור ההישגים מול איראן. ראש הממשלה אמר שאם ייפתח משא ומתן עם האייתוללות, הוא צריך לכלול לא רק את סוגיית הגרעין, אלא גם את תוכנית הטילים של איראן ותמיכתה בארגוני החסות שלה.
טראמפ קיבל את זה?
"זו דיפלומטיה, זה לא בינארי. אנחנו באנו להגיש את העיקרון ולומר שחייבים לעמוד עליו. על זה היה שיח".
לגבי עזה, האם הנשיא שותף לעמדה של ישראל שחמאס חייב להיות מסולק מעזה?
"זה מקובל עליו לגמרי".
אתה רואה מצב שטראמפ יכפה על נתניהו את סיום המלחמה?
"זה לא מתחיל. אין שיח כזה בכלל. חמאס לא יהיה בעזה. זה 'היום שאחרי'. איך בדיוק זה יקרה? אני לא יודע, כפי שאף אחד לא ידע שהיטלר יתאבד. אבל חמאס לא יהיה שם".
אפילו אם המלחמה תימשך עוד שנה ולא תהיה הכרעה – אין מצב שהנשיא יגיד "חבר'ה, הגעתם למה שהגעתם – הגיע זמן לעצור"?
"אני רוצה שתבין, יש פה הערכה עצומה לראש הממשלה. לא מדברים אליו ככה. טראמפ לא יגיד לו, 'די ביבי, תיסוג'. אין דבר כזה".
תוכנית ההגירה מעזה עדיין על השולחן?
"אני חושב שכן. זה בעיקר מוטל עלינו למצוא מדינות קולטות. עסקנו בדברים אחרים בתקופה הזו, בראשם הקרן ההומניטרית לעזה. אבל לא תהיה אפשרות אחרת".
מה לגבי הסכם עם סוריה?
"אנחנו מאוד רוצים להתקדם מול סוריה ולבנון, אבל מציעים זהירות. המוזיקה של א־שרע טובה, אבל בוא נגיד שאין היסטוריה ארוכה של אנשי ג'יהאד שהופכים להיות דמוקרטיים. אנחנו מציעים שהסרת הסנקציות על סוריה תהיה מדורגת ותלויה בביצועים בפועל של המשטר. בוא נראה שהם לא מעבירים כוחות ג'יהאד לדרום (מה שכן קרה השבוע לאחר הראיון; א"כ), שהם מכבדים את המיעוטים, את הדרוזים והכורדים".
הממשל מסכים?
"הממשל רוצה שסוריה לא תתפרק. אנחנו מבינים את זה. גם אנחנו רוצים לשמור על יציבות".
ושלום עם סעודיה?
"יש הרבה רצון טוב, אבל הסבירות שזה יקרה היא רק לאחר שנכריע סופית את חמאס ושהמלחמה בעזה תסתיים".
מאיפה הכסף?
לכל הסוגיות האלה יש להוסיף את הדאגה הישראלית מפני ההתעצמות של טורקיה, ובפרט ניסיונותיה לתפוס עמדות שולטות בסוריה, פעילותה השלילית של קטאר, ההפרות המצריות של הסכם השלום עם ישראל, האנטישמיות האלימה המפושטת בכל רחבי ארה"ב, ובפרט בקמפוסים, עלייתו של זוהרן ממדאני בניו יורק מכאן, ושל טאקר קרלסון משם.
לייטר מקדיש מאמץ רב להסברה ולשכנוע. את השבתות הוא עושה בקהילות היהודיות ברחבי ארה"ב, ואת ימי ראשון בכנסיות. הוא משוכנע שיש מי שמשלם הרבה מאוד כדי לממן את גל השנאה נגד ישראל והיהודים.
הוא מקדיש שעות לגרעיני ההתנגדות הקשים בצד הדמוקרטי. לאחרונה ישב במשך שעות עם חמישה סנאטורים של המפלגה, במאמץ להציג נתוני אמת על אודות מצב התזונה בעזה, בניגוד לטענות שלהם על "הרעבה". מן העבר הרפובליקני הוא מזהה היחלשות בתמיכת הדור הצעיר של הקהילה האוונגליסטית בישראל.
"יש כסף רב ברשתות החברתיות. אינני יודע מאיפה. מישהו עושה קידום לטאקר קרלסון, מישהו לימד אותו לטעון - כפי שאמר לסנאטור טד קרוז - שהישראלים של היום הם לא עם התנ"ך. אני הייתי עונה לו כמו שצריך אם היה מעלה מולי את הטענה הזו. אבל כל זה בא מאיפשהו".
התקווה של לייטר היא שההתפכחות שיש בקרב רבים בארה"ב מתנועת ה־WOKE תסייע לחיזוק התמיכה בישראל מצד הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית. המנטרה שלו בכל הדיונים האלה היא "הלגיטימיות של הציונות ושל זכות העם היהודי לריבונות בארץ ישראל - זה השורש".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
מניין הוא בכל זאת שואב כוח? "היו רגעים שאת כל מה שעברנו פה בחודשים האלה ראיתי כמעט באופן תיאולוגי. אבא שלי הגיע לארה"ב כשהוא ילד בן 8, בלי פרוסת לחם ביד ובלי אגורה בכיס. הוא הגיע לאחר שהיטלר סיפח את אוסטריה ומשפחתו נמלטה מווינה, בדרך לא דרך. אז היהודים היו חסרי תקווה וחסרי תשועה. איש לא דאג להם והם לא היו מסוגלים לדאוג לעצמם.
"וכיום? הנה אני, הבן שלו, יושב בחדר הסגלגל כשגריר ישראל בארה"ב, ואחרים באים לדאוג לנו אחרי שאנחנו דאגנו לעצמנו. איפה היינו לפני 90-80 שנה ואיפה אנחנו היום. זו החוויה האישית שלי".
