ההישג הישראלי באיראן שהדהים את ארה"ב: "איך עשיתם את זה?"

עזה. סנטימנט ציבורי הוא עניין חמקמק לזיהוי, ובכל זאת, מתבקש לקבוע: הציבור הישראלי מאס במלחמה בעזה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

הוא מאס ב"הותר לפרסום". הוא מאס בדאגה לילדים ולבני הזוג. הוא מאס בצווי 8. הוא מאס בחזרה השיטתית לאותם המקומות. הוא מאס בחוסר התוחלת.

הם לא רואים

זה כבר לא רק עניין החטופים שמוביל את תחושת המיאוס הזאת, כפי שהיה אצל חלקים גדולים בציבור עד לפני זמן מה. אז האמינו רבים ששתי המשימות חשובות באותה המידה, אבל משום שחיי החטופים בסכנה - צריך להגיע קודם להסכם שישחרר אותם ואחר כך למצוא תירוץ כלשהו לחדש את הלחימה. זה בלט בכל סקר - הרצון בהשגת שתי המטרות תוך תעדוף עניין החטופים - כפי שבולטת כיום תחושת המיאוס כשלעצמה.

למקבלי ההחלטות קשה להבחין בתחושה הזאת, ובעיקר להתמודד איתה. הם שבויים עמוק מדי במלחמה "שלהם", בהתחייבויות "שלהם", באמירות "שלהם". זה נכון בממשלה, וזה נכון בצבא. הם קוראים את הסקרים ושומעים את הקולות, אבל מתקשים לעכל את הסנטימנט ולתרגם אותו למעשים.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה להם. שנותיה האחרונות של שהיית צה"ל בדרום לבנון, בשלהי המילניום הקודם, לוו באותה התחושה בדיוק. גם אז הדרג המדיני התקשה לפענח אותה. גם אז היו רבים בדרג הצבאי הבכיר שהגיבו אליה בביטול. את תנועת "ארבע אימהות", שזיקקה אז את הסנטימנט הזה היטב, הם כינו "ארבע סמרטוטות".

להתווכח עם קיר

זה לא עזר להם: הציבור מאס בלחימה, מאס בהרוגים, מאס בחוסר התוחלת. זה הוביל לנסיגה מלבנון, שבוצעה בסופו של דבר בחופזה ומבלי שהתקבלה עבורה תמורה מדינית משמעותית. צה"ל נתפס כמי שהתקפל תחת הלחץ, חיזבאללה נתפס כמי שניצח את ישראל ופיתח את תיאוריית "קורי העכביש", ובגבול הצפוני קם איום משמעותי שנוטרל (לא סופית) בשנה שעברה.

עזה שונה מלבנון כמעט בכל היבט. החל במניעי המלחמה (7 באוקטובר), דרך היותו של חמאס יריב צבאי ומדיני שגם שולט באוכלוסייה, וכלה בסוגיית החטופים. אבל הסנטימנט הוא אותו הסנטימנט: לציבור נמאס. סמל משה נסים פרש ז"ל, שנהרג השבוע בתקרית המטענים בבית חאנון, שלח למפקדו ערב הכניסה לעיירה הודעה ובה כתב "אני מבולבל" וביקש "תחזק אותי".

הבלבול הזה הוא נחלתו של רוב הציבור. הוא לא מצליח להבין איך בית חאנון מכותרת (כך הודעת דובר צה"ל משלשום) שוב, מוכרעת שוב, מדממת שוב. אפשר להגיד על הציבור הרבה דברים: טיפש הוא לא. התהייה במקומה. גם מבלי להיכנס להגדרה הקלינית של אלברט איינשטיין מה המשמעות של לעשות אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה, מגיעות לציבור תשובות.

ההנהגה הנוכחית בישראל אינה מסוגלת לספק לו אותן. חלקה (בהנהגת סמוטריץ' ובן גביר) משיחי מדי, ומשוכנע שכל מהלך, כל הרוג, הוא צעד הכרחי בדרך לגאולה. אפשר להתווכח אם כיבוש מלא של הרצועה, "עזיבה מרצון" של תושביה והקמה מחודשת של התנחלויות היא אכן גאולה, אבל להתווכח עם משיחיות זה כמו להתווכח עם קיר.

חלקה האחר של ההנהגה (בעיקר החרדים וגם רבים משרי הליכוד) אופורטוניסטי מדי, נהנתן, מבקש לסחוט ולנצל את משאבי המדינה עד תום. הביטוי המזוקק ביותר של זה הוא בחוק ההשתמטות מגיוס, אבל יש לזה עדויות למכביר בכל פינה של חיינו - בתקציבים, במינויים, בנסיעות לחו"ל. הניתוק הזה של חללית האם מהבסיס שלה הוא שמאפשר לשרים להתעלם מחטופים, לא להגיע להלוויות נופלים ולא לטפל ביוקר המחיה המחפיר.

חלקה השלישי של ההנהגה (בעיקר נתניהו וסביבתו) משוכנע שדברים יסתדרו בסוף. שאיכשהו גם החטופים יחזרו, וגם חמאס יוכרע, וגם הממשלה לא תתפרק. עובדה, הם אומרים, שעד עכשיו הוחזרו 201 חטופים. עובדה, הם אומרים, שעד עכשיו חוסלה רוב צמרת חמאס. עובדה, הם אומרים, שהממשלה חיה ובועטת ויציבה.

אפשר להתווכח עם הטיעונים האלה. החטופים הם עניין קלאסי שבו חייבים למקד את המבט לא במה שנוח, אלא במה שפחות נוח. רוני דניאל המנוח נהג לתהות בכל תדרוך שבו התבשרנו על חיסול מחבל כזה או אחר "לא כמה הרגנו להם, אלא כמה נשארו להם". הוא הדין, להבדיל, בחטופים: מה שחשוב הוא כמה מהם נשארו בעזה. כל היתר פחות רלוונטי.

מעבר לפינה

גם הכרעת חמאס מחייבת דיון קצת יותר רציני מזה ש(לא) מתקיים כאן. כבר לפני שנה ויותר הבטיחו לנו שהניצחון המוחלט מעבר לפינה. שהוא עניין של כמה חודשים. שבחאן יונס יוכרע הכל, ואחר כך ברפיח, ואז בציר פילדלפי, ובהמשך בציר מורג. כל תקופה והסלע הקדוש שלה. כל נאום וההבטחה הריקה שלו. רק השורה התחתונה נותרת כשהיתה: צה"ל נכנס לאותן המשימות, באותם המקומות, מול אותו האויב - ולציבור זה נמאס. הוא שבע מהבטחות. הוא רוצה שקט.

מורג. אין שום דבר מקודש בציר מורג. צה"ל החזיק בו בימי השהות ברצועה שקדמו להתנתקות כחיץ בין חאן יונס לרפיח, אבל מיעט להשתמש בו כדי לצמצם חיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית וכדי לצמצם את הסיכון לכוחות. השימוש החוזר שנעשה בו כעת נועד לאותה משימת חציצה: מי שמרפד אותו בנימוקים ביטחוניים טועה ומטעה.

היו שטענו השבוע שוויתור על הציר שנכבש בדם יעלה בדם בעת כיבושו מחדש. יסלחו לי הדוברים, אבל זה לא נימוק רציני. על אותו המשקל צריכה ישראל לשלוט בכל יעד שבו נפלו חיילים ושבו היא עשויה להילחם מחדש - בעזה, ביו"ש, בסוריה, בלבנון, בסיני, ואם מרחיבים את הנימוק הזה לגבולות האבסורד (כפי שראוי לעשות) אז אם חלילה היו נופלים טייסים במערכה באיראן, היה על ישראל לכבוש גם אותה.

השליטה בציר מורג היא לא מטרה. היא אמצעי להשגת מטרה שראוי לברר מה היא. הטיעון על מניעת התחמשות של חמאס בעייתי: רוב ההברחות שבוצעו לרצועה היו דרך ציר פילדלפי הדרומי יותר, שצה"ל אוחז בו במלואו. ציר מורג משמש בהקשר הזה עוד נקודת מעבר שאינה שונה מנקודות מעבר אחרות, ושחמאס הצליח לדלג על חלקן תוך שימוש במערך המנהרות המסועף שחפר ושחלקו הגדול טרם נחשף וטרם הושמד.

ביטחוני, מדיני? כנראה פוליטי

הלאה. גם הטיעון על מניעת התבססות מחדש בעייתי: רפיח הוכרעה לגמרי. צילומי לוויין מלמדים שלא נותר בה כמעט דבר. גם אם חמאס יחזור חלקית לפעול בתוך שברי הבתים, הוא לא יצליח להיות שוב אותו ארגון צבאי מסודר שמחזיק בחטיבות, בגדודים, בפלוגות ובעשרות אלפי לוחמים חמושים ונכונים לפלישה. זה תהליך שייקח שנים, וניתן יהיה למנוע אותו גם מבלי להחזיק בציר מורג (או בשטח אחר ברצועה). אם את הלקח הזה לא הפנמנו אחרי 7 באוקטובר, לא הפנמנו דבר.

אחרי שמנטרלים את טיעון ההתחמשות, ואת טיעון ההתבססות מחדש, נשארים עם הדבר האמיתי. מאיר בן־שבת, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי (וראש המרחב הדרומי בשב"כ), זיקק אותו היטב כשקבע שהשליטה בציר מורג "נועדה לשמר בידי ישראל מנוף לחץ לשלב הבא ולאפשר לה את הקמת 'העיר ההומניטרית', אולי כתחנת ביניים בדרך ליישום תוכנית טראמפ" (ל"הגירה מרצון" של תושבי הרצועה, י"ל).

בקיצור, לא ביטחוני אלא מדיני, ואם לזקק - פוליטי. ציר מורג נועד לאפשר את דחיקת רבים מתושבי הרצועה לאזור רפיח, בתקווה שיעזבו משם לסיני כדי שלא לחזור. זה חלק מהמאמץ לרצות ולהשקיט את האגף המשיחי בממשלה, וכדרכה מתעלמת ישראל מההשלכות הנרחבות של האירוע הזה: בהקשרי החוק הבינלאומי, בהקשרי הלגיטימציה הקורסת, בהקשרי הכבדת העומס על צה"ל, בהקשרי הנטל הכלכלי, ואפילו בהקשרים המוסריים שאיש לא טורח לדון בהם.

אף שהיא מקדמת מהלכים לכיבוש מלא של הרצועה ולשליטת־עד בה, ממשלת ישראל מעולם לא קיבלה על כך החלטה רשמית. זה בדיוק מה שאומר לה הרמטכ"ל זמיר: אל תשחקו בנדמה־לי. תנו הנחיות ברורות, ותקבלו תוכניות מסודרות ולצידן פירוט של המחיר. לממשלה זה נוח פחות, פעמיים. פעם אחת כי היא רוצה להיתפס כנאורה, לא ככובשת ובוודאי שלא כמגרשת. ופעם שנייה כי היא רוצה את התמורה מבלי שתידרש לשלם את המחיר.

זה דיון שמתקיים כאן בווריאציות שונות מאז 7 באוקטובר. כתמיד, הוא מתעלם מהשאלה האחת שממשלת ישראל חומקת ממנה בעקביות: מה היא רוצה ביום שאחרי. האם היא רוצה לשלוט בעזה, האם היא רוצה שגורם אחר ישלוט בה (ואם כן - מי), האם היא מתכוונת להילחם עד שחמאס יוכרע כגוף צבאי (זה כבר קרה, לפי הרמטכ"ל) או עד שאחרון הקלצ'ניקובים יאותר (זה לא יקרה לעולם), ומה אורך החבל - הבינלאומי, הביטחוני, הכלכלי, המשפטי, הציבורי - שיש לה לכל החלטה שתתקבל. זה הדיון האחד שצריך להיעשות. כל היתר, כל המורגים למיניהם, הם הסחת דעת בלבד.

יצירתיות, וצניעות

ארבע הערות. הראשונה, על איראן. כולם מסביב, ידידים ואויבים כאחד, מסתכלים בהשתאות על מה שהושג במלחמה. האמריקנים, למשל, לא הצליחו להכריע את החות'ים בתימן למרות יתרון איכותי עצום, והתקפלו אחרי חודש וחצי. חיל האוויר השיג שליטה מבצעית בשמי איראן בחלוף יממה וחצי. "איך עשיתם את זה?" תוהים האמריקנים בכל מפגש בשבועיים האחרונים.

התשובה היא בעומק וביצירתיות התכנון והמודיעין, בדיוק בביצוע, ובצניעות. ביכולת לשמור על קשר עין עם המטרות שנקבעו, ולא להתפתות לטעות שניתן לאכול את כל המנות בתפריט. זה הקונץ־פטנט שהפך את המערכה באיראן לכל כך מוצלחת וחד־משמעית. זה מה שמנע ממנה להסתבך. זה (וגם טיפת מזל) מה שקבע שישראל ניצחה בסיבוב הזה בנוקאאוט.

אלא שעם האוכל בא התיאבון. יש בישראל מי שתוהים בדיעבד אם לא נכון היה ללחוץ קצת יותר, בתקווה שהשלטון באיראן ייפול. זה לא דיון אקדמי: חלקם משתעשעים במחשבה לחזור למלחמה. הנימוק המרכזי שלהם הוא חשש שאיראן תשוב למסלול הגרעין. כן, אותו גרעין שנטען שהושמד. ההצהרות אז היו מופרזות, כשם שהחששות כעת מוגזמים. כדאי להמתין מעט שהאבק ישקע כדי להבין מה בדיוק קרה, ולאן האיראנים מכוונים - לשיחות שיובילו להסכם, או לבדלנות.

כדאי גם שהאמריקנים יהיו בפרונט של המהלך הזה. ישראל עשתה את שלה, ועכשיו היא צריכה לרדת למדרון אחורי ולתכנן את הסיבוב הבא - שסביר להניח שיגיע - כדי שגם אותו היא תסיים באותה מידה של הצלחה.

הערה שנייה, על חוק ההשתמטות מגיוס. העובדה שהדיונים בו התקיימו השבוע במקביל להלוויותיהם של לוחמים חרדים שנפלו בבית חאנון, רק מדגישה את החרפה ואת הניתוק. אביב עזרא, מראשי מאבק המילואימניקים, היטיב לתאר זאת כשקבע ש"אנחנו יורקים דם, ובכנסת יורקים לנו בפנים".

טוב עשה צה"ל כשהחליט לשלוח צווים לכל חייבי הגיוס החרדים. טוב יעשה אם יאכוף את הסנקציות בקפדנות. טוב שיש בישראל המתפרקת גוף אחד שעדיין מציית לחוק. זה בדיוק מה שעומד מאחורי הצעת החוק החדשה, שנועדה לאפשר לממשלה חדשה להחליף רמטכ"ל (ואת יתר הבכירים בשירות הציבורי): בפרפראזה על דברי מירי רגב בעבר - מה שווה הרמטכ"ל אם אי אפשר לשלוט בו?

מה שמוביל להערה השלישית, על המשטרה. עיתונאים אינם מעל לחוק, אבל הזימון של עיתונאים לחקירות מריח כמו ניסיון להשתיק ולהפחיד, כחלק ממאמץ לרצות את השלטון. במילים פחות מכובסות זה נקרא משטרה פוליטית, שמתעמרת ביריבי השלטון ומתעלמת ממעשי מקורביו. זה בדיוק מה שקורה כעת בישראל: מעצר שיטתי של מפגינים, חיפוש בעירום שנועד להשפיל, הגשת כתבי אישום קלושים, ועכשיו גם פגיעה בתקשורת.

אין צורך לשחק בנדמה־לי. זה המשך טבעי של המתקפה הבלתי מרוסנת של הקואליציה על שלטון החוק בישראל, וזה מוביל למקום אחד ויחיד: לקריסת הדמוקרטיה בישראל. היום זה מפגין כזה או אחר נגד הממשלה, ומחר זה כל אחד מקוראי הטור הזה, שמילה שהוא יגיד או פוסט שיכתוב לא יבואו טוב בעין למישהו. וכשהוא ייעצר, לא תהיה מחאה, כי ראשיה ייעצרו וייכלאו לפניו, ולא תהיה תקשורת כי קולותיה הביקורתיים יושתקו, ולא תהיה אופוזיציה כי היא תורחק מהכנסת. יש לזה מיליון דוגמאות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, וזה בדיוק מה שקורה כאן ועכשיו.

הדר גולדין | 4,000 ימים בעזה

הערה רביעית, על החטופים. מחר ימלאו 4,000 ימים לנפילתו של סגן הדר גולדין ז"ל, שנפל ברפיח במבצע צוק איתן וגופתו נחטפה לעזה ומוחזקת מאז בידי חמאס. הוריו של הדר, לאה ושמחה, ניהלו כל השנים מאבק עיקש להשבתו. הם זעקו כנגד התעצמות חמאס, כנגד פיטומו בכסף ובסיוע הומניטרי, כנגד ההתעלמות של מדינת ישראל מחובה המוסרי הבסיסי ביותר להשיב הביתה את מי שנלחמו בשמה ולמענה.

היו תקופות שהקשיבו להם ותקופות שהחשיבו אותם כמשוגעים, אבל הם לא הרפו לרגע. 7 באוקטובר הוכיח שהם צדקו. יש שני לקחים מהסיפור שלהם. האחד הוא שצריך להתייחס לאויב כאויב. למנוע ממנו להתעצם, ובוודאי לא לסייע להתעצמות הזאת, כפי שעשתה ישראל עם מזוודות הדולרים והעלמת העין ממה שהתרחש במשך שנים בעזה.

הלקח השני הוא שאסור לסחוב את סיפור החטופים לנצח. אם יש אפשרות לסגור אותו, צריך לסגור, כדי שבעוד 4,000 יום לא יישארו בעזה הדר גולדינים נוספים.