כזאת עוד לא היתה. בנימין נתניהו נקט מחווה אנושית, אפילו חברית, לתקשורת הישראלית. זה קרה בלילה שבין שני לשלישי. כפי שתואם מראש, נתניהו הגיע לפגישה הראשונה בינו לבין דונלד טראמפ. אך מה שעוד סוכם בין צוות התקשורת של הבית הלבן לפמליית ראש הממשלה הוא סגירת המפגש, שכלל בעיקר ארוחת ערב, לסיקור תקשורתי.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
אלא שאז מישהו אצל טראמפ, ואולי הוא עצמו, שינה תוכניות - לא דבר חריג אצל הנשיא הנוכחי. בניגוד לסיכום המוקדם, צוות עיתונאי הבית הלבן - מה שנקרא "הפּוּל" - נקרא ל"חדר הכחול", שבו התקיימה הסעודה המשותפת. טראמפ, כדרכו בקודש, לא החמיץ הזדמנות מול המיקרופונים והמצלמות, ועד מהרה הוא ונתניהו השיבו באריכות לשאלות הכתבים האמריקנים.
נתניהו מעניק לטראמפ מכתב המלצה לפרס נובל לשלום | רויטרס
מנגד, אנחנו, נציגי התקשורת הישראלית שהגענו מהצד השני של העולם כדי לסקר את המפגש בין המנהיגים, נותרנו בחוץ. היה זה עלבון כפול. הצד האמריקני גם הפר סיכום, וגם אפשר רק לעיתונאים שלו לדבר עם המנהיגים. ככה לא מתנהגים בין חברים.
אלא שצרות הברנז'ה הישראלית לא היו חשובות, אלמלא מה שקרה אחר כך ומתקשר לרוח חיובית שעוברת על ראש הממשלה מאז הצלחת מבצע "עם כלביא". נתניהו ידוע בחוסר החיבה לתקשורת הישראלית, אך הוא שם לב להדרה שלנו מהסעודה והחליט במקום על פיצוי. מעכשיו לעכשיו נקראנו לתדרוך המקובל של "גורם מדיני בכיר בעניבה אדומה", שייערך מייד עם תום הסעודה.
ואכן, בשעת לילה מאוחרת זומנו לבלייר האוס, כשראש הממשלה כבר די צרוד ועייף. אף על פי כן פגשנו נתניהו נינוח וסבלן, אדם שכאילו השיל משא כבד מעל כתפיו. כבעל מודעות עצמית גבוהה, ראש הממשלה הכיר במשך שנים רבות בכך שהוא סובל מבעיית אמון ציבורי. הסיבות ידועות.
במפגש בבלייר האוס נראה היה כי הוא סבור שתיקן את הבעיה, ולו חלקית. כך התפרש מהדברים שאמר ומהאופן שבו הציג אותם לנו. מישהו מטעמו אפילו זרק את המילים "התחלה החדשה". המחווה לעיתונאים, האווירה בתדרוך, סבב הכרת התודה והמחמאות שהוא ערך בארץ אצל כל הגופים שהשתתפו ב"מלחמת 12 הימים", כמו גם הסיור שלו, סוף־סוף, בניר עוז - כולם מלמדים על ניסיון שלו להתפייס, או לפחות להרגיע חלק מהמתיחויות הפנימיות המתלוות תמיד לשיח הפנים־ישראלי. האם זה יצליח? ימים יגידו.
אין "הונאה אסטרטגית"
אך מעבר לאווירה, מה שכמובן היה הרבה יותר חשוב הוא התוכן בשני המפגשים עם טראמפ. ובכן, לפני שניכנס למה שאנחנו כן יודעים, כדאי לציין את מה שלא. בפגישתם הראשונה בפברואר 2025 נתניהו הציג לטראמפ את תוכניות התקיפה באיראן. כך סיפר ראש הממשלה לאחרונה. אנחנו, העיתונאים שנלווים אליו, לא ידענו על כך, כמובן, בזמן אמת. זו דוגמה אחת מרבות למקרים שבהם אנחנו לא יודעים הכל.
אחרי ההסתייגות הזו, הנה התמונה שכן אוכל לתאר בפניכם. פגישתם השנייה של טראמפ ונתניהו, ביום שלישי בערב (שעון וושינגטון), עסקה באיראן ובעזה. היא נמשכה כשעה וחצי ובחלקה השתתף גם סגן הנשיא, ג'יי. די ואנס.
אגב ואנס, נראה שמקרב הבכירים האמריקנים הוא הפחות נלהב מהשת"פ הצמוד עם ישראל. שהרי כל הצמרת הישראלית והאמריקנית בילתה שעות על שעות בשיחות טלפון מתוחות, בימים ובשבועות שלפני המלחמה, במהלכה ולאחריה. וכך הבכירים האחרים שפגש נתניהו, כגון מזכיר המדינה מרקו רוביו, או השליח סטיב וויטקוף, ממש התחבקו איתו. זה הרי מפגש פיזי ראשון ביניהם אחרי ההתקפה על איראן. ואנס, לעומת זאת, שמר על שפת גוף מאופקת, שלא לומר מרוחקת.
כך או כך, בכל הנוגע לאיראן, טראמפ ונתניהו דנו בצעדים ששתי המדינות ינקטו כדי לוודא שזו לא מחדשת את תוכנית הגרעין שלה. על פי גורם מדיני בכיר, ארה"ב וישראל גם ימנעו מאיראן לפתח מחדש מערך של טילים בליסטיים שעשויים לסכן את ישראל והעולם. דבקות בגישה הזו חשובה מאוד.
הסוגיה השנייה היתה כאמור עזה. ראש הממשלה התגמש מאוד במגעים העקיפים מול חמאס. הסיבה לכך היא שבמהופך מההשמצות נגדו, נתניהו מקדים את שחרור החטופים להשמדת חמאס. הוא הדגיש השבוע כאן בוושינגטון בכל פורום ובכל שפה את המחויבות שלו למיטוט הצבאי והאזרחי של חמאס. ואולם הגישה המעשית שלו היא שאת חמאס יהיה אפשר לחסל גם אחר כך, ואילו את החטופים צריך להוציא עכשיו.
ראש הממשלה לא אומר את זה כדי שלא להגדיל את כוח המיקוח של חמאס. בהפוך על הפוך, התעמולה של יריביו הפוליטיים בארץ, כאילו שחרור החטופים לא דחוף לו, דווקא מחזקת את עמדת ישראל במשא ומתן מול הרוצחים. בכלל, בין גישת יאיר לפיד, "לסיים את המלחמה כאן ועכשיו בכל תנאי כדי לשחרר חטופים", לבין עמדת סמוטריץ', "הכרעה עכשיו, חטופים אחר כך", נתניהו נמצא באמצע.
המחווה לעיתונאים, סבב הכרת התודה אצל כל הגופים שהשתתפו ב"מלחמת 12 הימים", וכן הסיור שלו, סוף־סוף, בניר עוז - מלמדים על ניסיון של נתניהו להתפייס, או לפחות להרגיע חלק מהמתיחויות המתלוות תמיד לשיח הפנים־ישראלי
ראשית, הוא בטוח ש"הונאה אסטרטגית", שבמסגרתה ישראל תסכים לכל תנאי חמאס, אך תחדש את המלחמה ב"טעות הראשונה" של חמאס, בלתי אפשרית. "הסכם כזה יהיה מלווה ב'גרנטות' בלתי אפשריות של מועצת הביטחון", הסביר הגורם המדיני הבכיר. "גרנטות" מלשון Guaranties, כלומר ערבויות בינלאומיות שיקשרו את ידיה של ישראל, אבל גם במובן רימון, Grenade, שזורקים עכשיו ומתפוצץ אחר כך. ישראל לא תוכל לחדש את האש כשמתחשק לה, בטוח נתניהו, בניגוד לדעה הרווחת באולפנים.
אבל נתניהו גם לא מקבל את גישת פורום תקווה וסמוטריץ', שחתירה מהירה להכרעה מוחלטת של חמאס תביא על הדרך לשחרור החטופים. ראש הממשלה, כאמור, מעדיף לשלם את המחירים העצומים של העסקה ולדחות לאחר כך את הכרעת חמאס.
המטרה מקדשת
כי זאת יש לדעת, המלחמה בעזה מתקדמת בעצלתיים משלוש סיבות עיקריות. הראשונה והמרכזית, צה"ל לא נכנס לאזורים שבהם על פי החשד מוחזקים חטופים, מחשש שיירצחו על ידי שוביהם. בעיקר מהאזורים האלה הארגון ממשיך לתפקד באפקטיביות כואבת.
המעכב השני הוא משאיות הסיוע שנמסרות ישירות לידי חמאס. הכנסתן היא החלטה מדינית של ראש הממשלה, בעקבות לחץ אמריקני - אבל לא רק. בעניין הזה אין מה לבוא בטענות לרמטכ"ל או לפצ"רית. זה על נתניהו.
הסיבה השלישית לדשדוש, שגם הובילה לעימותים בקבינט בין הרמטכ"ל לראש הממשלה ולחלק מהשרים, היא ההתנגדות של צה"ל להקים את המרחבים ההומניטריים בדרום רצועת עזה. טרם יציאת נתניהו לארה"ב הקבינט כפה על הצבא את הקמתם. נתניהו ממש נעמד פיזית ואמר לרב־אלוף זמיר כי עליו להתחיל לאלתר ב"הפרדה ההומניטרית", משום שהיא מרכיב מכריע במיטוט חמאס.
זמיר קיבלת את הדין ולכאורה העבודות על הקמת המתחם החדש יצאו לדרך, אלא שהוא עושה זאת בניגוד לעמדתו האישית. הרמטכ"ל טען בישיבת הקבינט האחרונה למחסור בכוח אדם ולעוד נימוקים שלא יאפשרו זאת. ואולם הצעד הזה הכרחי אם רוצים למוטט את חמאס. נכון, הוא יהיה מפרך ומסוכן, משום שיחייב בדיקה פיזית, בנקזים, של מאות אלפי תושבי הרצועה, בזה אחר זה. רק מי שאינו נושא נשק ואינו חבר בחמאס יוכל להיכנס למרחב ההומניטרי. האחרים ייעצרו.
חושש מתהליך ההפרדה הזה, וסיבותיו עימו. מצד שני, בלעדיו המלחמה לא משיגה את יעדיה. כך קרה בתקופת הרצי הלוי וחוזר כעת אצל זמיר. מכיוון שכך, ולמרות ההתנגדות העזה של הרמטכ"ל, נתניהו אימץ באופן מלא את עמדתם של סמוטריץ' וסטרוק, ובישיבת הקבינט שנערכה במוצאי השבת, טרם המראתו לארה"ב, הנחה כאמור את צה"ל להתחיל לאלתר בהקמת המרחבים. על פי גורמים המעודכנים בסוגיה, העבודות אכן החלו.
אלא שנתניהו גם מסכים לדחות את כל התהליכים האלה לשבועות ארוכים, כדי להגיע להסכמה על שחרור עשרה חטופים חיים. בנקודה זו יש הבדל עצום בינו לבין השרים הימנים. הם ופורום תקווה סבורים שצריך למצות לאלתר את ההפרדה ההומניטרית וכיבוש הרצועה, וכך למוטט את חמאס ולשחרר את החטופים. נתניהו, ואיתו מערכת הביטחון, סבורים שקודם יש להוציא את החטופים. לאחר מכן תגיע הכרעת חמאס, בהסכם או בכוח.
בכל מקרה, בתקופה שבה הסכם החטופים ייצא לפועל, אם אכן יושג כזה, חמאס שוב יקבל סיוע עצום בדמות משאיות המזון, וגם ירשום שוב הישג של מאות מחבלים משוחררים, ובהם רוצחים כבדים.
כדי לנקוט את העמדה הזו נתניהו לא צריך שטראמפ "יכפה עליו" שום דבר. זאת בניגוד לכל מיני פרשנויות, שעדיין לא מבינות את טיב היחסים בין ראש הממשלה לנשיא האמריקני.
כי, כאמור, הוא מקדים את שחרור החטופים להכרעת חמאס. זה הקו שלו מתחילת המלחמה, שאם להודות באמת, אומץ על ידי רוב מכריע בציבור. אפילו בימין. את מחירי הגישה הזו ישלמו חיילי צה"ל, שככל הנראה ישובו להילחם גם לאחר הפסקת האש של העסקה הנוכחית - אם וכאשר תצא לפועל. בדיוק כמו בימי שתי העסקאות הקודמות, חמאס ינצל את ימי ההפוגה כדי לארגן כוחות, להדק את האחיזה בשטח ולזרוע מטענים שיזנבו בכוחותינו.
סטרוק, סמוטריץ' ובן גביר חלוקים על נתניהו קשות בנקודה הזו, אבל לא מפרקים בגללה את הממשלה. הנימוק הוא שגם נתניהו וגם הם מסכימים כיצד תיראה תמונת הסיום של המלחמה. מבחינת ראש הממשלה, בסוף הדרך - אם באמצעות הסכם ואם בכוח - "אין חמאס. הוא הניח את נשקו. אנשיו נכנעו. הנהגת הארגון בעזה הוגלתה וכוח אחר מונע שימוש בנשק ברצועה. מערכת שלטונית אחרת, שאינה חמאס, תנהל את החיים".
עדיין אין החלטה מי יהיה אותו כוח, אך גם לא מדובר באנשי הרשות הפלשתינית. אגב, אם יהיה צורך, מבחינת הגורם המדיני הבכיר עם העניבה האדומה, ישראל תקים מחדש את הממשל הצבאי בעזה, ובלבד שחמאס לא ישלוט בה. אגב, ישראל גם לא תקבל עוד את הדרישה להקים או אפילו לדבר על "מדינה פלשתינית". כך עלה מדברי הגורם המדיני הבכיר. הפטנט של "מדינה פלשתינית" נוסה בעזה ב־20 השנים האחרונות. רק עמנואל מקרון חושב שמדובר בהצלחה. אולי בגלל זה חטף סטירה מאשתו.
כל התיאור הזה הוצג בפני דונלד טראמפ ואנשיו בשרשרת הפגישות בוושינגטון. הנשיא שותף למטרות הישראליות, כך אומר הגורם הבכיר. אכן, טראמפ רוצה מאוד בסיום המלחמה. מי לא. אבל, טראמפ גם מסכים עם ישראל שחמאס לא יכול להישאר בעזה.
כך שאם אפשר להשיג את מיטוט חמאס בהסכם מדיני, מה טוב. הוא יידון בחודשיים של הפסקת האש, אם תהיה כזו. אם לא יהיה הסכם חטופים, או אפילו אם יהיה, אבל השיחות על הפסקת האש הקבועה ייכשלו - או־אז המלחמה תתחדש. כך אמר נתניהו מפורשות וגם סיכם עם טראמפ. אלה היו עיקרי השיחות שלו הידועות לנו עם הנשיא לאורך השבוע, לפחות בנוגע לעזה.
יש אמריקה אחרת
מה עוד היה? אווירה כמעט קסומה. טראמפ בכהונתו השנייה שומר על ריחוק רטורי מישראל. תכף נגיע לסיבות ולהשלכות. ואולם בתוך החדר, כפי שגם אפשר היה לראות בתמונות, הוא היה מבסוט באופן יוצא דופן. כמוהו גם נתניהו.
בסוף, השם של שניהם נחקק על מעשה היסטורי עתיר חשיבות, שבוצע ללא רבב ובלי נפגעים, וחיזק את שניהם פוליטית. הוא הוצא לפועל בתום תיאום הדוק של אינספור שיחות, אישית בין שניהם ובין המערכות הכפופות להם. וכמובן, המעשה הזה שם קץ - זמני לפחות - לצרה צרורה שמלווה את העולם כבר עשרות שנים. אם זה לא יגרום לשניים להיות מאושרים, מה כן?
מבחינת הגורם המדיני הבכיר עם העניבה האדומה, ישראל תקים מחדש את הממשל הצבאי בעזה, ובלבד שחמאס לא ישלוט בה. אגב, ישראל גם לא תקבל עוד את הדרישה להקים או אפילו לדבר על "מדינה פלשתינית"
לכן כל התיאורים על כך ש"טראמפ דרש/כפה/הכריח" את נתניהו לוויתורים כאלה ואחרים, פשוט מופרכים. ייתכן שנתניהו מגלה מול טראמפ יותר גמישות מאשר הפגין כלפי ביידן. אבל בראייתו הוא יכול להרשות אותה לעצמו, כי הנשיא הנוכחי מעניק לו חיפוי, גיבוי ושיפוי, בהיבטים אחרים. כך שבמכלול, יש פה גם יחסי קח־תן מפותחים יותר, וגם תמונה כללית חיובית פי אלף מזו שהיתה אצל ביידן.
שתי תשורות סמליות שנתניהו העניק לטראמפ, ממחישות את מצב הרוח ששרר ביניהם. מתנה אחת היתה מזוזה, שחומר הגלם שלה היה שריד של טיל איראני ואשר עוצבה בדמות מפציץ B2.
שנית, נתניהו הביא בקבוק יין שמסר לו ראש מועצת יש"ע, ישראל גנץ, שהיה האחרון ששוחח איתו בטרם יצא לארה"ב. היין הוא כמובן תוצר של "יקב פסגות", ונקרא על שמו של "הנשיא טראמפ". האם לביידן או לקמלה האריס הוא יכול היה לתת מתנות שכאלה? האם מישהו בארץ ייצר סדרת יינות על שמם?
התשובה כמובן שלילית, אבל דווקא משום ש"יקב פסגות" מצליח כל כך, אסור להתבשם מהמצב הרגעי. שכן לא רק בצד הדמוקרטי אלא גם בזה הרפובליקני ובתנועתו של טראמפ MAGA המידע השקרי בנוגע לישראל הולך ומתפשט. נתחיל בטראמפ עצמו, שאמנם המדיניות שלו פרו־ישראלית כמו בכהונה הראשונה, אבל כאמור השפה שלו הרבה יותר מרוחקת. בנאומו בוועידת איפא"ק ב־2016 טראמפ אמר שהוא אוהב את ישראל והתגאה בכך שבקרוב ייוולד לו נכד יהודי. כיום הוא לא מעז לומר דברים כאלה.
למה? בגלל המוסלמים מכאן והבדלנים משם. הוא היה חייב אותם כדי לנצח בבחירות, ותמרן בהתאם. סגנו הצעיר, ג'יי. די. ואנס, שאמנם תומך בישראל אבל דוגל בגישה בדלנית יותר, משקף מבחינה זו את הפנים העתידיות של הרפובליקנים. הוסיפו לכך את הדור הבא של האוונגליסטים, שחש מחויב פחות למדינת היהודים, וקבלו תמונה מדאיגה משהו.
התהליכים האלה עוד מתונים ביחס לצד הדמוקרטי. מול "בלייר האוס" שבו התארח נתניהו, נערכה בכל יום הפגנה ממושכת, קטנה אך צעקנית, של "ליברלים". הם קראו "מוות לצה"ל", כלומר ל־80 אחוז מהישראלים. הם טענו כמובן שישראל מבצעת רצח עם, מקימה מחנות ריכוז, הורגת ילדים וזוללת את כספי המיסים האמריקניים.
את ההסתה המזעזעת הזו הם צרחו במשך שעות מול הבית הלבן. המוני עוברים ושבים שעובדים במקום, כלומר בעלי תפקידים בממשל או בגופים שסביבו, שמעו את הדברים בלי להגיב. זה לא אומר שהם מסכימים לתעמולה האנטישמית הזו, אבל זה כן אומר שהקולות האלה נשמעים בלי הפוגה במרחב הציבורי האמריקני.
המועמד הדמוקרטי החדש לראשות עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, שאפילו לא מכיר בזכות קיומה של ישראל וחותם על כל השקרים דלעיל, מלמד לאן נושבת הרוח גם בצד הזה של המפה.
העובדות והאמת כבר לא משנות דבר בפוליטיקה של היום", אומר לי בכיר דמוקרטי תומך ישראל כשאנחנו דנים בתופעה. "אדם חסר יכולות מסוגל לעשות קמפיין בטיקטוק ולכבוש את המפלגה הדמוקרטית בניו יורק. זה משהו שקשה להתמודד איתו".
אלא שלישראל אין ברירה והיא חייבת לעמוד מול גלי ההסתה נגדה בארה"ב. שכן מטרת מסעות הדה־ לגיטימציה נגד מדינת היהודים, מימין ומשמאל, היא לכרות את הענף שעליו יושבת ישראל במעצמת העל היחידה של העולם.
כי בלא תמיכה ציבורית, לבסוף ייעלם הסיוע המעשי. טראמפ הוא טראמפ והוא בצידנו. אבל בעוד שלוש שנים וחצי הוא לא יהיה פה. ואילו ישראל צריכה שגם הנשיא הבא, יהיה מי שיהיה, יזמין לבית הלבן את ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, ארבע פעמים בשישה חודשים.
