חסרי אחריות: לעיכוב במינוי ראש שב"כ יש מחירים

בעוד כשבוע ימלאו כבר ארבעה חודשים מאז החליטה הממשלה לפטר את ראש השב"כ דאז רונן בר. זה היה ב־20 במארס. באותה תקופה החלו המבצעים המחודשים נגד חמאס, לאחר עסקת החטופים שבוצעה כחודשיים וחצי קודם לכן.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

הקרב שבו נפלו חמישה חיילים השבוע בבית חאנון היה קודם כל אירוע מבצעי. בכל אירוע מבצעי משולב גם המרכיב המודיעיני. מלהגים הרבה על מה שלמדנו מ־7 באוקטובר. דבר אחד בסיסי כנראה לא למדנו - והוא שתפקיד ראש השב"כ הוא קריטי. הוא חיוני לתפקוד המודיעיני ברצועת עזה, אך זהו תפקיד עם ממשק פוליטי בהיותו של ראש השב"כ כפוף ישירות לראש הממשלה. לכן החליט מי שהחליט ליצור את הפלונטר הידוע עד לזרא, כך שעד היום, חודשים ארוכים לאחר הדחתו, אין לשירות המודיעיני החשוב ברצועה קודקוד במשרה מלאה או בסמכות מלאה. ראש השב"כ בפועל הוא אדם שקודם מתוך ארגון כושל.

לפי ההסדר שהיועצת המשפטית בהרב־מיארה נעתרה לו ברוב טובה, רק בעוד כחודשיים יחל מחדש ההליך של מינוי ראש שב"כ מחליף במשרה ובסמכות מלאות. אלה שגרמו לעיכוב החמור הזה ידועים, אך הם לא נושאים בשום אחריות. הם גם לא מודעים לאחריותם החלקית והעקיפה לתקלות מבצעיות שאולי נגרמו בגלל עבודת מודיעין פגומה. ראינו מה מודיעין טוב יודע לעשות. בעזה הכישלון והחידלון בהיבט המודיעיני מתמשכים מאז 7 באוקטובר 2023. ההליך הביורוקרטי־משפטי שנפתח מאז הדחת רונן בר הוא בלתי נסבל בתנאי המלחמה המתמשכת. מעבר לפינה הזאת מחכה לנו גרוניס. גם הוא ואנשיו אולי ירצו להראות שיש להם שיקולים נשגבים לגבי משמעות מינויו של ראש שב"כ. במקביל, כבר ירוצו אליעד שרגא ודפנה הולץ־לכנר אל לשכותיהם של יצחק עמית ודפנה ברק־ארז כדי לערער על מינויו של האלוף דוד זיני. את "איכות השלטון" החליפו עורכי הדין הזועמים האלה בחבלה בשלטון, גם כשזה גורם לחבלה בביטחון.

אבל ההיבט המבצעי בשטח הוא העיקר, והמסקנה היא שמחזור האוגדונרים הנוכחי נופל ממחזור מפקדי האוגדות שעשו את המלחמה בשנה הראשונה. אלו היו כזכור איציק כהן, דן גולדפוס, דדו בר כליפא, ברק חירם וחבריהם. בהמשך, המינויים לא היו כמתבקש. הם התבצעו לפני כשנה עוד בימיו של הרצי הלוי. נמשך סידור העבודה מהעבר, במקום לקדם את מפקדי החטיבות המצטיינים לפיקוד על אוגדות. מפקדי חטיבות ומפקדי אוגדות הם ששינו את תוצאות המלחמה במערכות העבר. הם גם אלה שצריכים לשנות את המציאות במבצע הנוכחי, בלי קשר להחלטות שמתקבלות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.

הפוך על הפוך

דווקא ההצלחה הפנומנלית באיראן מעודדת את חמאס להמשיך. איראן רוצה שימשיך לקלקל לישראל, אך גם מצרים וקטאר לא אוהבות את ישראל המנצחת והחזקה

במשא ומתן להפסקת אש/לשחרור חטופים, הערבויות החשובות הן לא מה שהאמריקנים מבטיחים לחמאס, אלא ההבנות שיוסכמו בין ארה"ב לישראל. בסופו של דבר, כל החלוקות הטריטוריאליות השונות וההסדרים לחלוקת מזון ואספקה הם לא המרכיב המכריע במציאות של "היום שאחרי". מצב הביטחון ייקבע על ידי יכולתה של ישראל לתקוף ולסכל כל הכנה לפעולת טרור, כל פעולה של הכנת תשתיות לטרור. זאת, אגב, עוד סיבה לכך שדרושה מהפכה במודיעין על רצועת עזה. מערכת הסיכול נגד חיזבאללה לא היתה מתאפשרת ללא מודיעין ברמה עליונה, מהסוג שאפשר את המבצע הייחודי של "עם כלביא".

אם לפרש את הפרסומים בעקבות שתי הפגישות של הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו, אלה נועדו להיות חלק ממערכת הלחצים והמשאים ומתנים. מהמערכה לחיסול הגרעין האיראני אפשר להניח שטראמפ ונתניהו מתואמים ביניהם גם בנושא רצועת עזה. ברור שנתניהו מוכן לוויתורים כדי להשלים עסקה במתאר כלשהו. רצוי - הפסקת אש כלשהי שתבטיח שחרור של 20 פלוס חטופים, קרי: כל החטופים החיים. הרושם ששני המנהיגים ניסו ליצור לקראת סוף השבוע הוא שהאמריקנים מפעילים לחץ "כבד מאוד" על ראש הממשלה. זה נועד קודם כל להחזיק את הכדור באוויר. כלומר, שחמאס ייאחז במשא ומתן. הדיבורים של טראמפ שהלחימה לא תתחדש אחרי 60 ימי הפסקת האש, עשויים ללמד שבסוף הדרך ישראל תגיע לתחנה של סיום המלחמה.

מה עכשיו כואב לקניבלים? ציר מורג (פילדלפי 2) ו"העיר ההומניטרית", תקופת המעברות של פליטי עזה באזור רפיח. הבעיה של ישראל היא שאפילו ההסדר הפשוט יחסית שהיא ניסתה ליישם לחלוקת האספקה והמזון, באמצעות איזו חברה אמריקנית, לא ממש מחזיק מעמד. לחמאס נשארה יכולת להפוך כל סדר וכל הסדר לתוהו ובוהו. קשה לראות איזו הסדרה אפשר לכפות על שאריות חמאס ב"יום שאחרי". צריך להבין שאת כל הצרות שהם עושים עכשיו, הם עושים עם כ־20 אחוז בערך מהיכולות השלטוניות והטרוריסטיות שהיו להם בראשית המערכה. איש חמאס בכיר לשעבר העיד על כך בכתבה מעניינת של ה־BBC. במבט מהצד, חמאס קרוב להיות גמור, ובכל זאת עם כמה אלפי מחבלים שנשארו לו הוא יכול להמשיך לגרום לישראל תסבוכות מדיניות וטלטלות אסטרטגיות פנימיות. והמעניין הוא, שדווקא ההצלחה הפנומנלית באיראן מעודדת אותו להמשיך. איראן בוודאי רוצה שימשיך לקלקל לישראל. אך גם מצרים וקטאר, להלן המתווכות, לא אוהבות את ישראל המנצחת והחזקה. זאת המסקנה, מאחר שהכוחות המעוניינים יכלו כבר להגיע לתוצאה שלפחות תהיה דומה למה שהושג מול חיזבאללה בלבנון. יכול להיות שהסכם ישראלי־סורי, שהוא גם הסכם טורקי, מוביל אל היעד - הלחימה לפני סיום.

ירון, מר ביטחון

בימי הרפורמה המשפטית תפס נגיד בנק ישראל צד נגדה, וכעת הוא מרשה לעצמו להתבטא בסוגיות ביטחוניות. אולי כדאי שבמקום זה יתעסק בלהוריד את הריבית

לפני שנתיים ושנתיים וחצי למדנו שנגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, הוא מומחה לסוגיות משטר וחוקה. מייד עם הכרזת הרפורמה המשפטית בתחילת 2023 הוא התבטא נגדה, וטען בפני ראש הממשלה שהיא תשפיע לרעה על דירוג האשראי של ישראל. "הרפורמה המשפטית היא בעלת סיכון לפגיעה במוסדות, וזה מאוד מסוכן לכלכלה... רפורמה כזאת צריכה להיעשות בהסכמה רחבה שלא קיימת כרגע", אמר ל"גלובס". זה היה במארס 2023. כעבור כמה חודשים, ביולי, כשהחוק נגד עילת הסבירות נכנס לצנרת, הוא נזעק: "המשך החקיקה הוא עלייה ברמת אי־הוודאות בכלכלה הישראלית".

מי שאתגר אותו הוא דווקא ח"כ די מותקף היום, אבל כנראה יותר חכם מאומרי ההן בכל התחומים, הרב גפני. הוא שאל אותו למה הוא מתבטא בנושאים האלה, שיש עליהם ויכוח בחברה הישראלית. ירון סקר את כל החוזקות של הכלכלה הישראלית, היציבות, הצמיחה, וגפני לחץ בעניין הריבית על המשכנתאות. ירון אמר משהו לגבי האינפלציה הפוגעת בצעירים רוכשי הדירות. סירב להוריד את הריבית. האינפלציה היתה סביב שלושה אחוזים, ועד היום ירון נלחם בה כשהוא מקפיא את הריבית ומסרב להורידה בשיעור הטבעי של כחצי אחוז.

אלא שהיום פרופ' ירון הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון. "צמצום איומים אסטרטגיים תורם לביטחון - ולקידום הכלכלה", אמר בהופעתו השבוע. תחזיות בנק ישראל, אם כן, בנויות על כך שהלחימה לא תתרחב. איפה? בעזה כנראה, ושיישמרו הפסקות האש.

זה עתה הסתיימו שנתיים וחצי של טלטלות פנימיות וביטחוניות חסרות תקדים. בתוכן, כפי שאמר בצדק הנגיד, "הכלכלה הפגינה חוסן, בין השאר בזכות יסודות מאקרו־כלכליים יציבים". הדיבורים של הנגיד ירון הם לא סתם סקירה של נתוני רקע. המצב הביטחוני בישראל תמיד היה לא יציב. כפי שהעז גפני להגיד לו לפני שנתיים, יש בהתבטאויות שלו סוג של התערבות בחיים הציבוריים. אני מניח שאת השקפותיו הביטחוניות הוא אמר כדי להזכיר שמנהיג החות'ים עוד לא נאם בכנסת, ולכן הוא לא יכול להוריד את הריבית. זה לא נשמע יפה, אבל הפוליטיקאים צריכים להתחיל ללחוץ. הנגיד עצמו אומר שהתוצר, כלומר הצמיחה, עדיין לא חזרה לרמה הטרום־מלחמתית. הורדת הריבית בצורה משמעותית בוודאי תעזור כאן. אבל אז האינפלציה...

פורום ראשי הממשלה

בגוש השמאל־מרכז כל אחד הוא מועמד לראשות הממשלה בעיני עצמו. בבחירה בין איחוד גדול לבין פיצול אופוזיציוני יש הימור שעלול לעלות בשלטון

פרישתו של רא"ל גדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי העלתה שוב לסדר היום את בעיית המנהיגות בגוש השמאל. למה יש תחלופה כזאת בקבוצת המנהיגים המזוהים עם המרכז־שמאל והשמאל, לעומת היציבות של הנהגת הימין, שאחד היסודות בה הוא הנאמנות. השמאל וחלק מהפרשנים, כדרכם, מפרשים את הנאמנות ל"מנהיג" בימין, למשל בנימין נתניהו, כשעבוד של חסידי כת. הם אומרים את זה משום שאינם מכירים או אינם מבינים לעומק את ההליך הדמוקרטי. זה ההליך שמייצר בצורה מושכלת וטבעית מנהיגות פוליטית דמוקרטית, וכאשר זו מראה יכולת לנצח או לדבוק בדרך המלך הלאומית והאידיאולוגית באופן כללי, הבוחרים שהעלו את אותו "נבחר", את אותו "מנהיג" - נאמנים לבחירתם.

אבל הנושא המעניין הוא מנהיגי השמאל, משום ששם קיים מודל אחר לגמרי. זה המודל של המנהיג שעבר את ועדות הקבלה. בשפה גסה, הוא איש האוליגרכיה. הוא קודם התקבל לקורס טיס. הוא התקבל לסיירת מטכ"ל. הוא טיפס בסולם הדרגות, והשפשוף בדרך היה לעיתים קל ונעים. הוא נחת לפוליטיקה כמוצר מדף. הוא לא נאבק שנים על דרכו. הוא לא נלחם על דעת הקהל. למעשה, כל מנהיגי תנועת העבודה מאז תמה המשמרת של בן־גוריון, אשכול וגולדה מאיר, היו כאלה. זה כולל גם את הבכירים ביותר, שבהם רבין, פרס ואהוד ברק.

אבל אישים כמו יצחק רבין שהיה רמטכ"ל (1967) או אריאל שרון בימין (נחשב לגיבור מלחמות מיתולוגי) עוד נכנסו למערכת הפוליטית בתקופה שהמפלגות היו חזקות, והם ידעו מה זה להילחם על תמיכת הבוחרים. מה זה לנהל מאבק קשוח על דעת הקהל.

גם בין מנהיגי השמאל היו כאלה שלא היו לגמרי בגדר מנהיגים של ועדות קבלה. למשל, הנשיא יצחק הרצוג וראש האופוזיציה יאיר לפיד. נקודת המפתח, לדעתי, היא היכולת כאשר אתה מגיע לשפיץ - אגב, שניהם זכו פחות או יותר באותו הישג אלקטורלי של 24 מושבים - להיאבק על הדרך כנגד תקשורת מכשילה. שניהם איבדו את התמיכה הציבורית בעקבות קמפיינים תקשורתיים מכוונים וגסים. שניהם לא גילו את התעוזה הדרושה כדי להילחם בחזרה. כלים מסוימים בתקשורת נחשבים זה שנים כנכס של השמאל נגד האויב שאין בלתו, בנימין נתניהו, והרצוג, לפיד וכל האחרים לא רצו לחבל במאמץ המפלגתי המלחמתי.

גדי איזנקוט שווק בשנה האחרונה כמועמד החדש לראשות הממשלה, לאחר שבני גנץ איבד גובה. איזנקוט לא תפס אש. שניהם מדגימים את נושא ריבוי המנהיגים בשמאל. כמו שאמרה השבוע מירב בן ארי לשירית אביטן כהן - כולם שם רוצים להיות ראש ממשלה. לפיצול בין ראשי הממשלה הרבים יש תועלת פוליטית לגוש האנטי־ביבי. איזנקוט התבטא ואמר כי כל מאגר של 61 מושבים שימנעו ממשלת ימין (נתניהו) הוא יעד חיובי. בגישה הזאת הוא מפסיד קולות מסוימים, כי זה משדר את ממשלת בנט־לפיד. ובכל זאת, בוחרי השמאל הם מאוד אנינים ולכן יש פה קשת טעמים.

גנץ זה אחדות, איזנקוט זה אותו דבר אבל שלילה מוחלטת של הימין שמסמוטריץ' ודרומה עד נתניהו. ויש השמאל בנוסח יהדות יאיר גולן ויעלון. ויש ליברמן ויש בנט שהוא שמאל־ימין. ליברמן מרבה בהתבטאויות שפלות לאחרונה. בכל אופן, האינטרס החברתי־הלאומי אצלו בעדיפות נמוכה לעומת הניסיון למשוך אליו סוג מסוים של קולות, כי אולי גם הוא מרגיש את להט המחבת של אחוז החסימה באחוריו. אבל היתרון בריבוי ראשי הממשלה של השמאל הוא שהריבוי אמור למצות את מאגר הקולות. הסיוט הוא אובדן של מאות אלפי קולות. דווקא איחוד כוחות של האופוזיציה עלול ליצור קבוצות של בלתי מרוצים, שלא רוצים להכניס בקולם את נעמה לזימי לכנסת. מנגד, הפיצול הרב טומן את סכנת הנפילה של אחת המפלגות, שלא תצלח את אחוז החסימה. השערה: איזנקוט אינו עצמאי, מחפש לרצות את רשתות השיווק, ויחבור ליאיר גולן.