בחודשים האחרונים קורה נס מופלא: פי האתון נפתח

חיות מדברות יש רק באגדות. במציאות המוכרת לנו, הן לא פוצות את פיהן ומביעות את אשר על ליבן. אם נשמע מחר פרה נושאת דרשה או קרנף מספר סיפור, מן הסתם נשפשף את עינינו ונסרב להאמין. זו הרי מציאות מוזרה וניסית, בלתי סבירה ובלתי אפשרית.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

פרשת "בלק" מתארת מציאות שכזו. אתונו של בלעם מוכיחה את אדונה במילים תקיפות - "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח). באורח פלאי ומפתיע פותח הקב"ה את פי האתון, ומאפשר לה להביע את כאבה ותסכולה מהיחס השלילי שנתן לה בלעם בדרכו לקלל את עם ישראל. המשנה במסכת אבות (פרק ה, משנה ו) מונה את "פי האתון" בין עשרת הפלאות שנבראו בערב שבת בין השמשות, יחד עם "פי הארץ" שבה נבלעו קרח ועדתו ו"פי הבאר" שליוותה את מסעם של ישראל במדבר - התערבויות שמימיות מיוחדות ונדירות, שאינן חלק מחוקי הטבע הרגילים המוכרים לנו.

אתון מדברת היא סמל ומשל עתירי משמעות. הרי חמורים מאז ומעולם היו בהמות משא פשוטות ועלובות. רוכב המכה את חמורו כדי לזרזו ולהוליכו בדרך ישרה הוא חזון נפרץ בקרב הולכי מדבריות כבר אלפי שנים. אלא שסיפורה הפלאי של האתון של בלעם מלמד אותנו להתבונן מחדש על מערכת היחסים שבין הרוכב לחמור ובין האדם לבהמה.

מנקודת מבטו של הרוכב, האתון היא סתם אובייקט - חפץ פונקציונלי המשמש לסיפוק צורך. אין לה צרכים ואין לה רגשות, אין לה קול ואין לה ועד עובדים. הרוכב לא מבקש ממנה רשות לפני שהוא מעמיס עליה משקל, לא אומר לה תודה כשהוא מגיע למחוז חפצו, ולא מבקש ממנה סליחה אחרי שהוא מכה אותה במקל שוב ושוב. מבחינתו היא IT, לא SHE.

פרשת בלק מבקשת לפקוח את עינינו לזהות את עיוורונו של הרוכב. "וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם" (שם, לא) נאמר על הרגע שבו מבין בלעם טעותו, כאשר הוא רואה את המלאך המונע מהאתון להמשיך להתקדם בדרך. יחד עם בלעם אמורות להיפקח גם עיניהם של הקוראים בפרשה, הנדרשים גם הם להתבונן ולראות היכן במציאות חייהם קיימות סיטואציות דומות.

מערכת היחסים שבין החברה החרדית לשאר החברה הישראלית היא כבר שנים רבות מערכת של ניצול דורסני. התעקשותה של החברה החרדית ליהנות מכל מנעמי המדינה ומטעמיה, תוך סירוב חד־משמעי לשאת בעול העצום של השירות הצבאי, ותוך סיכול כל ניסיון לתיקון העוול או לחלוקה חדשה של הנטל - גורמת לי ולרבים מחבריי משרתי המילואים להרגיש, איך לומר, כמו חמור. לפני כמה ימים סיימתי סבב רביעי של מילואים, ובעוד חודשיים אנחנו אמורים לחזור לסבב חמישי. כמו כל בהמת משא, אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מסכימים, ואיש לא ביקש את סליחתנו על המחירים העצומים ששילמנו. רק איימו עלינו במקל אם חלילה נסרב.

מדברים על פתרונות בהידברות, בהסכמה, בהדרגתיות ובכל מיני מילים מקוממות שנועדו לדחות את הפתרון, למסמס את התהליך ולמנוע את התיקון. אין מקום למשא ומתן בין פוגע לנפגע, בין מנצל למנוצל, בין סוס לרוכבו. לא מדובר במחלוקת שקולה ומורכבת, שיש לעיין בה בכובד ראש תוך מתן כבוד לכל הצדדים, אלא בפשע וברשע. עוולות צריך להפסיק ומהר, אין מה "להידבר" עליהן.

בחודשים האחרונים קורא בארץ נס מופלא - פי האתון נפתח. מילואימניקים ומשפחותיהם, הורים לחיילים ולחיילות, הקהילה המשרתת הנושאת בעול הנורא הזה, פוצה את פיה ומוחה בקול. היא רואה את מה שרוכביה אינם רואים. את המחסום שעומד לפניה בדרך ומבהיר שאי אפשר להמשיך בדרך הזו בשום אופן. כמו האתון של בלעם, היא ניסתה להידחק במעברים צרים, ניסתה ללכת מסביב, התאמצה בכל דרך להמשיך. אך הדבר היחיד שהיא קיבלה ממי שרוכב ומנצל אותה זה עוד ועוד מכות במקל. בשלב מסוים היא מגיעה לנקודה שבה "אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (שם, כו), והיא נאלצת לעצור ולרבוץ על מקומה. למי שעוד יש ספק בדבר - הגענו מזמן אל הנקודה הזו.

אין דימוי מדויק יותר ליחסה של החברה החרדית בישראל, בחסות שותפיה בממשלה, ליהודים כמוני וכמו רוב הקוראים והקוראות של העיתון הזה, מאשר הדימוי של בלעם הרוכב על אתונו ומפליא בה את מכותיו. הוא מנצל אותה לצרכיו תוך שהוא משוכנע שהוא פועל בשליחות אלוקית, בעוד למעשה רק האתון רואה את מלאך ה', ואילו בלעם אינו רואה דבר. סיפורם של בלעם והאתון הוא סיפור ציני ואירוני. הוא מבהיר למי שלא הבין עד עכשיו - מי כאן נביא ה' באמת, ומי כאן סתם חמור...