לעדויות האלה כדי להקשיב, ולהקשיב היטב, ודווקא כעת. באוויר מנשבות רוחות פיוס של פוסט־מלחמה, ודיבורים על מדינה פלשתינית ועל מיטוב הרשות הפלשתינית. אבל האם אנחנו מכירים באמת את הרשות ואת העובדה שהיא רומסת זכויות אדם? האם אנחנו יודעים כי ברשות מופעלת פרקטיקה מחרידה של עינויים, כמקובל במשטרים האפלים ביותר? זאת למרות העובדה שבהסכמי אוסלו התחייבה הרשות לא לפגוע במשתפי פעולה.
לפני כשבועיים הוגשו לביהמ"ש המחוזי בירושלים תשע תביעות אזרחיות כנגד הרשות הפלשתינית, על ידי תשעה משתפי פעולה שעונו ונכלאו ברשות הפלשתינית. לא מדובר בסיפורים ישנים, מתקופת שלטונו של ערפאת, אלא באירועים מחרידים שהתרחשו תחת שלטון אבו מאזן, חלקם טריים מהשנים האחרונות. כך למשל על ע', אחד התובעים, אפשר לראות את סימני העינויים: שורה של פסי כוויות לאורך השוק של הרגל, המסודרים ברווחים קבועים, תוצר של ברזל מלובן שהוצמד לגופו שוב ושוב בחקירה סדיסטית ברשות הפלשתינית בשנת 2020.
תשע התביעות הללו מצטרפות לעשרות תביעות שהוגשו בעבר, שרובן ככולן הסתיימו בהטלת האחריות על הרשות הפלשתינית ובפסקי דין שחייבו אותה לשלם פיצויים למעונים. אחד המעונים שזכה בתביעה ב־2 מיליון שקלים הוא בהאא אלשוומרה, 42, שגדל בחברון. את שיתוף הפעולה עם ישראל החל בשנת 2000. "זה התחיל דרך סוכן פלשתיני אחר, לא בצורה ישירה, וזה נמשך כך ארבע שנים. בשנת 2004 נוצר קשר ישיר ביני לבין השב"כ, והם קישרו אותי עם קצין הבילוש של קריית ארבע. הייתי בקשר איתם עד שנת 2008. עשיתי איתם הרבה פעילות לתפיסת אמל"ח ולסיכול פיגועי טרור. ב־2008 עשו לי מארב. הייתי עושה אז הובלות ברכב מסחרי. פיתו אותי להגיע ליד דורה לעבודת הובלה. הגעתי. לא חשבתי שלרשות הפלשתינית יש כוח לעצור משתף פעולה. הם חתמו באוסלו לא לפגוע במשתפי פעולה, ידעתי את זה. פחדתי שירביצו לי, אבל לא חשבתי על מעצר. תפסו אותי כמה חמושים, שמו לי שקית על הראש וזרקו אותי לרכב".
"לא הבנתי שאני בסכנה"
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה חווה בהאא רדיפה מצד הרשות. שנתיים קודם לכן הבית שלו הותקף. "ב־2006 עשרה רעולי פנים ירו על הבית שלי 200 כדורים וברחו. זה היה מסר שרצו להעביר לי. אחרי האירוע הזה התקשר אלי הקצין שהפעיל אותי. הוא אמר שבגלל שיש עלי חשדות, רוצים להגן עליי. הציעו לי להישאר בישראל, אבל החלטתי לחזור לרשות הפלשתינית. חשבתי שהרשות חלשה. חתמתי על מסמך שאני רוצה לחזור לרשות הפלשתינית, לא הבנתי שאני בסכנה. חשבתי, מי הם בכלל הרשות? לא דאגתי".
בהאא המשיך לשתף פעולה עוד כשנתיים עד למעצרו ולכליאתו למשך שבע שנים ברשות הפלשתינית, כאמור תחת שלטונו של אבו מאזן. "כשעצרו אותי הייתי בהלם. מהר מאוד התחילו עם עינויים. הייתי כל הזמן עירום בתחתונים. במשך תקופה ארוכה מאוד הייתי בבידוד בחדר של מטר על מטר וחצי. הרצפה היתה מלאה במים. אי אפשר לישון. שופכים עליך מים. אתה משתין שם בתוך המים. בחקירות מרביצים כל הזמן. שמו אותי במקלחת, עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות, והכניסו לי כמו סכין, מקל בגב. היו מביאים אנשים מבחוץ לחקירות. זה היה כמו חפלה, להרביץ לעצורים. קושרים בקבוקים של שני ליטר על כל יד, והידיים צריכות להיות בזווית 90 מעלות. אסור להוריד. אם אתה מוריד, אתה מקבל מכות על הראש.
"בחברון היו מחבלים שרצחו חיילת ולקחו לה את הנשק. הם הסגירו את עצמם לרשות כדי שישראל לא תעצור אותם. הכניסו אותם לחקירות שלנו, והם היו נותנים לנו מכות. אנשים עם דם על הידיים נותנים לי מכות בחקירות של הרשות הפלשתינית. איך אתם מסבירים את זה? איך הרשות הפלשתינית מגינה על רוצחים?"
באהה מספר שלאורך כל שבע השנים נדד בין בתי כלא, ובכולם ספג עינויים. "פעם אחת אחד הסוהרים נתן לי כאפה איומה בפנים וכל הראש הלך אחורה, עד היום אני סובל מזה. פעם אחרת הביאו את האימאם כדי שנגיד דברים אחרונים כי רצו להרוג אותנו. הוא בא עם הקוראן שלו. לא האמנתי שיעשו לנו משפט, חשבתי שירצחו אותנו ויזרקו את הגופות בזבל. בסוף עשו לי משפט וקיבלתי גזר דין שבע שנים. חלק מהזמן הייתי ביריחו. דחסו אותנו 50 איש בחדר. אין מיטות לכולם, אין מקום לשבת. סבלתי מאוד".
החטא: נסיון למנוע טרור
בשנת 2015 שוחרר בהאא ועבר לישראל. כיום הוא מתגורר בבאר שבע יחד עם רעייתו וילדיו ועוסק בבנייה. ב־2018 החל בתהליך של הגשת תביעה נגד הרשות - תהליך שנמשך זמן רב, ולפני כשנה קיבל סוף־סוף כ־2 מיליון שקלים פיצויים שקוזזו מכספי המיסים שישראל מעבירה לרשות: "אני היום חי בכבוד. אני פעיל בליכוד, ואחרי 7 באוקטובר הגעתי לתמוך בדרום ובחיילי המילואים. בן אדם שעזר לסכל טרור זה אדם שאוהב את החיים. מגיע לו כבוד, מגיע לו הכל".
בעשור האחרון מייצג משרד עוה"ד ארבוס־קדם־צור כמאה משת"פים בתביעות כנגד הרשות. "עד היום קיבלנו כ־50 פסקי דין עם סכום כולל של פיצויים בהיקף 120 מיליון שקלים", אומר עו"ד ברק קדם, "חלק מהפיצויים כבר גבינו בהוצאה לפועל, וחלק הארי עדין בשלבי גבייה וקיזוז מכספי המיסים של הרשות הפלשתינית. לאחרונה הגשנו תשע תביעות חדשות, ויש עוד כמה בדרך.
"בעבר כשהיינו מדברים על העינויים, היינו אומרים שזה מאפיין את הרשות הפלשתינית של ערפאת. היתה איזו מחשבה שאצל אבו מאזן זה כבר אחרת, שהרשות השתנתה. אבל הסיפורים החדשים מוכיחים שזה לא כך. כל הפרקטיקות האכזריות עדין קיימות. זה כאן ועכשיו, ואלה הדברים הכי אכזריים בעולם. אחד התובעים החדשים הראה לי חור בשפתיים שלו, שנוצר משיפוד מלובן. העינויים האלה מופנים כנגד חשודים פוליטיים, כלומר מוכרי קרקעות ליהודים או משתפי פעולה, נגד כל מי שפוגע באינטרסים של הרשות הפלשתינית. הרשות הפלשתינית לא רק מעודדת מחבלים ומממנת 'שאהידים', היא גם פוגעת במשת"פים שמנסים למנוע את הטרור.
"אין הבדל בין הרשות לחמאס. אנשים חושבים שהזוועות שראינו ב־7 באוקטובר הן חמאס, אבל ברשות הפלשתינית מבצעים אותן הזוועות. זו מפלגה אחרת, אבל בדיוק אותם אנשים שיעשו אותן זוועות, רק פי עשרה, כי הרשות הפלשתינית הרבה יותר גדולה ויש לה יכולות ומשאבים. אם תהיה להם אפשרות, הם יעשו 7 באוקטובר בריבוע. אלה אנשים עם שיא האכזריות שבעולם".
יש דפוס עינויים קבוע? האם זה מערכתי או שיש חוקרים מסוימים שהם אכזריים במיוחד?
"זה מערכתי. יש עינויים שחוזרים כל הזמן, למשל, תלייה עם הרגלים למעלה והראש למטה והלקאת הנחקר תוך כדי מכות. אלה עדויות ששמענו מהחטופים בעזה. מה שעושה חמאס עושה גם הרשות. שמענו על כמה מקרים שבהם מכריחים את העצירים לשבת עירומים על בקבוק זכוכית. שני בריונים מושבים את העציר בכוח, עד שהבקבוק חודר לפי הטבעת. לעיתים הבקבוק שבור, ואז נפתחים לבן אדם המעיים. זה משהו שאי אפשר לשקם אחר כך. זה סיוט.
"יש דפוס חזור של פגיעה בשיניים. להמון אנשים שברו שיניים במכות באלה או עקרו שיניים בצבת. יש לנו גם אישה משתפת פעולה, שעקרו לה את הציפורניים בידיים וברגליים עם צבת. יש דפוס חוזר של עצורים שמוציאים אותם בחורף בקור עירומים ושופכים עליהם מים קרים. זה חזר על עצמו המון. גם דפוס של משיכה באיברי המין וקשירה לדלת. יש המון כיבוי סיגריות וברזילים מלובנים. זה חופשי־חופשי. וכמובן, מכות בלי סוף, גם עם ברזילים. יש דפוס חוזר של הכנסת אדם לארון צר לכמה ימים, באופן שהוא לא יכול לזוז".
כמה עצירות נשים יש?
"לאחרונה התחלנו לטפל בבעל ואישה ששניהם ספגו עינויים. האישה היתה שנתיים בכלא. זה היה כלא של גברים והיא היתה שם בחדר נפרד, אבל כל הסוהרים היו גברים. כששאלתי אותה אם עברה פגיעה מינית בכלא, בשלב מסוים היא נשברה והתחילה לבכות בכי תמרורים. היה לה קשה לדבר ליד בעלה. היה לנו עוד מקרה של בחורה בת 19, שעצרו אותה בחשד לשיתוף פעולה. עינוי אותה ואז ירו בה בראש וזרקו את הגופה שלה. המשפחה הגישה תביעה וקיבלה פיצוי של 4.5 מיליון שקלים. אבל נשים זה די נדיר. נשים פחות פעילות בזירה הביטחונית. רוב המעונים מפחדים לדבר, גם הגברים, במיוחד לאחרונה. בגלל המלחמה ישראל הקטינה את מספר המאוימים שיש להם אישור להישאר בישראל. בן אדם שיודע שהוא כאן על כרעי תרנגולת, ומחר עלולים לזרוק אותו מעבר למחסום, הרבה יותר מפחד להתראיין".
"היום אני הולך בראש מורם"
בין הוותיקים קל יותר למצוא מי שנכון לדבר, אבל גם הוא מבקש להישאר בעילום שם כדי לא לפגוע בבני משפחתו שנותרו ברשות הפלשתינית. ח', בן 54, גדל בשומרון. הוא למד באוניברסיטה בשכם: "חבר חיבר אותי לשב"כ והתחלתי להעביר מידע שמנע פיגועים והציל נפשות. בתקופה הזו רוב הפיגועים יצאו מהאוניברסיטאות. אני לא מצטער על מה שעשיתי". ב־1996 נעצר על ידי הרשות החבר שחיבר אותו לשב"כ, וזמן קצר אחר כך נעצר גם הוא. "הגיעו אלי לבית וחטפו אותי. הכניסו אותי לבגאז' של אוטו ולקחו ליריחו לחקירה. במשך שש שנים לא ראיתי שופט, לא תובע, ולא עורך דין. ב־2002 ב'חומת מגן' הצבא הישראלי שחרר אותי. ועדת המאוימים נתנה לי אישור שהייה בארץ".
מאז הוא גר במרכז הארץ בישראל עם אישור שהייה, אבל בלי שום זכות אחרת. "אין לי ביטוח בריאות, אין רישיון נהיגה, אין אישור עבודה. אני לא יכול ללכת לרופא. אמא שלי ואחי נשארו שם. לא ראיתי אותם מאז, אנחנו רק מדברים בטלפון. אין לי אישה וילדים, לא היתה אפשרות אחרי בית הסוהר. בשנת 2017 הגשתי תביעה נגד הרשות. בסוף השופטת פסקה לטובתנו. הפיצוי הוא 3 מיליון שקלים, אבל עדיין לא קיבלתי את הכסף".
כיצד העינויים שעברת משפיעים עליך כיום?
"אני עד היום סובל מהם. מתעורר בלילה כל שעתיים-שלוש, צועק, צורח, רואה אותם בחלומות. יש לי סימנים שלא נעלמים - בגוף ובנפש. הביאו אותי למצב שבו אני לא יכול לקיים יחסי מין. שמו באיבר המין סוג של נחושת והיו מדליקים אותה באש. החוקרים היו אומרים לי 'אנחנו נדאג שלא יהיה לך עתיד ולא תזכור את העבר, רק את הכאב הזה. לא יהיה לך המשך, ילדים ונכדים'. הם הצליחו בזה. ברוך השם היום אני רואה את הילדים של השכונה כמו הילדים שלי".
במשך השנים עבד בעבודות מזדמנות, בעיקר שיפוצים. הכל בשחור מפני שאסור לו לפתוח עסק. הוא ערירי, אין לו חברים ומשפחה, ובכל זאת הוא אומר שוב ושוב: "אני לא מצטער. אני הולך גאה ברחוב ואני אומר לעצמי, אולי האנשים שהולכים כאן לידי ניצלו מפיגוע בזכותי. זה נותן לי כוח להמשיך, כמו דלק. כבר כמה שנים שאני רוצה לצאת מהארץ, לעבור לגור במדינה אחרת, אבל בשביל זה אני צריך תעודת מעבר. לא נותנים לי תעודת מעבר. אני לא יכול להוציא דרכון פלשתיני, אין סיכוי בעולם, ובישראל אני לא יכול להגיש בקשה להכרה כפליט".
למה שב"כ לא הכיר בך?
"שב"כ הכיר רק בשני אחוזים ממשתפי הפעולה. ב'חומת מגן' יצאו המון אנשים יחד מהכלא, אז נתנו לנו רק אישורי שהייה וזהו".
הפיצוי שנפסק לך עושה קצת צדק?
"זה פחות ממה שחשבתי שאקבל. הוצאתי ב־25 שנה יותר מ־3 מיליון אז מגיע יותר, אבל לפחות זה יהיה כמו פנסיה. עוד מעט כבר לא יהיה לי כוח להמשיך לעבוד. כולי תקווה שמשהו ישתנה לטובה. שייתנו לי תעודת מעבר, שאוכל לפגוש את המשפחה שלי במדינה אחרת ושאוכל להתחיל חיים חדשים".