אבנר ישר
אדריכל
הבעלים של משרד ישר אדריכלים. בין היתר, תכנן את פרויקט לנדמרק, מגדל רוטשילד 1, מגדלי דה וינצ'י, קמפוס מיקרוסופט, קמפוס אפל ומתחם העסקים ToHA, בשיתוף סטודיו רון ארד לונדון
אבנר ישר, לפני כשלושה שבועות, עם תחילת המלחמה מול איראן, אחד המגדלים בפרויקט היוקרה "דה וינצ'י" שתכננת בתל אביב, ספג פגיעה ישירה. מדובר בצמד מגדלים ייחודי, שעוד נרחיב בו את השיח, אבל לפני כן - ממי בעצם קיבלת את ההודעה על הפגיעה?
"אני כבר לא זוכר במדויק ממי, אני חושב שזה היה באחת הקבוצות בווטסאפ. זה קרה במטח הראשון, והבנו שהמגדל נפגע. באותם הרגעים, בלילה, עוד לא הבנתי בדיוק איך הוא נפגע, ומה בדיוק נפגע. בבוקר דברים כבר הפכו לברורים יותר, אחרי שראיתי תמונות וצילומים".
תכננת לא מעט פרויקטים ומגדלים, אבל אני מניח שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה המקצועית שלך שבה אתה שומע שמגדל שלך נפגע באופן הזה.
"נכון. זו בהחלט חוויה שלא היתה לי. אמנם יש פרויקטים אחרים שתכננתי ובשלב מסוים הוחלט לבצע להם פינוי־בינוי, אך כשם שהם נהרסו - כך הם נבנו. אז ראיתי פרויקטים שלי שנהרסו, אבל אני גם זה שתכנן את הבינוי העתידי. אלא שלהרס הזה יש אופי אחר לגמרי, אפילו מוזר מאוד".
תיעוד ראשוני מזירת פגיעת הטיל בתל אביב // צילום: משה בן שמחון
מהן התחושות שעולות בך לאחר הפגיעה?
"כשאני מביט במגדל, באופן שבו הוא פצוע, אני מרגיש כאילו ילד שלי נפצע. יש פה משהו אישי. זה עצוב. תוסיף לכך שהחל מלפני כשלושה חודשים גם המשרדים שלנו שוכנים שם, כך שאני כמעט כל היום נמצא שם. זה מעצים את הפן הרגשי, שאני עדיין לא יודע להגדיר אותו במלואו. עצב בוודאות יש שם.
"עם זאת, אני חייב להגיד לך שלא תפסתי את הראש וקראתי 'געוואלד'. לא היתה לי זעקת שבר וחוסר אונים. לא התייחסתי לזה כך, ובאופן כללי אני לא מתייחס כך לדברים. צריך לקחת הכל בפרופורציות. אנשים מאבדים את חייהם, מאבדים את הבית, מאבדים את עולמם. פה אני מדבר על דבר רגשי, כך שאני מנסה לתת לו את הפרופורציות הנכונות. לא קרה לי כאן שום סיפור נורא, ורחוק מכך. אנחנו מדברים פה על דקויות של רגש".
נכון לכתיבת שורות אלו, נסעת לאזור הפגיעה כדי לראות ולהבין מה קרה באופן בלתי אמצעי?
"לא נסעתי לשם עד עכשיו".
ברצינות?
"לגמרי ברצינות. קודם כל, אי אפשר להיכנס למתחם, הוא סגור ומפונה מדיירים, ומובן שאי אפשר לעבוד שם".
לא סקרן אותך לראות מה קרה מבחוץ?
"ראיתי תמונות וזה הספיק לי. לא ביקרתי מבחוץ כי אני לא אוהב לגרד פצעים. אני אוהב שהפצעים מחלימים".
בעתיד הקרוב בוודאי יגידו שאפשר לחזור. תהיה מהראשונים שיבקרו שם?
"כשיהיה אפשר אני אלך ואראה, והכל יהיה בסדר. אתמודד. שום דבר לא בורח. בסופו של דבר, יסדרו הכל. הפרויקט יחזור לקדמותו, וכולם ישובו לגור שם. אמרתי שאני מנסה לקחת דברים בפרופורציה, משום שבסופו של דבר - האירוע הזה יהיה איזו אנקדוטה בתולדות העיר. כרגע זה לא נוח להרבה אנשים, אבל הכי חשוב שאיש לא נפגע בנפש, ולמיטב ידיעתי אף אחד אפילו לא נפצע".
ימים יגידו אם זו תהיה אנקדוטה בתולדותיה של העיר. אם אכן כך יהיה, חשבת להשאיר איזושהי עדות או איזשהו סימן, סמל לכך שהמגדל נפגע מטיל בליסטי מאיראן ושרד?
"עדיין לא חשבתי על זה - אבל אולי, עוד מוקדם לדעת".
גם הדיירים שורדים? אמנם אלה אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם, אבל ההתמודדות היא לא רק כלכלית. אתה בוודאי ער לשיחות בין הדיירים, הסוחרים והיזמים.
"כולם מדברים עם כולם, יש קבוצות ווטסאפ לכל מגדל ולכל פרויקט, וכולם מדברים כל הזמן".
מה עולה שם?
"גם אנשים שחיים במגדל עם בריכה ומתקנים שונים, וכנראה הם לא עניים, ובוודאי לא מסכנים מבחינה כלכלית - גם הם עוברים משהו כשהבית שלהם נפגע. זה לא קל כשמפנים אותך מהבית ופתאום אין לך בית. זה סיפור אנושי לא קל. עם זאת, אין שם זעקות, אנשים מנסים להסתדר, ובסך הכל שומרים על קור רוח.אני לא מזהה שם היסטריה".
הפגיעה הזו יוצרת מעין רכבת הרים רגשית, לפחות למתבוננים מהצד. הרי רק לפני פחות משנה פרויקט "דה וינצ'י" זכה בתואר בינלאומי מכובד מאוד: המגדל הגבוה הכי טוב במזרח התיכון ובאפריקה. איך הרגשת אז?
"הרגשתי נהדר. נסענו כל השותפים במשרד לקבל את הפרס, והיה מאוד נחמד".
וכמה חודשים לאחר מכן אתה במקום אחר.
"כן. זה באמת מוזר, אבל זה המצב. הדרך הראויה בעיניי להתמודד, כפי שאמרתי, היא לקחת דברים בפרופורציה".
גם הסביבה שלך לוקחת את הדברים בכזו פרופורציה?
"אשתי, למשל, אפילו יותר קרת־רוח ממני. גם תאי, הבן שלי, הוא כזה. דברים קורים בחיים האלה, והם לא תמיד נעימים. החיים לא תמיד זורמים על מי מנוחות".
עליזות בתלת מימד
איך יתבצע תהליך השיקום? היו מי שדיברו על הריסה ועל בנייה מחדש, אבל מהנדס הקונסטרוקציה של הבניין טען כי יש לבצע בו רק תיקון, ולא הריסה. המטרה, כמובן, היא להשמיש אותו כמה שיותר מהר.
"ממה שאני יודע, וזה לא בהכרח התחום שלי, קודם כל עושים בדיקות קונסטרוקטיביות, כדי להבין מה לא בסדר ומה צריך לתקן. לפי מה שאני מבין, רק הבניין הצפוני נפגע. למגדל הדרומי, בחלק של המשרדים, אין בעיה קונסטרוקטיבית בכלל, ואפשר לאכלס אותו, אחרי שמאשרים מחדש את כל מערכות הבניין - כיבוי אש, מיזוג אוויר. צריך לטפל בדברים האלה ובאחרים לפני שיחזרו למשרדים, וכל דבר כזה לוקח זמן. בהערכה גסה, זה יכול לקחת כחודש וחצי".
מהו הנזק למשרדים שלכם?
"במשרד שלנו יש נזק מהדף, עפו דלתות, רהיטים, קצת תקרות נפלו ומחיצות זזו. אבל אין נזק שיגרום לנו לשפץ מחדש את המשרד. אלה רק דברים שדורשים תיקון, לא מדובר בעבודה רבה מדי".
ככלל, המון עבודה מושקעת בפרויקטים בסדר גודל כזה.
"במגדלים כאלה מושקע מאמץ רב, כעשר שנים של עבודה, שכוללת המון אנשים ממגוון תחומים שנרתמים למאמץ אדיר. זה כמובן לא משהו שקורה כלאחר יד. עשר שנים הן חתיכת חיים של כל מי שמעורב בפרויקט. לא רק שלי, אלא גם של השותפים שלי, של מהנדסים, קבלנים, יזמים. כל אחד מביא את הערך המוסף שלו ואת נקודת המבט שלו, ומכניס לעניין גם את הרגש שלו".
זה צוות גדול של אנשים שממש יוצרים חיים, חוויה ייחודית. אני חושב שזה גם היה הייעוד שלך, לייצר חוויה לאנשים ששוהים בפרויקט ובסביבתו.
"ואני מרגיש שזה פרויקט מאוד מוצלח. נוצר שם מרחב ציבורי מקסים, אנשים ממש אוהבים אותו, ומאוד נעים לעבוד ולגור שם. זה מקום מאוד מרכזי. רועש וסואן מבחוץ, ובפנים הרבה יותר שקט ונעים.
"לא בכל פרויקט מצליחים להגשים את כל כוונות התכנון, ופה דברים פשוט הצליחו. זה בדיוק מה שרציתי שיהיה, ואפילו יותר מכך. הכל קרה בצורה נעימה ואנושית, וזה תענוג גדול להיות במשרד, להגיע לשם מדי בוקר ולחוש את המקום. משמח אותי שיש עוד אנשים ששותפים לתחושות האלה. משהו הצליח שם, ולכן יש לי יחס חם למקום.
"מדי בוקר כשאני מגיע למשרד, לפני שאני מתחיל לעבוד, אני יושב בחוץ, בחלק הציבורי שבקומת הכניסה. אני יושב ופשוט מסתכל על העוברים ושבים, מסתכל על התנועה בתוך הבניין - שזה חלק מהרעיון של הפרויקט, לאפשר תנועה.
"אני מתבונן באנשים - הולכים, עומדים ומדברים. אני מתבונן בגלריות, בקשר שיש בין החלק התחתון של הפרויקט לחלק העליון. נעים לראות את זה. בכל פעם אני רואה דברים אחרים. בפרויקט הזה יש מגוון של מקומות לכל מיני מצבים, לכל מיני מצבי רוח. בחלקם מתאים יותר להיות לבד, בחלקם מתאים יותר להיות בחברה. יש בו מגוון אפשרויות, וזה חלק מההצלחה שלו בעיניי".
איך בעצם עלה הרעיון לתכנן את הפרויקט כפי שהוא תוכנן?
"כמו שעולים רעיונות בכל פרויקט - כתוצאה מניתוח המקום שבו נמצא הפרויקט, וכתוצאה מניתוח האפשרויות הייחודיות לו, כלומר מה ניתן להוציא ממנו כתוצאה מהמיקום שלו, מגודל המגרש. לאט־לאט מתגבש רעיון. זה אף פעם לא קסם, אתה לא יושב ופתאום היד שלך זזה. תכנון הוא תהליך מורכב מאוד".
והמורכבות הזאת יצרה שינויים לאורך הדרך. התוצר המוגמר הוא לא בהכרח מה שתוכנן בהתחלה.
"נכון. המחשבה שלי היתה לבנות את בנייני המשרדים באופן שבו הם פרוסים לאורך הרחובות, עם אותן גלריות בפנים, ולא לייצר בניין משרדים רגיל. האלטרנטיבה היתה לבנות שני מגדלי מגורים ומגדל משרדים, ואני חשבתי שזה לא רעיון טוב. לכן העמדנו את המשרדים בצורה הזו, פרוסים לאורך הרחוב".
אז אם נחזור לתכנון הראשוני מאוד, היינו רואים שלושה מגדלים?
"בהתחלה היתה תב"ע, תוכנית בניין־עיר, שתכנן מישהו אחר, ובה היו שני מגדלים מקוריים ועוד מגדל משרדים. אנחנו שינינו את זה לאופן שבו זה נראה היום".
ומה לגבי הבריכה שניצבת בין שני הבניינים? גם היא לא היתה בתכנון המקורי.
"הבריכה נכנסה כשהחלל היה די מגובש. זו היתה תוספת, חיבור שנותן הגדרה תלת־ממדית לכל החלל הפנימי הזה. מובן שזה דבר מקסים, בריכה באוויר. בריכה מכניסה עליזות מסוימת, ואני בעד זה. אבל חוץ מזה, בארכיטקטורה, היא נותנת הגדרה של 'למעלה' לכל הכיכר, לכל החלל הפנימי. הבריכה הגיעה ממש בסוף של הסקיצות".
לבנות מתוך אופטימיות
אנחנו לאחר מלחמה עם איראן, שהתרחשה לצד המלחמה בעזה, שתיהן הביאו לאבידות גדולות. אמרת לי בעבר שאתה מקווה שלא ניכנס למצב שבו אנחנו מתכננים ובונים מקלט אחד גדול מתוך חרדה, משום שזו תהיה בכייה לדורות. האם בעקבות המלחמות הללו משהו השתנה בתפיסה האדריכלית שלך? אולי מעבר לתכנון ראוי, תפקידו של האדריכל הוא גם לשמור על חיי הדיירים?
"אני חושב ששמרתי על חיי הדיירים גם קודם. תראה, המגדל שלי חטף טיל בליסטי, נקרע עמוד שיש מעליו עוד 30 קומות. מה קרה ל־30 הקומות שמעליו? כלום. כל אלמנט בבניין הזה תומך באחרים, וזה פשוט בנוי פנטסטי. זו קונסטרוקציה נהדרת, והמגדל שלנו לא הכזיב ועמד במבחן בגבורה. בהחלט יכול להיות שאם הוא היה נבנה אחרת, במקום אחר, הוא פשוט היה מתמוטט. אז אנחנו בונים טוב מאוד.
"לצד זה, ברור שממ"דים לא מתוכננים לקבל פגיעה ישירה. ראינו כמה פגיעות ישירות בממ"דים לאורך המלחמה הזאת, ואולי בעקבות כך צריך להכניס את הממ"דים לתוך הדירה, שלא יהיו להם חלונות שפונים החוצה. אני מוכרח להגיד שכאדריכל, אני לא מתלהב מהממ"דים, כי מהצד הצורני הם פשוט נכפים על הבניין, כופים עליו צורות מסוימות. אם ממ"דים היו פנימיים יותר, היה מתאפשר יותר חופש בתכנון של דירות, למשל. אבל מובן שזה נדרש, וזה גם הוכח כדבר חיוני ואפילו קריטי".
אגב, האם בפרויקט הזה, בשל המיקום הייחודי שלו, ויש שיאמרו רגיש, דרשו מכם דרישות בנייה אחרות מבחינה בטיחותית וביטחונית?
"לא, שום דבר. והדירות גם פונות לכל מיני כיוונים".
הופתעת מזה?
"אני מוכרח לומר שאותי זה קצת הפתיע, אבל זה המצב".
לסיום, בשיחה הקודמת בינינו סיפרת לי שאין לכם ממ"ד בדירת מגוריך. בכל אזעקה רצתם למקלט ציבורי המרוחק דקה מביתך. לא חשבתם לעבור למקום מוגן יותר נוכח האיום האיראני?
"לא חשבנו לעבור. טוב לנו במקום שבו אנחנו נמצאים".
הרבה אנשים יתקשו להבין אותך.
"לא צריך להבין הכל, וכנראה יש דברים שלא מבינים. חצי מהעיר בנויה כך, ואין מקלטים בבניינים. אז מה אנשים עושים? מוצאים פתרון - וגם אנחנו מצאנו פתרון".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
