רשתות ערביות
שלוש וחצי לפנות בוקר, שעון טהרן, 13 ביוני. את החשכה מפלח רעש גיחות מטוסי הקרב וירי הנ"מ. סדרת פיצוצים מרעידה את העיר. הערכות מצב ראשוניות עוברות במהירות הבזק ממסרון למסרון, מפה לאוזן. בדירה באחד הבניינים בבירה פורצת אש משתוללת אחרי שכטב"ם פקד את המקום. באותן דקות דרמטיות יתברר לצמרת האיראנית: קונספציה של 35 שנה נשברה לרסיסים. הבית הלבן נתן בסוף אור ירוק. ישראל חצתה את הקו האדום. באותם רגעים ייצא לפועל מבצע סודי של מנגנוני הביטחון האיראניים, שיובילו את האייתוללה עלי חמינאי למקום מבטחים, עמוק מתחת לאדמה.
פחות מחצי שע, נסיעה ממקום מושבו, המנהיג העליון יובא לבונקר תת־קרקעי עם בני משפחתו בצפון טהרן. הוא יהיה נתון שם לשמירה של יחידה חשאית. חמינאי משתדל לשדר תדמית של איש צנוע, אולם ביומיום הוא שוכן במתחם מגורים גדול המכונה "בית ההנהגה". המבנה נמצא בקרבתם של מוזיאון לאמנות וארמון של השושלת הקאג'ארית. במתחם הזה הרפובליקה האסלאמית מתנהלת בעזרת יועציו. עד כדי כך שהמג'לס, הפרלמנט האיראני, נחשב רק לענף של לשכת המנהיג. אחד היועצים, האדמירל עלי שמחאני, ייקבר תחת ההריסות במתקפת הפתיחה. ימים יחלפו עד שיתברר ששרד ונפצע קשות. שמחאני הוגדר בישראל בתור האחראי על תוכנית הגרעין, והשבוע הוא הבטיח: "המשחק לא נגמר".
לוויזאן היא אחת השכונות הוותיקות בטהרן. הנוף הפסטורלי של שמורת היער הסמוכה לשכונה לא מסגיר את עברה ההיסטורי העשיר. בימי כיבושי האסלאם, הפולשים קראו לאזור על שם מטעי עצי השקד (לוז, בערבית). בימי המהפכה האסלאמית של שנות ה־70, עימותים קשים אירעו ברחובותיה בין המורדים, ברובם אסלאמיסטים, לבין אנשי משטר השאה. זמן רב לאחר מכן, במאי 2003, גולי האופוזיציה האיראנית טענו שבשכונה הוקם מכון מחקר לפיתוח נשק ביולוגי. בעקבות החשיפה נטען שהמתקן נסגר.
עשרות מטרים מתחת לאדמה בלוויזאן, חמינאי ימצא את עצמו שוב במלחמה הרת גורל על עתידה של המהפכה האסלאמית. הוא היה שם כבר בשנות ה־80, כשכיהן בתפקיד הנשיא תחת המנהיג העליון הקודם, רוחאללה חומייני. הרודן העיראקי סדאם חוסיין פלש אז לחבל חוזסתאן והצית מלחמת דמים של כמעט עשור.
סביר להניח שחמינאי היה רוצה להגיב באופן בלתי פרופורציונלי, כמובן. אלא שבתוכנית חל עיכוב בלתי צפוי. חמינאי יגלה באותם רגעים בבור שמלבד ראשי הצבא ומשמרות המהפכה, כל צמרת הפיקוד של זרוע האוויר שלו נמחקה. לכן ייאלץ לפנות קודם לסדרת מינויים של מקורביו לצמרת הפיקוד החדשה. בישראל ידליפו ש"מצבו הנפשי ירוד". בפרפרזה לתדרוכים החודשיים על מעלליו של יחיא סינוואר, פעם נוספת יספרו בירושלים שהאויב "מנותק קשר", ש"מפקדיו מסתירים ממנו את המציאות", וכיצד הוא מנהל מגעים דרך פתקים כתובים מחשש שיחוסל. המציאות כנראה מורכבת יותר.
עוד תוכנית שהשתבשה
בשש בבוקר התפרסמה הודעה ראשונה מטעם לשכתו של חמינאי. הוא הכיר במותם של "כמה מפקדים ומדענים בהתקפות", הבטיח שהם יוחלפו ואיים על ישראל. בסביבות תשע הוא כבר הופיע לראשונה במסר מצולם. "המשטר הציוני עשה טעות גדולה, טעות גדולה", אמר כמי שמשנן מנטרות יומיות. לקראת הצהריים יתפרסמו מטעמו הודעות על המינויים החדשים, ובראשם עלי שאדמאני, מקורבו של המנהיג, שהוצנח לתפקיד ראש מטה המלחמה. ארבעה ימים לאחר מכן הוא מצא את מותו.
בקצה השני של המזרח התיכון נפל דבר. חיזבאללה, המוצב הקדמי של איראן, התקפל במבוכה. מחליפו של נסראללה, המזכ"ל נעים קאסם, אפילו לא עלה לדבר מול המצלמה. במקום זאת הוא הסתפק בהצהרה חסרת פואנטה. גם הצהרותיו הבאות לא סיפקו מעבר לאיומים רפים: "נפעל כפי שאנחנו רואים לנכון" ו"נפעל לצד איראן בכל צורות התמיכה". מומחים מעריכים שחמינאי היה מעוניין להורות לארגון הטרור להתערב בשלב מסוים במערכה אבל נקודת השפל שאליו הגיע חיזבאללה כפתה עליו להימנע ממכה נוספת.
במשך 35 שנה חמינאי בנה את חיזבאללה ליום הדין. מיליארדי דולרים הושקעו בארגון שהפך לצבא טרור שחנה על גבולותיה של מדינת ישראל. ברגע האמת, סדרת התבוסות שחיזבאללה ספג ומכבש הלחצים של הפוליטיקה הלבנונית נתנו את אותותיהם. ההשקעה בשלוחה הלבנונית ירדה לטמיון.
שעות ארוכות יחלפו עד שמאתיים טילים ישוגרו לעבר ישראל. לפי גורם ביטחוני, שרשרת החיסולים בטהרן, שפגעה בצמרת הפיקוד של זרוע האוויר במשמרות המהפכה, מנעה מטחים נרחבים יותר. לדבריו, בהמשך הלחימה הפגיעה במרבית המשגרים צמצמה עוד יותר את מספר הטילים. בפעם השנייה, חמינאי גילה שתוכנית המגירה שלו השתבשה. בצמרת המשטר השתדלו בכל זאת לשמר את המעטה הדק של "המעצמה האזורית", כאילו דבר לא נסדק. השופרות, מצידם, התאמצו לשדר עניינים כרגיל.
"הערב יכולתי להסתובב בטהרן", כתב ב־15 ביוני עיתונאי החצר מהרדאד ח'ליל לעוקביו, "מצב החירום שינה את פני העיר, אך לא ראיתי פחד בקרב האנשים. מצאתי חנויות רבות סגורות, אבל נותרו כמה פתוחות. ראיתי אנשים ערים עד מאוחר ברחוב. הם דיברו, וקול צחוקם משך את תשומת ליבי. נכנסתי לחנות לקנות משהו ומצאתי את בעליה רגוע, אף על פי ששמענו פיצוצים כשעה קודם לכן. אמרתי לו, 'הדבר האחרון שמדאיג אותך זה הישראלים'. הוא אמר לי, 'כן, לא רואים אותם'. התנועה ברחוב שככה, אבל עדיין ראיתי מכוניות חולפות באיטיות מדי פעם. האם יש פחד? בוודאי, אבל מה שראיתי לא היה כניעה. בכוונה יצאתי מהמונית קצת לפני הבית שלי. צעדתי ברחוב בשקט, ואורה של העיר נותר עמום. טהרן, למרות כאב המלחמה, חיה ונושמת ולא כורעת ברך".
ב־18 ביוני חמינאי הופיע בנאום נוסף. הפעם הוא חשף טפח מחששותיו. יום לפני כן הנשיא דונלד טראמפ שיגר מסר מאיים ורווי בזלזול כאחד: "אנחנו יודעים איפה מי שנקרא 'המנהיג העליון' מסתתר. אבל אנחנו לא הולכים לחסל אותו, לפחות לא כרגע".
המציאות כמצג שווא
חמינאי לא הצליח להתאפק. ניכר היה שהבין ששמו נכנס לבנק המטרות הישראלי־אמריקני. "מלכתחילה היה חשד שארה"ב מעורבת במהלך הזדוני של המשטר הציוני", אמר השליט, כשמאחוריו תלויה תמונתו של קודמו, חומייני. "אך בהתחשב בהערות האחרונות, חשד זה מתחזק מיום ליום. נשיא ארה"ב נקט לאחרונה איומים כלפינו. הוא איים עלינו והשתמש ברטוריקה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת כדי לדרוש בגלוי שהעם האיראני ייכנע לו". באותה הזדמנות הוא דרש מהאיראנים שלא להראות פחד. שאם לא כן, לא ירפו מהם. מצג השווא היה לחלק מובנה באסטרטגיה של המשטר. מה שמכונה "מחשבה יוצרת מציאות".
באותו יום פורסם ציוץ שאולי העיד על הלך הרוח של חמינאי. "בשם חיידר, הקרב החל. עלי חוזר לח'ייבר עם ז'ולפיקאר", נכתב בפרסית. "חיידר" הוא הכינוי של עלי אבן אבו טאלב, היורש הלגיטימי באסלאם השיעי לנביא מוחמד. לפי אמונת השיעים, הוא קיבל מהנביא את החרב האגדית ז'ולפיקאר, שנמסרה לו היישר מהמלאך ג'יבּריל ושהופכת את כל מי שמחזיק בה לבלתי מנוצח. בציור הנלווה הופיע בן דמותו של עלי, העומד בשעריה של ח'ייבר המופגזת. מדובר בעיר יהודית בחצי האי ערב של המאה השביעית לספירת הנוצרים. קרב קשה ניטש עליה בין המוסלמים לבין בני העיר עד לנפילתה. ממעמקי האדמה השליט שידר תדר פטאלי. ניצחון או מוות.
מחוץ לבונקר, ריח של הפיכה שקטה עלה באוויר. ארש עזיזי, היסטוריון המתמחה באיראן, פרסם על כך מאמר בכתב העת "האטלנטיק". הוא תיאר בו קבוצה של דמויות בכירות במשטר שמתכננת ליטול מחמינאי את מושכות המדינה, גם אם לא באופן רשמי. אנשי עסקים, פוליטיקאים, קצינים בכירים, קרובי משפחה של חכמי דת - כולם תכננו את היום שאחרי שלטונו. לפי התוכנית, הוא ייאלץ לוותר על כוחו לטובת מחליף זמני או ועדת הנהגה. "כולם יודעים שימיו של חמינאי ספורים. גם אם יישאר בתפקידו, לא יהיה לו כוח ממשי", טענו מקורותיו של עזיזי. אחרי המתקפה האמריקנית על מתקני הגרעין ב־22 ביוני, אחד מהם העריך שהסיכויים לדחוק את חמינאי הצידה גדלו עוד יותר.
חמינאי, כך נדמה, עשה אחת ועוד אחת. הוא חיבר בין האיומים בישראל ובארה"ב לבין השמועות על החלפתו וניתק מגע. באתר IRAN WIRE דווח כי בכירים במשטר לא הצליחו ליצור איתו קשר. מקורות איראניים סימנו שני בכירים מרכזיים שכוכבם צפוי לדרוך ביום שאחרי המלחמה: הנשיא לשעבר חסן רוחאני בן ה־76 ויו"ר הפרלמנט לשעבר עלי לאריג'אני בן ה־67. שניהם, אגב, בשר מבשרה של הרפובליקה האסלאמית, עבדו בצמוד למנהיג העליון שנים רבות ואינם מתונים או ליברליים ממנו. בזמנו של רוחאני "הרפורמיסט" הוצאו להורג מאות אסירים, ולישראל הוא התייחס בתור "גידול סרטני". לאריג'אני, שעוד מתפקד כיועצו של חמינאי, נסע רק בנובמבר האחרון לסוריה וללבנון כדי להעביר מסרים לאסד ולחיזבאללה.
במקביל, הפרנויה של חמינאי שטפה את רחובותיה של איראן. כלי תקשורת המזוהים עם המשטר דיווחו על לפחות 700 עצורים שהואשמו ב"שיתוף פעולה" עם המוסד הישראלי בשבועיים האחרונים. בסוכנות הידיעות "מאהר" התעקשו כי "מאז תחילת התוקפנות, רשת הריגול של המשטר הציוני היתה פעילה מאוד במדינה". הנתונים לא כללו את מספר העצורים בטהרן. החשודים הואשמו ב"הפעלה של רחפנים", ב"ייצור פצצות תוצרת בית", ב"צילום אתרים צבאיים רגישים" וב"העברת מידע לצבא הישראלי". במקביל, ארגון זכויות האדם מיזאן דיווח על התחלה בהוצאות להורג.
שיקום מערכות מתוחכם
עם סוף המלחמה השבוע, נראה היה שהמנהיג האיראני מתנחם בעובדה ששרד חרף המהלומות. בטהרן הרשו לעצמם לקרוא ביום שלישי "ח'ייבר, ח'ייבר". העובדה שלא כבשו עיר כלשהי, שהשמיים שלהם נכבשו על ידי מטוסי חיל האוויר והכטב"מים של המוסד, ושתוכנית הגרעין לכל הפחות נפגעה קשות, לא הפריעה לחגיגות. אפילו מפקד כוח קודס הכושל, איסמעיל קאאני, הופיע בלבוש אזרחי כמין ידוען לעניים. כאילו המשטר רצה להעביר מסר שחרף הפסקת האש, המלחמה תימשך דרך זרוע החוץ של המהפכה ושלוחות הטרור שהיא מפטמת. רבים באופוזיציה האיראנית הגולה חשו אכזבה מרה מההזדמנות שהוחמצה.
"מתווה ההתקפות של ישראל לאחר המבצע בפורדו כוון ישירות נגד קיומו של המשטר. מאות אנשי צבא וכוחות ביטחון נטשו את עמדותיהם בימים האחרונים של המלחמה. אין זה מוגזם לומר שנותרו ימים ספורים עד לנפילת הרפובליקה האסלאמית", קבע בחמיצות הפרשן האיראני הגולה עלי חוסיין קאדיזאדה.
"(אלא) שהכניסה החפוזה של טראמפ לסיום המלחמה, במיוחד כאשר חלק מיעדי הגרעין נותרו בעינם, לא נעשתה כדי ליצור שלום בר־קיימא, אלא דווקא כדי למנוע את נפילת המשטר. אפילו ההכרזה שסין יכולה לרכוש נשק איראני היתה צעד לקראת סיוע לרפובליקה האסלאמית. רבים מייחסים את השינוי המהותי הזה לביקורו של שר החוץ האיראני עראקצ'י במוסקבה ובחילופי ויתורים בין וושינגטון, מוסקבה וטהרן. כך או כך, האיזון השברירי הזה ייהרס בקרוב והיחסים בין הרפובליקה האסלאמית למערב יחזרו למסלולם. שלוש דילמות - הגרעין, הטילים והפרוקסיז - נותרו בעינן. במוקדם או במאוחר, יתרחש עימות נוסף".
מבחינת חמינאי, העובדה ששרד ואפילו בהיותו מוכה - בזה ניצחונו, מעריכה איילת סביון, מנהלת דסק איראן במכון ממר"י, בשיחה עם "ישראל היום". "השרידות היא ניצחון, והוא שרד נגד שתי מעצמות - אמריקה וישראל. מה גם שהציבור סובל וזקוק למזון, אז למי יש כוח להתמודד עם השלטון? איזה כוח יש לציבור להתמודד עם מנגנוני המשטר שפועלים נגד העם? גם במהלך המתקפות של ישראל המשטר פעל נגד מי שהוא חשב שפועל נגדו. חמינאי נשאר עם משמרות המהפכה ועם בנו שמוקף בקצינים קיצוניים ממשמרות המהפכה שנכונים לנקום".
סביון מציינת כי חסרים תנאים חשובים הדרושים למהפכה נגד שלטון דיקטטורי, גורמים שאין לזלזל בהם כמו מנהיגות, נשק ואספקת מזון. "זה לא אומר שלא תהיה התקוממות בעתיד, אבל כרגע אנשים ייצאו לרחוב עבור דלק, מזון והבנקים. הם ייאלצו לתמוך בחמינאי 'המנצח'. אחר כך - מי יודע?"
חמינאי וההנהגה האיראנית ינסו לחדש את המאמצים של תוכנית הגרעין אחרי כל מה שהפסידו?
"הם יפעלו לשיקום כל הזרועות שנפגעו - גרעין (מדענים, מתקנים, חומר מועשר, ניסויים), טילים, ציר ההתנגדות. הבעיה היא האידיאולוגיה של המשטר, וכל זמן שהמשטר דבק בה - אידיאולוגיית השמדה של ישראל, של התרבות המערבית ושל הציוויליזציה המערבית - המאמצים בוודאי יכוונו לשיקום המערכות. רק שהפעם הם יהיו מתוחכמים יותר, כי הם ספגו מכה בהפתעה".
אז עד כמה היה נכון מבחינת ישראל וארה"ב להגיע איתם להפסקת אש?
"ישראל פועלת לפי תכתיב אמריקני. היא תלויה במערכות נשק ותחמושת מארה״ב, ולכן כל שאלה כזאת צריכה להיבחן לפי האינטרס האמריקני (למשל, הצורך של טראמפ לעבור בשלום את בחירות הרבע בקונגרס, מחיר הדלק ועוד). ישראל השיגה יחסית את המקסימום במצב זה: פגיעה קשה באיראן במבצע צבאי מזהיר. עכשיו הם יחתרו לשיקום יכולות, ואנחנו צריכים להתכונן שהסיבוב הבא יהיה עוד יותר טוב צבאית - אף שהיה מדהים - ובעיקר צריך להתכונן מדינית: לחתור באופן מחתרתי תחת המשטר, כי הפלת משטר אינה דבר מקובל במערב ובעיקר כי אמריקה לא מתה על זה. היא רוצה יציבות אפילו עם חמינאי. טראמפ בחר במודע ביציבות באיראן עם דיקטטור מוחלש כי זה משרת את מטרותיו, ולכן יש לעזור למיעוטים האתניים שמהווים כמחצית מהאוכלוסייה האיראנית בדרישתם לחופש.
"אגב, הבן של השאה המודח רזא פהלווי הוא לא פתרון, כי אין לו לגיטימציה או כוחות בשטח. טראמפ רוצה את חמינאי, כי משמעות הדבר היא יציבות, ולא אפגניסטן או עיראק חדשות. וכל השאר מבחינת ישראל זה קיצוץ כנפי הטרור והגרעין והטילים והפרוקסיז. האיראנים הם קרוב ל־100 מיליון. פתרון אפשרי הוא לעזור למיעוטים לקצץ את האימפריה, ובשביל זה צריך להכיר מה היא מייצגת. ולממשלת ישראל אין מושג. ישראל יודעת להחטיף מכה, ראינו שאין לזלזל בכך. זה אדיר. ומדינית? לא תוכנן כלום במקביל לשלב הצבאי".
אכזריות מול פופולריות
חרף העובדה ששרד, כולם יודעים שהשעון הביולוגי של חמינאי מתקתק. לא מעט איראנים חושדים כי בסוף ימיו יעביר את השלטון בירושה לבנו. מוג'תבא חמינאי אינו בנו הבכור ובוודאי לא בעל הדרגה הדתית הנדרשת. אף על פי כן, הוא האיש שחולש על אוצר המוערך במיליארדי דולרים, מנהל קשרים ענפים במשמרות המהפכה ומשמש "ראש לשכתו" של המנהיג.
על הנייר, חמינאי "מנוע" מלמנות יורש, אלא שבפועל מועצת המומחים המופקדת על כך נמצאת בכף ידו, חבריה ממונים באישורו וספק רב אם יתנגדו לרצונו. יתר על כן, בכירים במועצה גילו לאורך השנים כי קיימת בה מועצה סודית ומצומצמת שאחראית על התהליך.
מעבר לדברים אלה, בסוכנות הידיעות "רויטרס" עלה שמו של מוג'תבא כמועמד מוביל בדיונים של הוועדה הסודית. אלא שלפי הסוכנות, קיים מועמד נוסף - חסן חומייני, נכדו של מייסד המהפכה האסלאמית. בניגוד למוג'תבא, חומייני נחשב לבעל ברית של המחנה הרפורמיסטי, התומך בשינויים כלכליים־חברתיים מתונים. באופן אירוני, מקורות הסבירו כי דווקא הנכד של מייסד הרפובליקה האסלאמית, הוא זה שמוגדר כ"פנים פייסניות יותר" שאפשר להציג למערב לעומת מוג'תבא.
"דמדומי מנהיגותו של חמינאי בן ה־86, והשאלה מה יבוא אחריו, מתקרבים במהירות", סיכם השבוע ההיסטוריון לענייני איראן כרים סדג'דפור ב"ניו יורק טיימס". "למרות רצונם של רוב האיראנים לחיות תחת ממשלה סובלנית וייצוגית הפועלת למען שגשוגם, חילופי שלטון סמכותני מתאפיינים בתחרויות של אכזריות ולא בתחרויות של פופולריות. לעיתים קרובות זוכים בתחרות מי שמחזיקים בכוח הכפייה הגדול יותר. באיראן דווקא אנשי הצבא, ולא רפורמטורים אזרחיים, נמצאים בעמדה הטובה ביותר להשתלט על המדינה".
