כשהייתי בתיכון, בימים שאחרי רצח רבין, נהגו בבית הספר שבו למדתי לערוך מפגשי הידברות לדתיים ולחילונים בשיתוף בית ספר חילוני סמוך. למפגשים הללו היתה דינמיקה די קבועה - היינו יושבים במעגל, אחד החבר'ה החילונים היה קם ושואל "למה אתם לא הולכים לצבא?" אחד הדתיים היה קם ועונה "אנחנו כן הולכים לצבא", ואז היינו יושבים עוד שעה ומדברים על איך כולם כועסים על החרדים שלא מתגייסים לצבא, וחוזרים הביתה בתחושה עמוקה של אחדות ישראל.
בכל פעם שהסיר הישראלי מתחיל לרתוח, עולות ופורחות קריאות לאחדות. עם תחילתה של המתקפה באיראן לפני שבועיים עלתה שוב הדרישה להניח את המחלוקות בצד ולאחוז באחדות, סביב המלחמה הקשה והצודקת הזו. "אדם צועק את שחסר לו" כתב פעם מאיר אריאל, ונראה שאם כל כך הרבה דורשים אחדות, כנראה היא רחוקה מאיתנו מאוד. הצרה היא שהקריאה לאחדות היא לא פעם קריאה דורסנית, הדורשת מאחד הצדדים (ולפעמים משניהם) לוותר על יסודות אמונתם, בשם אותה "אחדות". אלא שקשה מאוד לבסס אחדות משמעותית שלא בנויה רק על האויב המשותף.
דרושה לנו אחדות מסוג אחר, כזו שיש בה תוכן ועניין, שבה נעסוק במפצל ובמפריד, במכעיס ובמקומם. השיח יהיה סוער וכואב, וכל הצדדים עשויים לחוש שפוגעים בהם, שמדירים אותם, שלא מתחשבים בהם. כך נדע שנגענו בנקודה משמעותית. במינון הנכון, עם הכנה נכונה והסכמה ברורה על אופי וגבולות הדיון והשיח, ועל מנגנון קבלת ההחלטות - אלו תחושות בונות ומקדמות. עולם רוחני לא נבנה מהנהוני הסכמה מזויפים, מהסיסמה המצחיקה "נסכים שלא להסכים", או מדיון היוצא מראש מנקודת ההנחה ש"לכל אחד יש את האמת שלו". עולם רוחני נבנה מהחיכוך ומהגיחוך, מהוויכוח ומהניצוח. רק על בסיס כזה אפשר להתחיל לדבר על אחדות.
השבת אנחנו קוראים את פרשת "קרח". המרד שניסה לארגן קרח נגד מנהיגותם של משה ואהרן נתפס בעיני חז"ל כאבטיפוס למחלוקות ההרסניות בעם ישראל - "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (מסכת אבות, ה, יז).
מאז נאמרו הדברים באותה משנה מפורסמת, מנסים יהודים למצוא את הדרך לנהל מחלוקות כהלל ושמאי, ולא כקרח ועדתו. כדי שהמחלוקת תיחשב "מחלוקת לשם שמיים", כך לימדו אותנו בבית הספר, חייבים להקפיד על כללים של נימוס ודיבור ראוי. חשוב להקשיב וחשוב לכבד את הדעה החולקת. כל אותם דברים שקרח וחבורתו לגמרי לא השכילו לעשות. ולמרות הדברים החשובים הללו, נראה לי שלא זה מה שחסר לנו בימים טרופים אלו.
סובלנות, הקשבה, מורכבות והכלה הן דברים יסודיים וחשובים, אבל בסופו של דבר, אם אין משהו שגורם לך להתפוצץ, לשבור את הכלים, להציב קו אדום ולהגיד "עד כאן", אז כל הקטע הזה של השקפה, ערכים ואידיאלים נהיה קצת מגוחך. אם בסוף כל מחלוקת וכל דיון ייגמרו בקבלה ובהכלה של כל הצדדים, או בקריאות פושרות לאחדות המחנה, אז הדיונים הערכיים והרעיוניים הם בעצם בזבוז זמן. צפוף בראש התורן, ואי אפשר להניף עשרה דגלים בו־בזמן, ולכן בדרך כלל יהיה רק דבר אחד, מקסימום שניים, שעליהם שווה להרחיק ולהחרים, להילחם ולהיאבק.
לכן השאלה החשובה אינה "האם אתה מחרים?" אלא "את מי אתה מחרים?" לא "האם היית מסלק בכוח?" אלא "מה יגרום לך לעשות זאת?" מי שמתנגד לכל חרם באשר הוא, הוא לא סובלן ופלורליסט - הוא רכיכה חסרת חוליות. אם משהו קדוש באמת עבורנו, ממילא יהיה מה שייחשב ל"חילול הקודש". אם שום דבר הוא לא "צלם בהיכל", זה לא בגלל סובלנות ל"צלם" אלא משום שאין באמת "היכל".
אני לא מתנגד למחלוקות נוקבות וזועמות, גם לא לחרמות או למרד סוער. למען האמת, אני קצת מפחד ממי שלא מוכן להחרים אף אחד. השאלה "מה מוחרם בעיניך?" היא הראי המוסרי הכי עמוק להבנת עולם הערכים שלנו. השקפה שמחרימה את כל מי ששונה ממנה היא קיצונית, אלימה וגם מאוד מבודדת. אבל השקפה שלא מוכנה להחרים אף אחד - היא בדיחה רוחנית שהופכת בדרך כלל לעוולה מוסרית.
לא צריך להיכנס ללחץ מהעובדה שאנחנו מתווכחים בתקיפות. בהרבה מובנים זה אחד מעיקרי האמונה של המסורת היהודית, שטבוע עמוק בדנ"א שלנו כעם. זה שהטונים עולים לא אומר שהפכנו לקרח ועדתו, וזה שהמחלוקות סוערות לא אומר שזה לא לשם שמיים. אסור בשום אופן לטשטש מחלוקות או להכשיר עוולות או פשעים בשם האחדות. אחדות היא דבר חשוב, אבל היא לא ערך עליון.
בכל פעם שפורצת מלחמה, או שהמצב הביטחוני מידרדר, נשמעת הסיסמה "כוחנו באחדותנו", במיוחד מפיהם של פוליטיקאים שדורשים מכולם להתאחד מאחוריהם. אבל לא בזה כוחנו. סוד עוצמתנו הוא דווקא ביכולת העתיקה שלנו להחזיק מחלוקות, להמשיך את הקונפליקט. המחלוקת הרצויה, על פי חז"ל, היא מחלוקת ש"סופה להתקיים" - לא כזו שעתידה להיטשטש או להיעלם תחת שמיכת האחדות. כוחנו ועוצמתנו במחלוקותינו - בגיוון, בוויכוח, בחוסר־ההסכמה המתמיד - בעת שלום ובעת צרה.
חוץ מזה, כלל זה נקוט בידך: מי שבשם האחדות מוכן לוותר על משהו - רוצה אחדות. מי שבשם האחדות דורש מאחרים לוותר על משהו - לא רוצה אחדות. הוא רוצה שליטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו