בהן צדקי, היה לו רק פן חיובי: פרידה מאביב אצילי

"אז מה, שטיגליץ, סיסטרו אותך חזק, הא? את כל הדרייבשאפט, ועוד בכפכפים". "כן", הוא עונה לי, "לפעמים אתה אוכל את הדוב, ולפעמים הוא בא לך מאחורה". את השיחה הזאת עוד לא ניהלתי עם אביב, אבל יום אחד אולי עוד נשב על גולדסטאר בפאב הגדול שבשמיים. יש עוד כמה חבר'ה מניר עוז שמחכים לנו שם. 

מה עוד יש לספר על אביב? הרבה חברים כבר שפכו מילים טובות בפוסטים וברשתות השבוע, מאז הודיעו על החזרתו מעזה. כשמישהו הולך, תמיד מספרים רק את הדברים הטובים עליו - אבל בהן צדק, לבחור היה רק פן חיובי. אם נצמצם רק למילה אחת, היא תהיה "יוצר", בכל המובנים. קיבוצניק עד העומק, חקלאי, מכונאי, אמן ואומן בכל תחום שתדמיינו.

אם היה צריך להכין חביתה לארוחת בוקר או לתקן קומביין - אביב הפך את זה ליצירה. לארגן הופעה במוסך? קלי קלות, ואז להתבדח עם האמן כשהבקסטייג' הוא טרקטור רתום למחרשה (בהזדמנות אחרת נספר על דני ליטני או אהוד בנאי עולים לבמה דרך מחסן הברגים של המסגרייה). להיות מורה אהוב ולהנחיל יצירה לילדים? בשמחה רבה. לתקן כל דבר שתוכלו לדמיין? עליו. לבנות כל מכונה מומצאת שחלמנו עליה לעבודה בשדה או לחוג כדורעף? זה יהיה מוכן עוד לפני הקפה של 10:00 בבוקר. תמיד עם סטייל וטוויסט וקריצת עין של צחוקים. תמיד באהבה ובלב שלם, עם תיבול של איזו קללה ברוסית או בגרמנית משובשת.

* * *

אבל אחרי הכל, היצירה הגדולה ביותר של אביב תמיד היתה אווירה טובה. היתה לו דרך מיוחדת לגרום לכולם להרגיש טוב, שיהיה בסדר וגם שניהנה ונתבדח על הדרך. אל תדאג, ברגוע ביותר, ובסוף נלגום גם איזו בירה. חברמן כמו של פעם, קלישאה נהדרת בדיוק כמו שזה נשמע. טוב - הוא גדל בניר עוז, בכל זאת. אני אפילו לא יכול לספור כמה פעמים הערתי אותו באמצע הלילה כי עשינו שטות באסיף ושברנו איזה שלקסופאפן בקומביין. הוא היה קופץ מייד תוך מלמול איזו בדיחה, עולה על בגדי עבודה ומגיע מחלום על עוד טיול אופנועים בהודו היישר לזחילה בתוך גריז טרקטורים, ופותר על המקום תקלה שכולנו לא הצלחנו.

גם בשבת ההיא בבוקר, הוא קפץ מייד מתוך איזה חלום היישר לתוך הסיוט. הפעם על אפוד, קסדה ונשק כיתת כוננות, לא בגדים מגורזים ומפתח שבדי. אני לא יודע לספר בדיוק מה קרה לו שם בשעות הספורות של הבוקר, ומה עשה עם חלק מחברי כיתת הכוננות. אני יכול רק לדמיין. הם היו קו ההגנה האחרון בניר עוז, ולפי כל התחקירים שאני מודע אליהם, אחרי שהם נפלו נפתחו על הקיבוץ שערי הגיהינום, כי כבר לא היה מי שיילחם. זה היה הרגע שבו שככו קולות הירי, כבר לא היה על מי לירות, והחלה השליפה המאסיבית של תושבים חסרי הגנה שהפכו לחטופים.

אז אני מרשה לעצמי לדמיין שהוא היה עם חברים, שהם שמרו זה על הגב של זה. אולי גם מתוך הגיהינום של לעמוד בודדים עם מעט תחמושת מול מאות מחבלים מיומנים וחמושים בכבדות, ומתוך הבעתה של סוף שמתחיל להתחוור להם עם כל קליע שניתז מעל הראש או רימון שמתפוצץ ליד ולא משאיר הרבה מקום לתקווה, נזרקו גם בדיחה מרה או שתיים. אני מדמיין גם צרור קללות בשלל שפות, כאלה שאתה יכול להרביץ רק מול חברים טובים ושעדיף שלא נעלה על הכתב. קללות על העזתים, על חמאס, על המזל הנאחס, על הצבא שאמור לחבור אליהם בתוך דקות ספורות מהאירוע ועל כך שכבר שעתיים וחצי לא שומעים מאף אחד. אולי גם פתחו על השם ועל השמש, כי כבר נגמר על מי לפתוח. מזל שהם לא יודעים את כל מה שקרה מאז.

* * *

כבוד גדול היה לי לחלוק יצירה עם אביב. לרוב אני הייתי בצד ששובר דברים, והוא היה בצד שמתקן. דינמיקה שכבודה במקומה מונח, אבל ידענו גם לשתף פעולה. בין יצירות מכניות שנועדו לפרקטיקה החקלאית, הוא היה מקשט את הרקע המחליד של סככות הטרקטורים בפסלי מתכת אקראיים, ואת חלקי המתכת המתיישנים בציורים עדינים. היה מבקש ממני צילומים של השדות והטרקטורים בעבודה, ומדמיין אותם מחדש במשיכות מכחול על שיני מחרשות וסכיני מחתר. כמה פשוט - ככה יפה. חלקנו אהבה ליופייה הויזואלי של עבודת השדה, ועל כך אני מכיר לו תודת עולמים.

מה עוד נאמר? אביב אצילי. יוצר, אב, שותף וחבר לחיים. כולי קנאה באיך שהלכת בשבילי חייך, ברוגע ובשלווה של אדם שבטוח בדרכו ושמוקף במשפחתו ובחבריו. בימים טרופים אלו, לא נותר לי אלא לאחל לכולנו להיות קצת יותר כמו אביב. ללכת בדרך של אמת, אהבה ויצירה. אחים לנשק כשצריך, המחזיקים במקל אך לא ששים להניפו. שותפים לזריעה ולבנייה, היודעים את יופיים ואת ערכם של החיים באשר הם. אנחנו עדיין מחפשים לב זהב כשלך.

אביב היקר, תמיד היית הטוב מכולם - וזה מה שכולם אומרים לך.