להתעלות לגודל השעה

1

טיבה של ההיסטוריה שהיא מעלימה את הזוטות והשנאות, יום קטנות של בני התקופה, ומותירה את המעשים הגדולים שעשו רושם, שהמנהיג שימש ידם הארוכה. בעוד שנים, כשצאצאינו יישבו בתקווה תחת גפנם ותאנתם ודורנו יהיה זיכרון רחוק, בנימין נתניהו לא ישתייך לחלק מעם, אלא לאומה כולה, גם לצאצאי מתנגדיו החריפים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

2

שאול ודוד נחשבו בזמנם על ידי חלקים בעם מנהיגים מפלגתיים (מפלגים?). כשאבשלום מרד, דוד הבין שבנו נחוש להחריב הכל כדי לרשת אותו, ונסוג זמנית מעבר לירדן כדי להתארגן. הוא ומלוויו עלו במעלה הר הזיתים, כשהמלך המודח הולך יחף ובוכה, אבל וחפוי ראש.

בדרכו מזרחה, הוא עבר ליד היישוב בחורים שבנחלת בנימין - שבטו של המלך הקודם, שאול. בני השבט, כמו גם אוהדיו בעם, לא סלחו לדוד על תפיסת המלוכה והעברתה לשבט יהודה. מהיישוב יצא שמעי בן גרא ממשפחתו של שאול, מהמנהיגים החשובים של בנימין: "יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ... וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים..." לא רק דוד, גם תומכיו היו ראויים בעיניו לחרפה ולביזיון. "וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: 'צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל! הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו, וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה'".

דברים נוראים וחמורים, מפי אחד ה"לשעברים" המרכזיים, על דוד וחוסר הלגיטימיות של שלטונו. מבחינת שמעי וחוגו, דוד "גנב" את המלוכה מהעילית הקודמת וניצל את מות שאול, תוך שהוא משתמש באבנר, שר צבא שאול, כדי להעביר את שבטי הצפון אליו. אבנר, כידוע, נרצח בידי יואב בן צרויה, שר צבא דוד. דם רע זרם בין המחנות בעם.

3

כיום, ממרחק השנים, מזדהרים אלינו שני המנהיגים הללו כמי שעמדו במאה העשירית לפני הספירה על ערש לידתה של הרפובליקה הראשונה שלנו. כל אחד ותרומתו לתקומת האומה. דוד לא הקים אומה לבד, אלא ירש את זו שהכין קודמו, שאול: מוסדות שלטון והנהגה לאומית, ובעיקר - תודעה ציבורית שאנחנו עם אחד בעל צבא אחד והנהגה אחת.

באומות העולם ידועים יחסיו הטעונים של ווינסטון צ'רצ'יל עם מתנגדיו הפוליטיים, הן בתוך מפלגתו והן באופוזיציה. לאחר המלחמה, הוא לא נבחר להנהיג את אומתו, למרות כתר הניצחון. כל זה שקע. "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה". הפרטים נותרו מזון להיסטוריונים; רק דמותו נותרה, כמי שברגע ההיסטורי המכריע ידע לעמוד מול כולם בהתנגדותו להיטלר ולגרמניה הנאצית, ובסופו של דבר הצליח לרתום את בעלות הברית להצטרף למלחמה.

4

המהפך המדהים שחווינו בשבוע האחרון מול הגדולה שבאויבותינו, האחראית למה שעברנו בשנתיים האחרונות, הביא יריבים מושבעים לחשוב שוב על יחסם השלילי לבנימין נתניהו. לאור זאת, עשיתי ניסיון חברתי ופרסמתי ברשתות החברתיות ארבע מילים: "אתה הראש, ברוך השם". לא התייחסתי לחרפת 7 באוקטובר, אלא למערכה הגורלית הנוכחית.

מי שהחליט לצאת למבצע הזה הכיר את סכנותיו. הוא גם ידע שבמקרה של כישלון, אויביו יעמדו בתור ללוק את דמו. ברגעים כאלה, מנהיג נבחן ביכולתו להתעלות מעל לחשבונותיו הפרטיים, ולשאת את משא ההיסטוריה הכבד כעפר על כתפיו. 40 שנה הוא הכין עצמו לרגע הזה. מבירא עמיקתא של 7 באוקטובר טיפסנו על קירותיה התלולים של התהום הצבאית והמדינית, חרדים לגורל האומה מהחזיתות הרבות שנפתחו. ראשית, ההחלטה להתמקד בעזה ולהשאיר את חיזבאללה בלבנון "על אש קטנה", ואז ההחלטה להיכנס לרפיח נגד כל העולם כמעט. וההחלטה לפתוח במלחמה מול חיזבאללה, מבצע הביפרים וחיסול נסארללה - מה שהוביל לנפילת משטר אסד בסוריה, ובעצם לריסוק הציר האיראני שראשיו הכינו לנו ליום פקודה כטבעת חנק.

ואז, כשכלו קלפיה של איראן, היא החלה לרוץ לעבר הפצצה, כתעודת ביטוח אחרונה. השימוש בטילים בליסטיים נגד אוכלוסייה אזרחית (אחד נפל ליד ביתי וזרע הרס רב) מלמד שבהינתן היכולת, האייתוללות היו משתמשים גם בפצצה גרעינית נגד מדינת היהודים, בבחינת "תמות נפשם עם יהודים", ומכאן הקונצנזוס הנדיר בעם באשר לצדקת המתקפה על איראן.

5

לצד גילויי תמיכה רבים בארבע המילים שפרסמתי, חלק ממתנגדיו של נתניהו הגיבו בסירוב. הם נאחזו בדימוי השלילי, והטיחו בו אמירות חמורות (וגם בי, על שהעזתי לכפור בעיקר). מי שנותן לרגש כה שלילי לנהל את שיפוט המציאות ולא מתעלה לגודל השעה, לשקול שיקולים רציונליים לטובת האומה - מעדיף להתבוסס במי האפסיים של 6 באוקטובר, מחנה מול מחנה, שעה שאויבינו לא שותפים לאבחנה דומה, אלא מבקשים לפגוע בכולנו.

נזכרתי בעיירה היהודית במזרח אירופה של המאה ה־19, כפי שתוארה באזמל מנתחים בספריו של שלום עליכם. גם שם היו יהודים שעסקו בחנוונות רגשית ושנאחזו ביום קטנות ובשנאות בין הסיעות, בעוד מחוץ לדלת נשמעו פעמי משיח. עמנו נעור מתרדמה לאומית ארוכה וחישב מסלול מחדש בדרכו לארץ אבותיו, בזמן שרבים העדיפו להתעסק במריבות הקטנוניות שדבר לא נותר מהן, למעט העובדה שהן חוזרות בהיסטוריה, לעיתים כטרגדיה ולעיתים כפארסה עצובה.

6

יום לאחר 7 באוקטובר, כתבתי שאנחנו נמצאים באירוע תנ"כי. האנטנות ההיסטוריות דימו להתפוצץ עלי. כשעמנו יצא לגלות בראשית המאה השישית לפני הספירה, הנביא יחזקאל כינה את המצב הזה "חילול השם": "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". חכמינו הסבירו שהאומות טענו שאלוהי ישראל "לא היתה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". הנצרות והאסלאם ראו בשפלותנו המדינית והחברתית הוכחה לאמיתותן, לכך שאלוהים זנח אותנו. חולשה כזאת הרחיקה מעלינו חברים, והזמינה חיות טרף לעוט על האומה הפצועה.

אבל ממרחק הדורות, הנביא מלמד אותנו מהו קידוש השם, כלומר התיקון הרצוי: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם... וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם... וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה..."

עם ישראל חוזר הביתה לאחר גלות ארוכה. בדרכו, הוא נתקל באומות, בקבוצות אתניות ובארגוני טרור, שמתנגדים לתהליך ההיסטורי ושפועלים לעצור את שיבת ציון. הקמת מדינת ישראל, קיבוץ גלויות ויישוב הארץ הם ביטויים לקידוש השם. אך ביטוי עליון לא פחות הוא התיקון לחוסר האונים שלנו בגלות, למצב השפל שבו שונאינו יכלו לפגוע בנו באין מפריע. הקימה מאפר היישובים בשמחת תורה וההסתערות להשמיד את אויבינו גם הן מחידושה של התקופה: "הֵן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". גור אריה יהודה נעור מתרדמתו הארוכה והולך ושב אל נחלתו, ואוי לו למי שיעמוד בדרכו.