ביום רביעי בשעת לילה מאוחרת, בנימין נתניהו עזב את לשכתו בכנסת ועבר לאקווריום שבמשרד ראש הממשלה. היה זה בשיא הדרמה, כשאיש עוד לא ידע כיצד תסתיים ההצבעה על פיזור הכנסת באותו לילה.
ובכנסת יהום הסער. התרוצצות רבתי של כולם אצל כולם. אגודה, ש"ס ודגל התורה בלשכת אורי מקלב, עוברים ללשכת יולי אדלשטיין, משם ללשכה המשפטית, ושוב לאדלשטיין.
הצעת החוק לפיזור הכנסת נפלה // צילום: ערוץ הכנסת
במקביל, גם באופוזיציה שוברים את הראש מה לעשות. אם החרדים יתנגדו, לא יוכלו להעלות את החוק לפיזור הכנסת למשך חצי שנה. ליברמן מתעקש להעלות בכל זאת. לפיד מהסס.
כשהלילה כבר כמעט הפך לבוקר, אחד מחברי הכנסת באחת הלשכות שבהן ישבו על ניסוחים, רשימות וסעיפים הרים את ראשו העייף, ואמר לשומעיו במרירות: רגע קלאסי. כולם פה עובדים כדי להציל לביבי את הממשלה, והוא, לא רק שהוא בכלל לא באזור - אלא שגם אין פה אף אחד שבאמת מאמין שהוא אי־פעם יכיר לו תודה על כך.
כולם חיכו לשפן - בסוף התברר שגם את זה לא היה צריך. שבוע שהחל לא רק באיום בהצבעה על פיזור הכנסת, אלא כצומת היסטורי של יחסי החרדים ונתניהו, הסתיים עם קביעה חד־משמעית: ילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו, כנאמר במקורות. החרדים רוצים מאוד חוק גיוס שיקל את הלחץ שנגזר עליהם עם תחילת הסנקציות שהשיתו בג"ץ והיועמ"שית. אבל יותר מכך, הם כנראה רוצים לא לפרק את השותפות עם הליכוד. שאם לא כן - אי אפשר להסביר למה העדיפו להסיר ברגע האחרון את האיום הממשי ביותר שבו החזיקו עד כה כדי להשיג את מבוקשם, עבור עוד התחייבויות, הבטחות ולוח זמנים מעורפל.
בסביבות 2:00 בלילה, כשהושג הסיכום בלשכת אדלשטיין ובאישור הרבנים, חברי הכנסת החרדים יצאו עם חיוך ניצחון. תחושה שהאחריות ניצחה, ושכל אלה שייחלו להפלת הממשלה ושציפו שהחרדים יעשו להם את העבודה מאוכזבים כעת - וזו סיבה מספיק טובה עבורם לשמוח.
והיה עוד ניצחון קטן. פנימי, מגזרי: ניצחון נוסף על יצחק גולדקנופף, ועל העסקן מרדכי בבצ'יק, ועל כל ה"בבצ'יקים" שפועלים בשם האדמו"ר מגור ושלא מפסיקים לבחוש ולרקוח מרקחות פוליטיות, לפלרטט עם האופוזיציה, פעם עם גנץ, פעם עם בנט, והכל - כדי לפרק את הממשלה ולהציג קו בלתי מתפשר. הסיכום שהושג ברגע האחרון דילג מעל לראשם של חברי אגודת ישראל, ובראשם גור, שלא שותפו, לא עודכנו, ואיש לא התעניין בשאלה אם הדבר יגרור את התפטרותו של גולדקנופף מהממשלה ואם יצביעו בעד החוק לפיזור הכנסת.
בעבר היו אלה חסידי גור שנתנו את הטון ביחסים שבין החרדים לקואליציות שבהן הם ישבו - כך אמר גורם בסיעות החרדיות שהיה שותף למגעים - ומה שקיבלנו זה רק הקצנה והסלמה. ב־2019 ליברמן דרש חוק גיוס "בהתאם לצורכי צה"ל", ולאחר שהחרדים התנגדו המדינה נקלעה לשלוש מערכות בחירות בזו אחר זו, שבסופן החרדים גם מצאו את עצמם באופוזיציה. מי שהובילו אז את ההתנגדות, הוא אמר, היו נציגי גור. הפעם, הוא הוסיף, לא נתנו לזה לקרות. נטלנו מהם את המושכות, בודדנו אותם וניהלנו את האירוע בעצמנו. והתוצאה היתה הפוכה.
מי שנתן את הטון היה אריה דרעי, שפעל מאחורי הקלעים ובצורה שקטה, עד כדי כך שאפילו גרם למועצת חכמי התורה לא להתכנס, כדי לא להביא לרגעי דרמה ומתח נוספים לאלה הקיימים. יחד איתו פעלו משה גפני ואורי מקלב מדגל התורה, שלמרות הלחצים האדירים מגור הצליחו להוביל קו אחר, כזה התומך בפשרה.
הולכים עם הרוח
"הברית ההיסטורית" של המפלגות החרדיות ושל הליכוד, שרבים תהו השבוע אם תגיע לקיצה, אינה כה היסטורית, ולמען האמת אינה כה ברית. הסיעות החרדיות היו מחוץ לממשלה בזמן שאריאל שרון היה יו"ר הליכוד וראש הממשלה. הן היו בתוך הממשלה קודם לכן, בממשלת ברק, כשהליכוד היה באופוזיציה. אם הולכים עוד יותר אחורה, קשה לא לזכור את הברית שכרתו הסיעות החרדיות עם שמעון פרס, להפלת ממשלת האחדות עם שמיר ולהקמת קואליציה צרה של השמאל והחרדים, מה שלימים כונה "התרגיל המסריח", ושסוכל רק בגלל שני חברי כנסת מאגודת ישראל שברחו בהצבעה הגורלית ברגע האחרון.
אפילו לא בכל ממשלות נתניהו ישבו איתו החרדים. בבחירות 2013 איים נפתלי בנט, אז יו"ר הבית היהודי, שלא ייכנס לממשלה אם נתניהו יבחר בחרדים ולא ביאיר לפיד. נתניהו בחר בבנט ובלפיד והשאיר את החרדים בחוץ. אמנם הוא פירק את הממשלה מהר מאוד - אבל האפיזודה הקצרה ההיא הבהירה היטב את טיב היחסים באמת.
למעשה, מה שחיבר את החרדים עם הליכוד, יחד עם הבית היהודי או הציונות הדתית, למחנה אחד מאוחד, היה צורך רגעי בבחירות 2009. נתניהו כבר ראה את הקאמבק ללשכת ראש הממשלה מול עיניו, עם קריסתו של אולמרט, כשלפתע ציפי לבני הלכה וטיפסה בסקרים, עד שבחלק מהם, בעיקר בישורת האחרונה, היא גברה אפילו על הליכוד.
כשנתניהו ראה בסקרים הפנימיים שלו, יממה לפני הבחירות, שהמגמה לא תתהפך ושקדימה בראשות לבני אכן תהיה המפלגה הגדולה בכנסת - הוא הגה עם יועציו את רעיון הגוש. בעוד לבני מלטשת את נאום הניצחון שאותו עמדה לשאת מול פעיליה הנלהבים במטה המפלגה - השידור עבר למטה הליכוד, ושם, לעיני הפעילים המבולבלים, נשא נתניהו נאום ניצחון משלו. "המחנה הלאומי ניצח בגדול!" הכריז. "בדרך לכאן שוחחתי עם אלי ישי ועם אביגדור ליברמן, והחלטנו על הקמת ממשלה לאומית לארבע שנים הבאות". כך למעשה, בנאום אחד, נולד גוש הימין.
מבחינת הציונות הדתית או עוצמה יהודית, החיבור לליכוד הוא פשוט. לגבי החרדים, הסוגיה מורכבת בהרבה. הציבור בימין - מנהיגיו הרבה פחות. במיוחד אלה הוותיקים, כמו משה גפני ואריה דרעי, שלא פעם מסתירים את אכזבתם המרה מאובדן הכוח החרדי להוות לשון מאזניים תמידית בפוליטיקה הישראלית. המצביעים רוצים רק ימין, והם נאלצים ליישר קו. אפילו אם זה אומר לעבור עם הליכוד אינספור מערכות בחירות ללא הכרעה. אפילו אם זה אומר ללכת עם הליכוד לאופוזיציה.
כן, גם חשבון נפש
לא רק המצביעים החרדים - גם השמאל השתנה. יש הבדל בין שיתוף פעולה עם פרס או עם יצחק הרצוג לבין יאיר גולן, יאיר לפיד או אביגדור ליברמן. בימים שבהם האולטרה־ליברליזם השתלט על כל חלקה טובה בשמאל - שלא לדבר על מקרים של שנאת דת של ממש - לחרדים אין עוד מה לחפש בצד הזה.
בסיפור הגיוס, אין אחד שיכול לרחוץ בניקיון כפיו. בממשלה הקודמת, נטולת החרדים, שבה אפשר היה להגשים את חזונם של אלה שמדברים כבר שנים על שוויון בנטל ועל עשרות אלפי חובשי מגבעות שמובאים באזיקים לבקו"ם, העבירו חוק גיוס דרדל'ה, שלו היה מאושר היום, היה מביא לפרץ ריקודים ספונטניים בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ. אבל חוק הגיוס דאז הפך להיות "חוק ההשתמטות" של היום על ידי יוזמיו.
הטענה המרכזית היא 7 באוקטובר. הצורך השתנה מאז, הסבירו. המפלגה שיזמה את החוק כללה בתוכה שלושה רמטכ"לים, והקואליציה מנתה עוד שני שרי ביטחון, ראש אכ"א וסגן ראש שב"כ - וכל אלה לא חזו שיום אחד ישראל עלולה למצוא את עצמה במלחמה וצה"ל יצטרך חיילים? אם התשובה שלילית, הדבר מעיד דבר אחד או שניים על יכולת ההערכה והמנהיגות שלהם. ואם הם טעו אז - למה שמישהו יקשיב להערכותיהם היום?
עד היום, מעטים מאוד הם המנהיגים הרוחניים החרדים שמסוגלים לומר בקול רם שמי שלא באמת לומד - שיתגייס. אף שמלכתחילה חוק הפטור מגיוס נועד ללומדי תורה בלבד, ואף שתופעת התלמידים הרשומים בישיבות שלא לומדים - כשלפעמים הם מתגוררים בפנימיית הישיבה עצמה - לא פעם מזיקה ללומדים האחרים בהשפעה שלילית ובהורדת רמת הישיבה, הרבנים כאילו מתעלמים. כשהתופעה צפה במקום ובזמן מסוימים, הם מבקשים לטפל בה נקודתית - כלומר ברמת ראש הישיבה, התלמיד והוריו - ולסגור את האירוע בסיכום כזה או אחר, בתוך הישיבה או מחוצה לה.
מצופה היה מהנהגה חרדית אחראית לומר מפורשות שעולם הישיבות לא נועד לשמש עיר מקלט למחויבי גיוס, ושמי שלא לומד - עליו להתגייס. כך עשה הרבי מלובביץ', למשל, כבר בשנות ה־60. עמדה מוסרית זו היתה מעניקה תוקף לאמירות מהצד השני של המטבע - שמי שכן לומד שלא יתגייס. הניסיון לתפוס את החבל בשני קצותיו מיצה את עצמו במערכה הנוכחית.
הקרב הבא של האריה
בלב כבד קיבל אריה דרעי את דרישתו של הרב יצחק יוסף, עם סיום תפקידו כרב הראשי, להצטרף למועצת חכמי התורה. מאז פטירת הרב עובדיה יוסף, מייסד התנועה, ועד ליום שבו בנו נכנס ל"מועצת", דרעי נהנה מחופש פעולה מוחלט. אמנם היא היתה מועצת חכמים - תחילה בראשות הרב שלום כהן ואחרי פטירתו הרב שמעון בעדני - אבל האיש החזק היה ונותר דרעי. על פיו יישק דבר, בכל עניין ומול כל גורם, כולל על עניינים הקשורים להתנהלות ולמינויים בתוך המועצה עצמה.
ה"שלוח דרבנן" במפלגה הספרדית היה חזק משולחיו. דרעי ידע שהימים האלה השתנו, ושעם כניסתו של הרב יצחק יוסף לתפקיד הוא יחתור לעמדת ההנהגה, שאותה אכן קיבל על מגש של כסף, והשלב הבא יהיה להחזיר את מועצת החכמים לימי גדולתה, כפי שהיה בימי אביו. אמנם לפורום שבו מתקבלות ההחלטות יש משקל וחשיבות, אך המילה האחרונה היא של הרבנים.
בנושא הגיוס הפער הזה בלט יותר מאי־פעם. בעוד דרעי חיפש כל פשרה וכל חרך להיכנס אליו, להתקבל בציבוריות הישראלית, להבין את גודל השעה ובעיקר לא לסכן את ממשלת הימין ולהיתפס אשם בכך, אחרי שקמפיין הבחירות המרכזי שלו הציב אותו כאריה ששומר על נתניהו - המסרים של הרב יוסף ושאר רבני המועצה הפוכים לגמרי. מילים קשות ותוקפניות נגד גיוס חרדים לצה"ל, באופן שגרם למי שנשאו ונתנו עם דרעי או עם אריאל אטיאס על נושא הגיוס לתהות אם בכלל יש להם מנדט מרבותיהם להתפשר. איך ש"ס תתמוך בחוק שקובע שבתוך שנה יתגייסו 4,800 חרדים ליחידות קרביות ותומכות לחימה, כשהמנהיג הרוחני צועק שעדיף לעזוב את הארץ ולא להתגייס?
לרב עובדיה האב היתה האפשרות לומר מה שהוא רוצה, בכל עניין, וההמונים נהרו אחריו. הוא הביא את ש"ס להצלחה פוליטית כי הוא הצליח להוסיף על החרדים הספרדים עוד כמה וכמה מנדטים של מסורתיים, של בני עדות המזרח ושל אנשי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. ישראל השנייה. הם כן הולכים לצה"ל, אבל גם מעריצים את הרב עובדיה. הבן, הרב יצחק יוסף, עוד לא שם. אולי הוא יהיה יום אחד.
בינתיים, האמירות שלו אולי נוגעות לבני התורה בציבור הספרדי, אבל הן חורקות לכל השאר. חוק הפטור מגיוס עוד לא הביא לעימות של ממש בינו לבין דרעי, אבל בש"ס כן רואים בסיפור הגיוס את הפער שהחל להיפער. הפרקים הבאים בקורות המפלגה עוד ייכתבו. נכון לעכשיו, הדרמה והמתח שם כנראה רק בתחילתם.
