דריו אמודיי, מנכ"ל Anthropic, הבעלים של מודל השפה "קלוד", הפיץ את הבשורה בראיון לפני שבועיים. מפתחי הקטסטרופה הם גם הנביאים שלה. חצי ממשרות הצווארון הלבן יתאיידו בתוך חמש שנים. אבטלה של 20 אחוז. אסור לממשלות לייפות את המציאות. בישראל אנחנו שנתיים מנותקים בגלל המלחמה, אבל זה עומד לתת לנו בוקס בבטן.
זו לא נבואת זעם - זוהי הערכה כמותית, דוח רבעוני על מידת הרלוונטיות של המין האנושי. לא אובדן משרות, אלא התאיידות שלמה של נרטיב שבו צעירים מסיימים אוניברסיטה ומתקבלים למשרות הראשונות שלהם בשרשרת המזון התאגידית.
לפי אמודיי אנחנו בצרות. תמיד הוא היה בחור עם כוונות טובות. גם גאון ומיליארדר, אבל את זה נשים בצד. בזמנו הוא עזב את OpenAI בגלל חילוקי דעות בענייני בטיחות. לכן האזהרה שלו נשמעת קצת כמו רופא שמזריק לך את הסרטן ואז מסביר לך בחיוך כמה מעניין יהיה לעקוב אחרי הגרורות.
אבל רגע, אל תזרקו את עצמכם עדיין מהחלון. לא כולם חושבים שהבינה המלאכותית תהיה התליין הדיגיטלי של המין האנושי. מול התיאור הפסימי שמנסה לתאר את השלב הבא בקפיטליזם המאוחר, ניצבת השקפה אופטימית. שמעתי פודקאסט של מאט ברמן, יוטיובר והוגה בתחום הבינה שחושב ככה. שהבינה תהיה החבר החדש הכי טוב שלנו, שותף ללמידה ולעבודה.
סם אלטמן, האב המייסד של צ'אט GPT, מסתובב בעיניים נוצצות כשהוא מדבר על העתיד. על פי האופטימיים, הבינה המלאכותית תהיה מכפיל כוח. לא החלפה, אלא "העצמה" (Augmentation). עתיד שבו השותפות בין אדם למכונה תייצר רמות חדשות של יצירתיות ופריון - ולא רק בטכנולוגיה, כמובן. חינוך, למשל. בעתיד האופטימי, תפקידו של מורה בכיתה של 30 ילדים (במקרה הטוב) ישתנה מקצה לקצה. הוא לא ילמד לממוצע של הכיתה, אלא יוכל להקדיש זמן פרטני ומדויק לפי צרכים לכל תלמיד ותלמיד. סוכני בינה יטפלו גם בכל המשימות האדמיניסטרטיביות וגם כמורים פרטיים. הם יזהו בזמן פערי ידע ויתאימו את אופן הלימוד לתלמיד במובן המלא של חנוך לנער על פי דרכו.
מאט ברמן אומר שהמורה האנושי יהפוך ל"אדריכל למידה": הוא ינחה פרויקטים, יטפח חשיבה ביקורתית, אינטליגנציה רגשית ועבודת צוות, מיומנויות שהמודל לא יכול לתת.
אבל יש מי שישאל, ודי בצדק, מה לעזאזל זה אדריכל למידה? איזה תואר מגוחך ומנופח. במילים אחרות, המורה יודח מתפקידו כמקור ידע ויהפוך לגננת משודרגת, והשיחה האמיתית תתנהל בין התלמיד לבין הסיליקון. אני דווקא בצד האופטימי. כדי שזה יקרה, מערכת החינוך הישראלית צריכה להפנים, אבל באמת להפנים, את משמעות העידן החדש. זו מהפכת הדפוס של גוטנברג כפול המהפכה התעשייתית בחזקת האינטרנט. התפקיד ההיסטורי של המורה מקבל טוויסט, והשינוי הזה יכול להיות מז'ורי לטובה.
גם ברפואה. בקרוב הרופא המותש, שמבלה חלק משמעותי מיומו בטופסולוגיה, ישוחרר. מודל יאזין לשיחה בין רופא למטופל וימלא את התיק הרפואי באופן אוטומטי ומדויק. המודל ינתח רנטגן וסריקות MRI ברמת דיוק על הקשקש. גם רובוטים מנתחים. כבר יש. הרופא האנושי יתפנה להתמקד במה שבאמת חשוב: הקשר האנושי עם המטופל, אמפתיה ושיפוט קליני מורכב.
יש כאלו שפחות מתלהבים מהחזון. האבחנה תתקבל ב־GPU של המודל - והרופא מה? יחזיק ביד של הפציינט ויציע לו אספרסו? "הבינה אומרת שיש לך שלושה שבועות לחיות. רוצה עוגייה?". ואם המודל יטעה, האחריות של מי - של הרופא? של בית החולים? של החברה הבעלים של המודל?
ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי החזון האופטימי נשען על "פרדוקס ג'בונס": ככל שטכנולוגיה הופכת לזולה ולזמינה יותר, כך הביקוש גדל. ולכן חברות לא יצטמצמו, אלא יתחרו כדי לצמוח לשווקים חדשים. אבל גם האופטימיים ביותר מדברים על "כאב המעבר" ועל "תקופת חיכוך". ומה בעצם זה "כאב המעבר"? אולי דרך מכובסת להגיד למישהו "החיים שלך נהרסו". המעבר מ"רואה חשבון" שכיר ל"אסטרטג פיננסי מבוסס בינה מלאכותית" הוא לא קורס בהתכתבות, הוא לא תקופת חיכוך, זה שינוי חיווט מוחלט של הבן אדם.
רוב האנושות תתקשה לשמש בתור "אוצרי תוכן", "מהנדסי סוכני בינה מלאכותית", וכמובן הלהיט "מאמני אמפתיה" (פעם קראו לזה חברים). ו"תקופת החיכוך" לא תסתיים אחרי עשור, היא תהיה הנצח החדש עבור אלה שייפלטו החוצה.
ומה התסכול שלהם יוליד, לודיטים חדשים? כשחצי מהמשרות נעלמות ורק עשרה אחוזים יכולים להסתגל למשרות החדשות, השאר פשוט מיותרים. ועוד לא דיברנו על מלחמה (גם נקדיש לכך מדור נפרד). כבר היום באותו מקש אתה יכול לפוצץ רחפן מתאבד ולהזמין וולט. עוד ועוד פיתוח של כלי נשק אוטונומיים קטלניים. נחילי רחפנים שמכסים את השמיים כמו ענן של עורבים מתכתיים. רובוטים לוחמים מסין שלא שמעו על חוקי הרובוט של אסימוב. מלחמות שינוהלו (וכבר קצת) בידי אלגוריתמים מתוחכמים. השאלה היא אם זה לא יביא להסלמה במהירות האור. טעות מקש - ובום, עימות מקומי יכול להפוך למלחמה עולמית בתוך שניות. מהר יותר מכל יכולת אנושית להגיב, לחשוב, לעצור. הרס הדדי מובטח, גרסה 2.0.
החזון האופטימי גם מניח שוק תחרותי. בעיה. אנחנו כבר חיים בעולם שבו קומץ חברות ענק שולטות בכל דבר, ממה שאתם צופים בו ועד מה שאתם חושבים. הן מוציאות מיליארדים על בניית האלים הדיגיטליים מתוך פילנתרופיות? הן יחסלו כל מתחרה. OpenAI שכשמה לא כן היא. היא נולדה כפרויקט פתוח, אבל עברה מהר מאוד לעולם סגור של הון בלתי נתפס.
אני, כמתעניין חובב בתחום, חושב שהעתיד אינו אוטופיה מובטחת או דיסטופיה מוגדרת. ואתם תגידו לי, באמת תודה על הגילוי המדהים הזה. כמו להגיד שמזג האוויר מחר יהיה מזג אוויר.
אז מה עושים? אני לא באמת יודע. כל מה שיש כרגע לאופטימיים להציע נשמע כמו רשימה בנאלית, מובנת מאליה: גמישות מחשבתית, חשיבה ביקורתית ויצירתיות, אינטליגנציה חברתית ורגשית, אוריינות AI. ברמה הממשלתית: רפורמה בחינוך, רשתות ביטחון, רגולציה. יש דיבור על הכנסה בסיסית אוניברסלית. הממשלה העולמית תיתן לנו דמי כיס וסמים כדי שנוכל להמשיך לצרוך ולבהות במסכים עד שנמות.
המטרה, אומרים, אינה לעצור את הגל - כי אי אפשר לעצור אותו, אלא ללמוד לגלוש עליו. אבל מה אם הגל הוא שח צונאמי? האם אפשר לגלוש עליו, או שנטבע? חייבים להכיר בסכנה, לכן אצלצל מדי פעם בפעמוני האזהרה. המהפכה כבר כאן, אז אני מציע לכם ללמוד. המון. במקום לבהות ב"האח הגדול" או בקשקושי אולפנים, ללמוד לדבר עם המודלים. להתחיל להתחכך בבינה מלאכותית. מי שלא ילמד - יישאר מאחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו