ניתוח להשתלת עמוד שדרה: דיכטר וברקת, מה בדיוק לא הבנתם?

מכירת חיסול. עוד מסכות הוסרו השבוע, הפעם בנוגע להדחות של שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ושל הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. רה"מ בנימין נתניהו נחשף בערוץ 13 כשהוא מודה, בקולו, באנגלית, שהם הוזזו הצידה בגלל חוק ההשתמטות מגיוס שהוא מבקש לקדם כדי להציל את ממשלתו, כלומר את עצמו. בדיוק כפי שהוא בוחן עכשיו אפשרות להדיח את יולי אדלשטיין מוועדת החוץ והביטחון כדי להציל את ממשלתו, כלומר את עצמו.

נתניהו ניסה לטעון שלא הובן כהלכה, או כדבריו - שמדובר ב"פרשנות מסולפת". נדמה לי שכל מי ששמעו ויודעים אנגלית בסיסית הבינו היטב מה נאמר, ומבינים היטב (גם אם בדיעבד) את הבהילות שאחזה בנתניהו לפטר את גלנט בנובמבר, רגע אחרי המערכה בלבנון וכשעזה עוד בערה ואיראן עמדה על הפרק, רק כדי למנות שר ביטחון חסר כישורים והבנה שהתמחותו היא בהודעות ובאיומים. הוא הדין בהלוי, שעמד תחת מכבש מצידם של נתניהו והשר החדש, ישראל כ"ץ, עד שבחר להתפטר כדי לא למצוא את עצמו מפוטר, כפי שקרה לרונן בר בשב"כ.

הרמת המסך הזאת שאִפשר נתניהו לימדה שוב על סדר העדיפויות שלו, שמעוות לטובת צרכיו את סדר העדיפויות של המדינה. נניח לרגע בצד את העובדה שהדברים נאמרו באנגלית לרב אנטי־ציוני, וששוב נכללו בהם ההכפשות המוכרות נגד השמאל שפוגע לכאורה בעולם הדת, כמיטב המסורת של נתניהו עוד מימי הרב כדורי. אז זה הסתיים בתבוסה בקלפי (לאהוד ברק), שממנה נתניהו מנסה להימנע כעת (לנפתלי בנט). לשם כך הוא מוכן למכור הכל: ערכים, כספים, וכן - גם חיים.

אי־גיוס חרדים משמעותו יותר עומס על מי שמשרתים בסדיר, בקבע ובעיקר במילואים. מי שישרתו יותר ייהרגו יותר, ואם לא ייהרגו - ישלמו מחירים כבדים אחרים בבית, במשפחה, בעבודה, בלימודים, בנפש. בניגוד למה שחושב נתניהו, כסף לא יפצה על זה, וגם לא הטבות אחרות. כמה עשרות אלפי שקלים או נופש שנתי לא יצילו זוגות מגירושים, או מילואימניקים מפיטורים או מהצורך לחזור שוב על סמסטר באוניברסיטה. הם רק יגדילו את התחושה המכעיסה שמנסים לקנות אותם בכסף קטן, כדי להלבין את הקנייה של אחרים בכסף גדול.

אין לי מושג מדוע הרבנים ונציגיהם בכנסת לא מבינים את המובן מאליו הזה. מדוע הם סבורים שגם אחרי 7 באוקטובר אפשר להמשיך במה שהיה, אף על פי שהמציאות השתנתה והצרכים השתנו. ומדוע הם לא מבינים שבמקום לקרב לבבות, הם מרחיקים מהם ומחסידיהם את רוב העם.

את נתניהו אני דווקא מבין. הוא מנסה, כאמור, להציל את ממשלתו, כלומר את עצמו. מאותה הסיבה הוא הדיח את בר מהשב"כ, בניסיון לבלום את חקירת קטארגייט שנוגעת בקרובים לו ביותר, שעבדו עבור מדינה עוינת בזמן המלחמה תוך שפגעו באינטרסים חיוניים, קיומיים, של מדינת ישראל. בדיוק כפי שעשו ב"פרשת המסמכים", שהיתה חלק ממבצע סיכול של הסכם חטופים שעלול היה לסכן את יציבות הממשלה, כלומר את נתניהו עצמו.

נתניהו, לא בפעם הראשונה, מוכן למכור הכל למען הישרדותו. הוא נהג כך לאורך כל הקריירה שלו - אלא שעכשיו אנחנו במלחמת נצח מדממת, חסרת אופק ונטולת היגיון. חוק ההשתמטות מגיוס והדחת ראשי מערכת הביטחון הם רק דוגמאות לתעדוף של אינטרסים אישיים־פוליטיים על פני אינטרסים לאומיים. אפשר להוסיף להם את אי־הקמת ועדת חקירה ממלכתית, את הפגיעה השיטתית במערכת המשפט, את ההימנעות מעיסוק ב"יום שאחרי" בעזה, את תעדוף המלחמה על פני העסקה הסעודית, וכמובן - את סוגיית החטופים.

ואפשר להוסיף עניינים ארציים הרבה יותר: הפשיעה הגואה, למשל, שמתרחשת באחריותו של השר הכושל לביטחון הפנים שנתניהו מינה ושאחראי לפירוק המשטרה. או המספר המצמית של הרוגים בתאונות הדרכים, שמתרחש תחת שרת תחבורה שמתמקדת בנסיעות לחו"ל, ושעדיין מתנהלת בעניינה (בעצלתיים) חקירה מטרידה - בדיוק כפי שמתנהלות חקירות בעניינם של שרים נוספים, כושלים, שמושארים בתפקידם בניגוד לכל היגיון ותועלת ציבורית, רק משום חשיבותם להצלת הממשלה, כלומר להצלתו של נתניהו עצמו.

כתמיד, אני תוהה מה חשב לעצמו אבי דיכטר כששמע את ההקלטות של נתניהו. או ניר ברקת. ועוד כמה שרים וחברי כנסת, שפעם החזיקו בחלק הפיזי והנפשי הזה שנקרא עמוד שדרה. מה עבר בראשם כששמעו שהדיחו כאן שר ביטחון ורמטכ"ל כדי להכשיר את הבלתי ניתן להכשרה, וכיצד הם לא מבינים את הנמשל הכל כך מובן מאליו: שאם זה נעשה לגלנט ולהלוי, שזכו להערכה וגם למידה משמעותית של חסינות ציבורית, ואם זה נעשה כעת לאדלשטיין - מתישהו זה יכול להיעשות גם להם.

אין לי תשובה טובה מדוע הם שותקים. אין לי תשובה טובה מה הם חושבים שיקרה פה אם החוק יעבור. אין לי תשובה טובה לאיזו מדינה הם רוצים להפוך את ישראל - כלומר הופכים, במעשיהם ובשתיקתם. אין לי מושג מדוע הם לא מבינים שנשבעו בכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל, אבל בפועל הם משרתים מדינה אחרת - את מדינת נתניהו.

בוא אלינו לים. לפני שבועיים נערך כנס תחת הכותרת "החינוך הימי וחשיבותו לכלכלת ישראל ולביטחונה". הכנס התקיים בבית הספר לקציני ים בעכו (או כפי שהוא מכונה בפי כל: קציני ים), בהשתתפות בכירים בעבר ובהווה בעולם הספנות. הם עסקו בעיקר בחשיבותו של התווך הימי לביטחון ולכלכלה, בהיותה של ישראל מדינת אי ש־99% מהיבוא שלה מגיעים דרך הים.

הנתונים שהוצגו בכנס היו מדאיגים מאוד. מחזונו של דוד בן־גוריון לצי סוחר עברי שיתבסס על עבודה עברית נותר רק זיכרון עמום. מה שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה מפעל של ממש - שעסק בעלייה, ביבוא ובסיוע ביטחוני - הפך לביזנס שפועל לפי שורות רווח והפסד. התוצאה: אם ב־2013 היו בישראל 353 ימאים וקציני ים פעילים - בשנת 2023 ירד מספרם ל־81 בלבד. המצב דומה גם באוניות: ב־2013 היו 51 אוניות בבעלות ישראלית, וב־2023 ירד מספרן ל־34, מהן שלוש בלבד שנושאות דגל ישראלי (בכנס נאמר שהשנה כבר יש רק אונייה אחת ששטה תחת דגל כחול־לבן).

אם מרחיקים לשנות ה־70, שהיו תור הזהב של צי הסוחר, המספרים היו גבוהים הרבה יותר: 150 אוניות ויותר ששטו תחת דגל ישראלי, ואלפי ימאים וקציני ים ישראלים שהועסקו עליהן. לשינוי אחראים לא מעט גורמים, ובהם ועדי עובדים חזקים שהשיגו תנאי שכר מופלגים ולא כלכליים, תקופות שפל שקלעו את החברות למצוקה, והחלטת המדינה להיפטר מהחברה הלאומית (צים).

התהליכים האלה הואצו בשנים האחרונות, משלוש סיבות עיקריות: הראשונה - מעבר של חברות הספנות לשיט תחת "דגלי נוחות" של מדינות שמאפשרות תנאים נוחים ושמושכות פחות אש. השנייה - הסתמכות גוברת על צוותים ממזרח אירופה ומארצות העולם השלישי (בעיקר הפיליפינים), שהעסקתם זולה יותר. והשלישית - ירידה באטרקטיביות של הים, משום הפיחות בתנאי התעסוקה, העלייה בדרישות המשפחתיות והקלות שבנסיעות לחו"ל, שפעם היו נחלתם הכמעט בלעדית של הימאים.

למצב הזה יש פוטנציאל מסוכן, משום שישראל נסמכת על הים כשער הכניסה הכמעט בלעדי אליה, בוודאי לנוכח הקלות היחסית ביכולת לשתק את נמלי האוויר. במאמר שפרסם רב־חובל עזריאל רהב, בוגר מחזור י"ג בקציני ים, דוקטור לפיזיקה גרעינית והבעלים והמנכ"ל של חברת "טוטם" לאוטומציה של אוניות, הוא מצביע על שורת תחומים שישראל תלויה בהם באופן כמעט בלעדי בים - מיבוא ביטחוני (מאות אלפי טונות במלחמה הנוכחית) ועד דלקים למטוסים ולמכוניות, פחם, חיטה, סוכר ועוד.

החשש הוא שחרמות שמקודמים בעולם ימנעו מחברות הספנות להפליג לישראל, ויקשו את היבוא לארץ. תהליך כזה, שיש לו כבר רמזים ראשונים, עלול להתפתח למצוקה של ממש - שאותה ביקש בן־גוריון למנוע בהחלטתו להסתמך על צי הסוחר, וכתוצאה מכך להשקיע בחינוך הימי ובימאות הישראלית. תהליך כזה יואץ במצב חירום ביטחוני, כמובן, שבו הנמלים יהיו נתונים לאיום ויתקשו לתפקד - כפי שקרה לפרקי זמן ממושכים גם במלחמה הנוכחית.

קציני ים היה פעם מדגרה עיקרית שממנה צמחו ימאים וקציני ים לא רק לצי הסוחר, אלא גם לחיל הים. ארבעה ממפקדיו של החיל - האלופים ביני תלם, מיכה רם, אליעזר (צ'ייני) מרום ודוד בן בעש"ט - הם בוגרי בית הספר, ולצידם עוד עשרות קצינים בדרגות בכירות, כמו תא"ל שאול חורב, בעבר מפקד שייטת הצוללות וראש הוועדה לאנרגיה אטומית; תא"ל אלי רהב, לשעבר סגן מפקד חיל הים; תא"ל רפי אפל, לשעבר ראש מחלקת המודיעין בחיל הים; ותא"ל מיקי קיסרי, לשעבר מפקד שייטת הצוללות ואבי צוללות ה"דולפין", שעליהן מסתמך חיל הים בעשורים האחרונים (ויסתמך בעתיד הנראה לעין).

בעשורים האחרונים, במקביל לירידה במעמדו של צי הסוחר, ירדה גם קרנו של קציני ים. בניגוד לשנים הראשונות, שבהן הגיעו התלמידים כדי להיות ימאים, בית הספר הפך לעיר מקלט עבור נוער במצוקה. בהתאמה, גם גדל משמעותית מספרם של התלמידים שנזקקים למלגות כדי שיוכלו להישאר בבית הספר. רבים מהם גם לא בחרו בחיל הים כברירת השירות שלהם בתום הלימודים, והעדיפו להתגייס ליחידות אחרות.

ד"ר עפרה שטיין, שמנהלת את בית הספר בתשע השנים האחרונות ושתפרוש בקרוב, ניסתה לשנות את המגמה. למרות העובדה שהיא לא הגיעה מהים או מחינוך ימי, היא הבינה את הפוטנציאל ואת ההזדמנות (וגם את הסכנה), אבל התקשתה להצליח לבדה. הכנס שנערך לפני שבועיים ביקש לתת לה גב באמצעות העלאת המודעות לנושא, שלא זוכה לעניין ציבורי, וגם לא לעניין ממשלתי. אם בעבר ראשי המדינה פקדו בקביעות את קציני ים - תדירות הביקורים צנחה בשנים האחרונות אצל כמעט כל מי שעוסק בתחום במשרדי התחבורה, החינוך והאוצר, וכמובן במשרד ראש הממשלה.

בהמשך ישיר למגמה הזאת, הממונה על החינוך הימי במשרד החינוך לא הגיע לכנס - שכותרתו, כזכור, היתה החינוך הימי, ושאחד הפאנלים בו עסק בשאלה מה צריך לעשות כדי לחזק את התחום במטרה לחזק את הימאות הישראלית. משרד החינוך לא היה היחיד שבלט בהיעדרו: גם חיל הים, שצריך להיות האינטרסנט הראשון בעידוד בית הספר ובוגריו, בחר להיעדר.

במקור תוכנן מפקד חיל הים, האלוף דוד סלמה, לדבר בכנס. כמה ימים לפני המועד הוא ביטל את השתתפותו, בנימוק שנקבע לו לו"ז רמטכ"ל. כשפניתי לקבל את תגובת דובר צה"ל, נומקה היעדרותו באילוצים מבצעיים. אני משוכנע שהיו אילוצים כאלה, ובאותה הנשימה אני משוכנע שאם מפקד חיל הים היה מסביר לרמטכ"ל שמדובר בכנס חד־פעמי וחשוב - הוא היה מקבל שחרור או משיג דחייה במועד הדיון.

במקומו של סלמה הוצע למארגני הכנס לארח את מפקד בסיס חיפה בחיל הים, תא"ל אלי סוחוליצקי. המארגנים הסכימו, וביקשו לשבץ אותו בפאנל האחרון, שעסק בביטחון, לצידם של בן בעש"ט וחורב. הוא סירב, ובאמצעות ראש לשכתו התנה את השתתפותו בכך שינאם וילך. המארגנים סירבו (ובצדק, משתתפי הפאנל האחרים היו בכירים ממנו; י"ל), וסוחוליצקי לא הגיע, למרות העובדה ששמו הופיע בשלטים שנפרסו ברחבי בית הספר בבוקר הכנס.

תגובת דובר צה"ל: "חיל הים רואה חשיבות רבה בקידום החינוך הימי, ולכן שלח נציג בכיר מטעמו לסקור בכנס. יום לפני הכנס הודיעו המארגנים כי לא תתקיים הרצאה של נציג חיל הים".

חטופים. אלי שרעבי, שמתראיין במוסף "שישבת" בעיתון זה לרגל צאת ספרו החדש, לא האמין שיעברו חודשים רבים מאז שחרורו ואלון אהל עדיין יהיה שם, וכמוהו 55 חטופים נוספים. הוא היה בטוח שאם רק ייצא ויזעק ויספר ויתאר את מה שעבר, ואת מה שהם עוברים ברגעים אלה - בוודאי כשהלחימה התחדשה - ימהרו מי שצריכים למהר להוציא אותם החוצה, לפני שלא יהיה את מי להוציא.

המדינה אכן הזדעזעה כשהוא דיבר, מינוס אלה שהיו צריכים להזדעזע. כי שרעבי, וכמוהו 24 המשוחררים החיים הנוספים של הסבב האחרון בינואר-פברואר, לא באמת הצליח לשנות. הוא ניסה (הוא עדיין מנסה), אבל המנוי אינו זמין. לא בעזה, ולמרבה הצער גם לא בירושלים.

קל להאשים את חמאס בהתנגדות למתווה וויטקוף החדש. הארגון אכן מסרב, אבל לממשלת ישראל אין באמת תשובה לשאלה מה יקרה אם יסכים. במקרה כזה ישוחררו כמחצית מהחטופים החיים וכמחצית מהחטופים החללים, כלומר מספר זהה פחות או יותר של חיים ומתים יישאר שם. ומה אז, כשההסכם הזה יפקע והפסקת האש תסתיים? הרי חמאס לא פראייר, וימשיך לדבוק בדרישתו לסיום המלחמה. כלומר, בהליכתה למתווה הנוכחי, ממשלת ישראל מוותרת ביודעין - אין דרך אחרת להגדיר זאת - על אזרחים וחיילים ישראלים שנחטפו במשמרתה.

מישל אילוז, אבא של גיא שנחטף במסיבת הנובה ונרצח בידי חמאס בעזה, ניסה לשאול את נתניהו בדיוק את זה במפגש שלהם בשבוע שעבר. אילוז, איש אציל ונבון, לא מבקש הרבה: "רק קבר שאליו אוכל להגיע כדי לשפוך את מר ליבי ולהתגעגע". הקשבה הוא קיבל מנתניהו. תשובות - לא.

אילוז מספר שהוא חי בטראומה ובפוסט־טראומה במקביל. אין לו דרך להשתקם, גם לא להתחיל בתהליך שיקום, עד שגיא יחזור. וכמוהו שאר משפחות החטופים, והחטופים שחזרו וששקועים במאבק להשבת חבריהם שנותרו מאחור - וגם מדינה שלמה, שבניגוד לממשלתה מבינה שמדובר בסוגיה עקרונית, ערכית, קיומית, שפתרונה קריטי לעתידנו הרבה יותר משלמות הממשלה ומעתידו האישי של נתניהו.