נכון למועד כתיבת השורות הללו, זה קרה פעמיים בשבוע האחרון. מצטרף לעוד כמה וכמה פעמים שזה קרה בחודשים האחרונים - איש רצח את בת הזוג שלו והתאבד. אנחנו שומעים את זה ומתכווצים, אבל ממשיכים לגלול הלאה. אם הרקע היה לאומני, פוליטיקאים היו מצייצים, שרים היו מגיעים לזירה והרשת היתה גועשת. אבל זה לא, ואנחנו כאילו יוצאים מנקודת ההנחה שזו גזירת גורל שאין מה לעשות נגדה. לא חינוך, לא רווחה, לא משטרה.
במשך יותר מדי זמן סיפרנו לעצמנו שרצח נשים בידי בן הזוג שלהן הוא לא באמת בעיה "שלנו". כשנרצחו נשים ערביות, אמרנו שזה עצוב אבל "ככה זה בתרבות שלהם", וכשנרצחו נשים אתיופיות הזדעזענו, אבל אמרנו ש"זו תופעה נפוצה אצל עולים ומהגרים". כך גם כשנרצחו כאן אריתריאיות ואוקראיניות. תמיד צקצקנו בצער, אבל הזכרנו לכולם שזה "הם", לא אנחנו. אלא שזה כבר מזמן אנחנו לגמרי.
"אדם קרוב אצל עצמו" הלחין פעם שלום חנוך את מאמר חז"ל במסכת סנהדרין, וכשהטבעת מתהדקת מסביב, אדם שואל את עצמו מה לומר לילדיו - איך לחנך אותם כך שלא ירצחו, וגם לא יירצחו? איך לחלץ אותם ממערכות יחסים הרסניות, וממה כדאי להתרחק עוד לפני הסטירה הראשונה? כי על כל אחת שנרצחת יש עוד עשרות או מאות שחוששות שכך יקרה גם להן. גם הלילה ילכו לישון בישראל אלפי, אולי עשרות אלפי, ילדים שחוששים ופוחדים שאבא ירצח את אמא. מי שלא חווה את הפחד הזה, שרק ינסה לדמיין באיזו זוועה מדובר.
המפתח נמצא כמובן ברגעי האושר ולא בעיתות המשבר. זרעי הפורענות נזרעים באהבה המעוותת, ולא ברגע שהוא לוקח ליד סכין או אקדח. מילת המפתח היא "נפרדות". שפע מחקרים פסיכולוגים וקרימינולוגיים זיהו שם את שורש האלימות הזוגית. הרוצח הפוטנציאלי מתקשה להבחין בין "אני" ל"אנחנו". לכן כשהוא חווה כישלון הוא נוטה להאשים את אשתו ולנקז אליה את כאבו ותסכוליו, ולכן הוא רואה בבקשתה להיפרד ממנו את סוף החיים - אם אין אנחנו, אין אני. חוסר היכולת להפריד את שתי הישויות הללו הוא גם יסוד הקנאות והרכושנות - התכונות הנוראות שגורמות לכך שכשהיא רוצה להיפרד או לעזוב, הוא הורג אותה ולא פעם גם את עצמו. אם אין "אנחנו" - אין את ואין אני.
כמו הרבה תפיסות חולניות, גם התפיסה הזו מתחילה מנקודה חיובית, ודווקא שם כדאי לשים לב אליה. סיפורים מופלאים על איך "הרגל של אשתי כואבת לנו", שירים משתפכים על איך "בלעדייך אני חצי בן אדם" ונאומי זכייה בפרס שכוללים הודיה "לאשתי שהכל בזכותה" או ש"שלי ושלכם שלה הוא", עלולים לחזק ולהעמיק את חוסר הנפרדות הזה. הטוטאליות הנעימה והמסעירה של האהבה עלולה די בקלות להפוך לטוטאליות אלימה וקטלנית.
כדאי לספר לילדים שלנו שהאמת היא שהרגל שלה כואבת לה הרבה יותר מלי, שגם בלעדיה אני אדם שלם, ושאדם זוכה באוסקר בעיקר בזכות עשייתו וכישוריו, ולא בזכות תמיכתה של זוגתו. כי אם נניח ש"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה תומכת", די מתבקש להסיק שכשהגבר נכשל, זה משום שאשתו לא תמכה מספיק...
פרשת "נשא" מביאה בין השאר את דיני האיש שעברה עליו "רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יד). התורה מפרטת את הפרוצדורה העתיקה שהיתה נעשית במקדש במקרה שכזה, שעיקרה היה בהשקיית האישה במים המרים על ידי הכוהן. לאדם המודרני, שזכה להיוולד לאחר המהפכה הפמיניסטית, הפרשה הזו נראית זרה ומוזרה, ובצדק. ובכל זאת, כדאי וראוי לחלץ ממנה כמה תובנות חינוכיות חשובות ורלוונטיות.
בעולם פרימיטיבי ושוביניסטי שראה בנשים רכוש של בעליהן, מחדשת התורה כי המרחב שבו ראוי שיתבררו החשדות והקנאה כלפי האישה אינו בבית מול בעלה, אלא בבית המקדש מול הקב"ה. האישה עומדת מול אלוהיה כאדם יחיד, שלם ונפרד, ולא כחצי מזוג וככפופה לבעלה. ההפרדה הברורה הזו היא הניגוד והתיקון לקנאה ולשתלטנות של האיש, והיא קריאת כיוון לאופן שבו ראוי ורצוי לבנות ולכונן את מערכת היחסים.
אך חשוב מכך - התורה מלמדת ומבהירה לנו כבר לפני אלפי שנים את מה שרבים מאיתנו לא הבינו עד היום. ש"רוח קנאה" שמנשבת בין בני זוג היא לא עניין פרטי, אלא עניין ציבורי. היא לא סיפור זוגי אינטימי אלא קהילתי וכללי. שהכוהנים - מנהיגי הציבור, אנשי הדת, החינוך והרוח, חייבים לעסוק בנושא הזה ולהיות כתובת למצוקה הזוגית הזו. כי השתיקה וההתעלמות עלולות לעלות בדמים מרובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו