הקרב הלא נכון: המאבק של בהרב־מיארה במינוי זיני הוא צעד אחד יותר מדי

אומרים שהשמיים גדולים והדמעות קטנות. בכל אופן, אחד מחברי הכנסת הבכירים בקואליציה אמר לי השבוע כי ניתן היה כבר לחיות בעולם שבו עו"ד גלי בהרב־מיארה אינה היועצת המשפטית לממשלה. היו צריכים לפטר אותה מזמן. זה בידי הממשלה, והממשלה לא עשתה כלום.

אם אני מנסה להבין את משמעות הדברים, כנראה מישהו חושב שבהרב־מיארה היא נכס אלקטורלי לימין לשעת בחירות. היא אובייקט שנאה אידיאלי לצרכים פוליטיים. אבל כרגע היא נראית יחד עם תאומה הפוליטי רונן בר כמסמר בלי ראש. דווקא הנחיותיה כיצד ניתן בכל זאת למנות ראש שב"כ, חושפות מחשבה תחילה. כאילו מישהו קשר קשר ותכנן מראש, לפני הרבה זמן, איך להכניס את נתניהו לפלונטר של "ניגוד עניינים". כל המהלכים של ראשי השב"כ בדימוס, מכתב הפיטורים שהוציא בר לממשלה, העתירה לבג"ץ על ידי ארגונים שונים, חוות הדעת הידועות מראש של גלי בהרב־מיארה, הופעתו הקבועה כמו בתיאטרון וודוויל של הג'ינג'י עם הרעמה האדמונית היורדת על פנים רגוזות, שכאילו ברחו מאלבום הקריקטורות של אונורה דומייה. ודפנה הולץ־לכנר כבר אמרנו? ודפנה ברק־ארז? הפסק של יצחק עמית גם הוא כאילו נכתב מראש. השאלה איפה? עם עלה תאנה של שופט העליון נעם סולברג.

אבל השבוע ההתעקשות של בהרב־מיארה להשתלט על השב"כ ולקבוע מי יעמוד בראשו הציתה אש. בסופו של דבר, לפחות יצחק עמית שותף לשבועה הקבועה של השופטים בבית הנשיא, כי הוא "מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה".

הנחיות בהרב־מיארה וההליך למניעת הדחת בר היו מנוגדים לחוק, ובוודאי מנוגדים למי שאמור לשמור אמונים למדינת ישראל, משום שזה כולל בעיקר את המחשבה על האינטרס הלאומי לעת מלחמה. הם בחרו את הקרב הלא נכון. בהנחה שכולם מבינים שזו מערכה פוליטית שבקושי מצליחים להסתיר מאחורי גלימות שחורות. נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת, מאיים בפתיחת מלחמה אזרחים. על מה? על ראשו של ראש השב"כ רונן בר, אולי השותף הבכיר במחדל 23'.

מנגד, הימין מלוכד בגיבוי למינוי של האלוף דוד זיני כמחליפו של ראש השב"כ המודח. בהרב־מיארה הכניסה את ישראל למתיחות ציבורית קשה ומיותרת. לאורך שנה שלמה היא דוחפת לעימות עם החרדים ולרדיפתם כפלח אוכלוסייה שלם. צריך לציין שבנקודה הזו גיליון ההערכה לשר השיכון יצחק גולדקנופף מתחיל לנוע לכיוון החיובי - אולי אפילו מאוד. בטקס שבו הכריז על עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון, הוא לא נשמע כמי שאוטוטו מתכוון לפתוח מצנח רזרבי ולפרק את הממשלה: "מול המרצחים המבקשים להשמיד אותנו - התשובה הברורה והחד־משמעית היא חיזוק ההתיישבות וביסוס אחיזתנו בארץ ישראל בכלל, וביהודה ושומרון בפרט. תכנון היישובים והרחבתם מהווים עוגן ביטחוני וכלכלי לאזור, ומשדרים מסר תקיף ובלתי משתמע לשתי פנים: אנחנו כאן כדי להישאר ולהתרחב".

זה גולדקנופף, לא ישראל גלילי ולא נפתלי בנט. יציבות המשטר הדמוקרטי בישראל נשענת על היהודי הזה. כך גם המלחמה. זה מזכיר יהודי אחר שהנהיג פעם את הקצה השמאלי של הציונות בארץ. מאיר יערי. בראיון היסטורי שנתן בסוף 1974 ובתחילת 1975, בכמה מפגשים עם חוקר המדור להיסטוריה בעל פה, אומר יערי: "אני אמרתי (וגולדה מאיר אהבה לשמוע, א"ל) שאנחנו בסירה אחת. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאפילו אם מלחמה לא מוצדקת, זוהי שאלה של לחיות או לחדול. אנחנו מוכרחים לנצח. ואם לא ננצח, נושמד".

מי כמו הסטליניסט הקדמון הזה ידע על מה הוא מדבר. הוא היה כנראה הרבה יותר קרוב לגולדקנופף מאשר ליאיר גולן או ללניניסטים הקשישים, שמנסים להכריע את המלחמה בעורף מחשש שבחזית הניצחון של ישראל די ברור.

שמישהו יצעק "אקשן"

ישראל לכאורה מחכה שהשיחות האמריקניות־איראניות ייכשלו. אבל באופן מעשי ההערכה היא שהן כבר נכשלו, ושישראל נערכת לפעול

בתחילת השבוע פרסם ה"Middle East Forum" מאמר ניתוח, שהסיכום שלו פשוט בצורה מצמררת: "עכשיו זה עניין של ימים, לא שבועות". זה ציטוט ממקורות צבאיים בישראל לגבי תקיפה אפשרית על מתקני הגרעין של איראן. קריסטי נואם, השרה לביטחון המולדת בממשל טראמפ, אמרה בעת ביקורה בישראל כי האמריקנים הציבו לאיראנים מעין דדליין של כמה ימים להסכים להצעה האמריקנית לגבי עסקת גרעין חדשה - ללא העשרת אורניום. בשבוע שעבר אמר שר הביטחון כ"ץ כי "יש לנו הזדמנות להשיג את היעד החשוב ביותר שלנו - לעצור ולהסיר את האיום הקיומי".

האיראנים מנצלים את הסבבים של שיחות הגרעין כדי לקנות זמן, אבל הם כבר עברו לאיומים לתקוף את ישראל. בתוכנית של שמעון ריקלין בערוץ 14 התבטא האלוף יפתח רון־טל בצורה ברורה כשהתבקש להפוך לנביא. "נתקוף באיראן", אמר. ולגבי הדדליין לתקיפה כזאת? "עברנו אותו".

למעשה, לפי הניתוחים של המומחים, אין לישראל יותר מרחב טעות משום שהאיראנים מסוגלים לייצר את כמות האורניום הדרושה להם לפצצה, ברמת העשרה של 90 אחוז פלוס, בתוך שבוע או פחות מכך. ישראל לכאורה מחכה שהשיחות האמריקניות־איראניות ייכשלו, אבל באופן מעשי ההערכה היא שהן כבר נכשלו. השאלה היא למה ההכנות לתקיפה עברו מהרובד החשאי לרובד הגלוי בשבועות האחרונים. ההסבר כנראה: מצד אחד, תוספת לחץ משמעותית על האיראנים כדי שיחתמו על עסקת גרעין שטובה לכולם; מנגד, הכנת דעת הקהל ויצירת מרחב לגיטימציה בינלאומי לתקיפה, גם אם מדינות המערב כמובן היו מעדיפות איראן גרעינית על פני תקיפה שתמנע מאיראן להפוך לגרעינית.

ההערכות האלה כולן הן תולדה של איסוף הסימנים הגלויים מפה ומשם, ולא על סמך ידיעה מגורם מחליט. אחד הכותבים העוקבים אחרי מה שקורה, מסכם לקח מוכר: "לפעמים חוסר פעולה שמוסווה כזהירות וכשיקול דעת, הוא המסוכן ביותר". בימי שלטון נתניהו ישראל פעלה בדרך ביניים. סבבים אלימים מול חמאס, רובם קצרים, אבל בעיקר הכלה והרתעה; לוחמת מניעה בנוסח המב"ם בסוריה; הרתעה הדדית מול חיזבאללה; פגיעות כואבות אבל מוגבלות ואולי מעכבות באיראן. נדמה לי שזה היה דווקא באחד הסרטים הראשונים של גודאר: "זמן ההרהורים נגמר, הגיע זמן האקשן" ("The time of reflection has ended, now it's the time of action").

הפלשתינים כמסך עשן

הנשיא מקרון מאיים להכיר באופן רשמי במדינה פלשתינית. זה "עונש" לישראל, אבל ספק אם תהיה למהלך משמעות מעשית לגבי הפלשתינים

יש כמה פרשנים פרו־פלשתינים ששווה להיחשף אליהם. יש להם לעיתים הבחנות יותר חדות מאלה שאנחנו אוהבים לקרוא. התמונה שהם מציירים פרדוקסלית: אמנם מתקפת הטבח של חמאס והמלחמה שעדיין נמשכת החזירו בענק את הנושא הפלשתיני לסדר היום העולמי, אבל ישראל חיסלה במלחמה הזאת את מה שנשאר מהתנועה הלאומית הפלשתינית. זו הלכה והתפוררה ב־15 השנים האחרונות, והשאריות האחרונות התאדו במלחמה.

במקביל, כשיקוף של חזרת הפלשתינים לסדר היום, צרפת בע"מ (ארגון שבו כ־60 מיליון באגטים) מאיימת להכיר באופן רשמי במדינה פלשתינית. אם האישה מעיפה סטירה לנשיא מקרון, אסור לו כבר להחזיר סטירה לראש ממשלת ישראל? זה עונש לישראל, מבלי שתהיה לזה משמעות רבה לפלשתינים.

גם המלחמה לא עזרה לפלשתינים, אבל גלי ההדף חוללו זעזועים חסרי תקדים במדינות המערב, יצרו גל שנאה אדיר נגד ישראל ונגד יהודים, העניקו סוג של עומק אסטרטגי שאינו טריטוריאלי לרוסיה של פוטין, וגם תדלקו סכסוך פנים־ישראלי. המלחמה גם תרמה במידה מסוימת לערעור שלטון ביידן והדמוקרטים ולניצחון טראמפ. האינתיפאדה בקמפוסים ואירועי האנטישמיות ותחושת העימות הקבוע של ביידן עם ישראל הזיזו קהלים מסוימים מהדמוקרטים לרפובליקנים, אף שעכשיו מתנהל מאמץ אינטלקטואלי אדיר במחנה הליברלי־שמאלי בארה"ב להפיל את כל תיק התבוסה הדמוקרטית על ראשו של ג'ו ביידן.

מדובר בתנועה עולמית. הנושא הפלשתיני אינו עוסק בשחרור התושבים הערבים מהירדן לים, אלא בתדלוק תנועה מהפכנית אוניברסלית. התבוסה בשטח אינה משנה. כך קרה גם בימי מלחמת ספרד בין 1936 ל־1939. המלחמה יצרה מיתוס בארצות המערב וחיזקה מאוד את תנועות השמאל והליברלים הטרמפיסטים. היא יצרה את הקיטוב של חזית עממית אל מול הפשיזם. מסך העשן הספרדי כיסה על גל הטרור הפנימי, הטיהורים ההמוניים ומשפטי הראווה של סטלין. מסך העשן הפלשתיני האנטישמי מכסה את המגמה האנטי־דמוקרטית החזקה השולטת בבריטניה, בצרפת ובגרמניה. הלקח לישראל: עדיף לחתור לסיום כולל של הפעולות הנגזרות מאחרי המלחמה. בעיקר, הליכה לבחירות.

עסקי הדיסאינפורמציה

אי אפשר לטעון שאשפי ההשפעה והספין שומרים את המומחיות שלהם לדמוקרטיות בלקניות ולדיקטטורות פוסט־סובייטיות, ורק בארץ הם אידיאליסטים

האנשים המוכרים לנו מקרוב, המאמינים בכל ליבם שיאיר גולן הוא גיבור ושרה"מ בנימין נתניהו הוא בוגד, הם עדות לארגונים מניפולטיביים שפועלים בתוך החברה הישראלית. קוראים לזה מבצעי השפעה, או תודעה או הנדסת תודעה. ההגדרה הנכונה והמקצועית היא דיסאינפורמציה.

"החברה שלהם 'פרספטו אינטרנשיונל' היא חלוצה במה שמוכר כעסקי הדיסאינפורמציה־להשכיר", כתבה אליזבט דבושקין ב"וושינגטון פוסט" על ליאור חורב ורועי בורשטיין. "הם מיומנים בטריקים של הונאה והולכת שולל במדיה החברתית, שינוע אנשים לעולמות האונליין המורכבים מעיתונאי־פייק, מאתרי חדשות ומסתם אזרחים", כתבה על פועלם להצלת השלטון בבורקינה פאסו. זה פורסם ב־30 באוקטובר 2023. בפברואר 23' הגדירו כתבי "דה מרקר" גור מגידו ועומר בן יעקב את החברה של חורב את בורשטיין כ"מפעל הרפש מרמת גן: חברת מבצעי התודעה נחשפת". "הארץ" הקדיש להם וליזמים נוספים מישראל בתחום לוחמת התודעה והדיסאינפורמציה מאמר מערכת. הם תוארו כמעניקי "שירותים מדכאי דמוקרטיות". התביעה היתה "לחקור את סוחרי הכאוס".

נוסף על חורב ושות', נחשפו האחים טל וזוהר חנן. "התחקירים (שפורסמו בתקשורת הבינלאומית ובישראל) חושפים שוב את פניה של ישראל בתור מעצמה עולמית של שירותים טכנולוגיים מפוקפקים, הגובים מחיר כבד מהאנושות במונחי זכויות אדם". העוסקים במפעלות הדיסאינפורמציה מייצרים זהויות בדויות ברשת ונחשבים סכנה מוחשית לעצם הרעיון הדמוקרטי, כפי שהציג זאת "הארץ" בתביעתו (חסרת התוחלת) לחקירת החברות האלה. מבצעי ההשפעה האלה נועדו לשלוט במערכות בחירות, אך כנראה אין להם גבולות.

ידוע שליאור חורב היה מעורב במשך חודשים ארוכים במטה החטופים, פרש משם, ובחודשים האחרונים חזר לפעולה. הוא דמות בולטת. אך יש עוד מקצוענים מארגוני המודיעין השונים, שעסקו במבצעים להפלת משטרים או להצלת משטרים - זה אותו הדבר. אי אפשר לבוא ולטעון שאת המומחיות הזו הם שומרים לדמוקרטיות בלקניות ולדיקטטורות פוסט־סובייטיות, אבל כאן בארץ התמר הם אידיאליסטים. כשהתפיסה היא לגרום לתבוסה ולהפיל את השלטון, כשנתניהו נתפס כהגדרת דן חלוץ כאויב, כל הטכניקות כשרות. בכל דרך, בכל האמצעים, אמר נדב ארגמן כמה פעמים. מבצעי הדיסאינפורמציה האלה משפיעים על כל מי שנמצא במחנה הזה, כולל היועמ"שית ויצחק עמית.

הנקודה המעניינת היא השקפת עולמו של ליאור חורב, שפסיק קטן ממנה חשף במאמר בבלוג שלו לפני קצת יותר משלוש שנים (אפריל 22'). כלומר, מייד אחרי הקורונה, ממשלת בנט־לפיד, הרבה לפני המלחמה. מתברר שהנחת היסוד שלו היא שנסראללה צדק. צודק. עוד יותר ממה שהוא יודע. הכוונה לנאום קורי העכביש מראשית המאה, לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון. "החוסן הלאומי של ישראל נשחק עד לנקודה שהוא מהווה סכנה מוחשית בהווה לקיומה", כתב חורב. "נסראללה יותר ממדייק בתיאור קורי העכביש שלנו. מה שהיה נכון בתחילת המאה, התפתח דרמטית בשני העשורים האחרונים". איפה נסראללה ואיפה אנחנו. אבל מה זה אומר כשאנשים שמזדהים עם ההבחנות של נסראללה על רפיונה והתפוררותה של החברה הישראלית מנהלים קמפיינים אגרסיביים, ארסיים וחסרי מעצורים נגד ממשלה במלחמה, נגד אישים ספציפיים, נגד קהילות שהופכות ליעדי הסתה.