העונש הדחוי

אני מאושר להיות כאן. כי אני אוהב את ירושלים, כי ישראל אינה אך ורק נתניהו והמלחמה, וכי אני חש שנושבות רוחות עזות של שנאה כלפי מדינת היהודים, שהגעתי אליה זה עתה בשמחה להביע את הסולידריות שלי איתה במפגש ספרותי לזכרם של חבריי: עמוס עוז, אהרן אפלפלד וא"ב יהושע.
עשיתי זאת גם למחרת 7 באוקטובר, כשהגעתי מייד, כבר ב־8, לערים ולקיבוצים החרבים בדרום הארץ.

ועשית זאת בכל פעם שיכולתי עד לאותו כנס על אנטישמיות, ב־26 במארס. הייתי אמור לשאת את דברי הפתיחה, אבל מארגני הכנס הכריזו, ברגע האחרון, שנושאי הדגל של הימין הקיצוני, שאני נלחם בהם במולדתי, יעמדו במרכז העניינים.

ואני עושה זאת כיום, בהתרגשות גדולה, בשעה שאויבי ישראל שמחים לאידהּ ובעלות בריתה הטבעיות נוטשות אותה - או מאיימות לעשות זאת. נדמה שהכל מתקבל: גינויים, איומים בסנקציות, חרם סמוי על הסופרים והאמנים, ואפילו דונלד טראמפ מוכן למכור אתכם, הישראלים, במחיר של "דיל" עם מי שלא יהיה - וזה מחזה עצוב.

***

ובכן, אם זה רק כדי להזכיר לכם, אנשי הספר והתרבות, שאינכם בודדים כל כך כמו שנדמה כעת, אני חושב שזה טוב שמישהו יבוא ויאמר זאת הערב, בפתיחת הפסטיבל.

אני קשור לישראל כי היא מדינה קטנה, שברירית במיוחד ומאוימת מכל עבר. אני אוהב ומכבד את ישראל כי היא תוצר של אירוע יוצא דופן, לפני שלושת רבעי מאה, של מלחמת עצמאות הטומנת בחובה ניצחון כפול: נגד האימפריה המסורתית (בריטניה) ונגד האימפריה השטנית (הרייך של היטלר).

כואב לי על ישראל, כי המדינה הקטנה הזאת היא דמוקרטיה גדולה שמקיימת הישג מרהיב: היא קיימת כבר 75 שנה במצב של מלחמה קיומית, אך בכל זאת לא נפלה עד כה במלכודת של מצב חירום.

אני מגן על ישראל כי היא דמוקרטיה שאינה רק דורשת, אלא גם משמשת דוגמה. 20 אחוזים מאזרחיה הם פלשתינים, לעיתים אפילו אנטי־ציונים, אבל הדבר אינו מהווה מכשול להשתתפותם המלאה בזכות לחיים הפוליטיים בישראל. מי מבין כל אלה שמטיפים לכם מוסר יום־יום - בשעה שהם עצמם עומדים מול האתגרים של חברה רב־לאומית - יכול לטעון, כמו ישראל, שיש לו שלוש מפלגות ערביות שוות כוח בבית הנבחרים?

ואני מגן על ישראל כי זה המקום היחיד בעולם שהעם הנרדף ביותר בעולם יודע שימצא בו מפלט, אם ישובו תקופות אפלות ושיגעון הטבח - הרודף אחרי היהודים מבבל ועד האימפריה הרומית, מרוסיה הישנה ועד צרפת, מאירופה המודרנית והרצחנית ועד המזרח התיכון שונא היהודים - ייעשה אקטואלי בשנית.

היה צריך לומר דברים אלה - והנה, הם נאמרו.

***

כעת נותר להבין אם מותר - או אסור - למי שמגן על ישראל לבקר אותה כשצריך. אלי ויזל ועמנואל לוינס חשבו שאסור, וטענו שמוטלת חובת איפוק על היהודים שאינם חשופים לסכנות ההרפתקה הציונית.

וכך חושבים גם בימים אלה האנשים הבאים בטענות לדלפין הורווילר או לחברתי, אן סינקלייר, שביטאו את דאגתן לנוכח חידוש ההפצצות על עזה.

אבל איני בדעה זאת.

אני סבור אמנם שעדיף בכל עת, וכשניתן, להשמיע את דברי הביקורת מתוך ישראל.

אבל איני רואה שום התנגדות עקרונית כשחבר יהודי - או לא יהודי - מטיל ספק בפוליטיקה הישראלית; לא בשל החשש "לאכזב את המחנה" והנזקים שזה גרם, עד לא מכבר, בקרב האינטלקטואלים הפרוגרסיסטים באירופה; לא בשל הפחד לתת תחמושת לאויב שבכל מקרה תמיד יש לו די ממנה, כדברי ז'אן קלוד מילנר בחליפת מכתביו עם האינטלקטואל האיראני אנוּש גנג'יפּוּר ("לדבר ישירות", הוצאת לה סֶרף); ושוב: לא בגלל רגשות אשם על כך שאיננו חולקים באופן יומיומי את החרדה הישראלית ואת המאבק לביטחון וחיים.

תמיד חשבתי כך - תמיד.

מעולם לא אמרתי: "איני יכול עוד לשתוק... שתקתי עד עכשיו, אבל הגיעו מים עד נפש ואני חייב לשבור שתיקה".

ומעולם לא הייתי צריך לומר זאת כי למען האמת מעולם לא שתקתי; לא בספרי "בדידותה של ישראל", שאחד מפרקיו מוקדש לתמונות הבלתי נסבלות של אזרחים פלשתינים שנפגעו; לא בספרי האחרון, "לילות לבנים", שבו הדירו שינה מעיניי, הלכה למעשה, פניהם של הילדים החפים מפשע שנהרגו בהפצצות על חאן יונס או רפיח; לא בכיכר החטופים בתל אביב, כשזכיתי לכבוד לשאת דברים ואמרתי בקול רם וברור, לפני שנה כמעט, שמצוות פדיון שבויים היא חובה הנכפית, מאז הרמב"ם, על כל נפש יהודית הראויה לשמה, וכל שכן כשגורל המדינה תלוי במצווה זאת; ואף לא בעבר הרחוק, כשישראל ניהלה מלחמות אחרות ומול ראשי ממשלות אחרים - מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון או יצחק רבין, הכרתי את כולם - שמעולם לא נמנעתי מלגנות את טעותם בעת הצורך.

ברוח זאת הגעתי לכאן היום לשאת דברים. ואתם עומדים לשמוע את הדאגה, את הביקורות או את העצות הידידותיות שלי.

***

למשל, האמונה ש"אין אזרחים חפים מפשע בעזה", כמו שמאמינים שני שרים מהימין הקיצוני בממשלת נתניהו, היא מפלצתית.

עצירת הסיוע ההומניטרי בנקודות המעבר הישראליות עומדת בניגוד למוסר היהודי, ומן הסתם לחוקי המלחמה. שמחתי לשמוע שהסיוע הועבר מחדש אחרי שישה שבועות של הפסקה. ואני שמח - כן, שמח - שהובילו אותו האנשים שאומרים בישראל "נגד כל הסיכויים, ובייחוד נגד הרצון של חמאס, שלעולם לא מצטער לראות את עמו סובל ומת. זאת מצווה להאכיל את הרעבים, להרוות את הצמאים, לסייע לפצועים הנאחזים בחיים בשארית כוחותיהם".

זאת נקודת זכות לישראל, שעשתה כל שביכולתה מבחינה צבאית, בשנה הראשונה של המלחמה, כדי לחוס על מי שאינם לוחמים. שכן הפיתוי לוותר על החשש לפגוע בחפים מפשע ולהעיף את הקוד המוסרי של צה"ל לכל הרוחות הוא הרסני.

טענתי, כבר מן היום הראשון, שפתרון שתי המדינות שלחמתי למענו כל חיי אינו על הפרק, כל עוד שולט בקרב הפלשתינים הרעיון שאין רק רצון למחות כל זכר לקיום יהודי בין הירדן לים, אלא שהוא אפשרי. עם זאת, הכפלת ההתנחלויות בגדה המערבית, שמספרן ייצור בהכרח מצב בלתי הפיך ויבטל לחלוטין את היתכנותו של פתרון זה - אינה אלא טעות פוליטית חמורה.

ולבסוף, גם אם עצם המחשבה על נוכחותם של גברים ונשים - שעודדו ברובם את טבח 7 באוקטובר ואינם חולמים אלא לבצע אותו שוב בקנה מידה נרחב יותר - על גבולות הארץ הוא חלום בלהות עבורכם, הישראלים, צבא יהודי לעולם לא יוכל לתת את ידו לעקירה כפויה של אוכלוסייה מהסוג שחולם עליו כמדומה הממשל האמריקני - ומשוגע מי שחושב אחרת. הרי הדבר יזעזע עד היסוד את כל המוסר היהודי, את מצוותיו השגורות והמקודשות ביותר, את אנושיותו של הזולת כפי שהגתה אותו היהדות המודרנית - וגם כאן באופן בלתי הפיך.

אני יודע, מדובר בסוגיה מסובכת.

מבחינות רבות אפילו טרגית.

והרעיון שיום אחד - ולא כל שכן, כאן, במדינת ישראל - נוכל לבחור בין הגנה על הגבולות לנאמנות לערכינו, הוא רעיון משוגע.

אבל זאת אינה הסיטואציה הטרגית הראשונה שנקלע אליה עם החורבן והתקווה.

ואני מאמין בתושייה הנפשית והמוסרית שתאפשר לישראל, כמו בכל פעם, להיחלץ מן הצרה, לגרש את הפיתוי להתבצר בעמדה שגויה ולהתגבר על התלאות.

רעיון אחרון לסיום. בוודאי יש עוד אחרים. אבל אני מספר לכם אותו, כי ראוי לממש אותו ודיברתי עליו הבוקר עם הנשיא הרצוג.

אין עוררין שצה"ל גרף ניצחונות משמעותיים וקשים ב־18 החודשים האחרונים, במחיר של מתים רבים, פלשתינים וישראלים, אבל בכל זאת ניצחונות משמעותיים: חיסול כמעט מוחלט של חיזבאללה... החלשת איראן... ושימור האוצר הזה, הסכמי אברהם, כנגד כל הסיכויים...

האתגר האחרון שנותר לצה"ל הוא מיטוט חמאס. לאו דווקא את כוחו הצבאי, שגם הוא הצטמצם מאז מותם של מפקדיו המרכזיים וחיסול חלק נרחב ממאגרי הנשק, אלא את הילת "התנגדותו" לישראל בשאר שטחי פלשתין, ומעבר לכך, בעולם הערבי־מוסלמי, שבמקרה של פשרה והמשך שליטתו על הרצועה, תיעשה בשנים הבאות לנוראית יותר מנשק.

יש שתי אפשרויות כדי לנצח בקרב האחרון הזה.

הדרך הצבאית לגמרי, שתחסל אחד־אחד וזה אחר זה את המפקדים שעוד בין החיים. תיאורטית, הדרך הזאת אפשרית, כי כך פעלו לבסוף ועד לא מזמן בעלי הברית האמריקנים, הצרפתים, הכורדים והערבים בקואליציה נגד דאעש ברקה ובמוסול. אבל יש לי ספק שישראל, הבודדה מתמיד, שמורים לה בוקר וערב על הפסקות אש ללא תנאים, שצועקים לה בוז מהיציע, תוכל להמשיך בדרך זאת.

הדרך השנייה תכריח את האויב להיכנע, למסור את נשקו, שכן שלא ניתן לחסל אותו לגמרי. כלומר דרך הגלות כפויה, חסרת הכבוד, כשם שבעבר עזבה באופן עלוב הנהגת אש"ף של יאסר ערפאת את לבנון בסירה לתוניסיה. מחזה זה בוודאי יעזור להפיג את הקסם השחור הפועל ברחובות העולם הערבי והמערבי, את העמדת הפנים שהפלשתינים הם הקיום הנצחי של "חזית הסירוב".

לשם כך צריך לשכנע את הישראלים שחושבים במונחים של נקמה.

ואף מסובך מכך, צריך להתגבר על הסתייגותם של מי שמעריכים, בצדק מסוים ובכל מקרה לעת עתה, שהדבר יפגום בצדק שהם חייבים למתים, לנכים ולנשים שנאנסו ב־7 באוקטובר ולחטופים שלא ישובו עוד בין החיים.

אבל בסופו של דבר... החזרת החטופים האחרונים מול כניעה ועזיבה לקצה העולם של מעניהם... חזרה הביתה של החטופים מול אובדן היוקרה האיומה שמחזיק חמאס בזכות המוניטין שהוא בלתי מנוצח מול ישראל... האם זה לא שווה את המאמץ?

הצלת החטופים, לצד עצירת הקרבות והנזקים הבלתי נסבלים שנגרמים לחפים מפשע, כמו גם המכה שיחטוף הארגון שמרוויח את נקודות הזכות שלו מעמידה מול צה"ל, האם אין זה שווה עונש דחוי?

אני חושב שכן.

***

ואולם הקושי הגדול ביותר יהיה להגביל את האנשים שחיים רק לשם המוות: מותם של האזרחים הפלשתינים שהם מחזיקים, גם כן, בתור בני ערובה, ואולי אפילו שלהם עצמם.

אבל יש דרך לעקוף זאת: מדינות כמו קטאר, טורקיה ואיראן כמובן, או אפילו מצרים, שפרסו עליהן את חסותן לפני ואחרי 7 באוקטובר - ושגם כיום, כפי שאנחנו יודעים, יש להן השפעה עליהם (כמו גם, נאמר זאת בקצרה, על מקומות הגלות שיוצעו להם).

ויש תחבולה להגיע לדרך עוקפת זאת: לשכנע את אותו חלק בעולם שעדיין מקשיב קצת לישראל ולהביא לכך שיופעל סוף־סוף לחץ בינלאומי, לא רק על ישראל אלא עליהם, על נותני החסות - ודרכם על האנשים שתומכים במוות וששורדים רק בזכות תמיכתם של נותני החסות (ויש לומר זאת: גם בזכות עיוורון העולם, שמתעקש להשוות בין ארגון טרור אסלאמיסטי לצבא של מדינה דמוקרטית, ויהיו אשר יהיו השגיאות של ממשלותיה).

המשימה אינה קלה.

יש שיתנגדו ואף יאמרו שהיא בלתי אפשרית, כל עוד הקהילה הבינלאומית ואפילו ידידיה של ישראל נדמים כאילו נעשו לפתע חירשים למטרותיה ולטיעוניה.

אבל אפשר לנסות.

אפשר לסנגר, להסביר - ואם צריך גם ללמד.

והבלתי נתפס ביותר, העצוב ביותר, ההרסני ביותר בעיניי יהיה להתייאש. תחילה להתייאש מהעתיד; שנית מהשלום, אפילו הרחוק, אבל מאופק השלום; ושלישית מכוח המילה ששפתו מוכרת לנפש היהודית יותר משאר הכוחות, ושיהיה חבל להתאבל עליו ולהשאיר את המילה האחרונה לדימויים הנוראים שמגיעים אלינו בוקר וערב.

הלוואי שהתשוקה לשכנע תגיע לירושלים ותגבור על הרצון להביס.

הלוואי שבעולם היהודי יבוא אודיסאוס לסייע לאכילס - או עדיף לומר שלמה לגדעון.

וכמה נפלא יהיה אם כדוגמת יעקב מול עשיו ו־400 לוחמיו, יעקב שלא פחד להעמיד פנים, להמציא תחבולות או להישען על שגרירים מלאכיים פחות או יותר, כלומר מפוקפקים וכפולי פנים, יגלו מחדש גם מנהיגי ישראל, בוושינגטון ובדוחא, מול אחיהם האמיתיים והמזויפים, שילוב חריף של נוקשות לוחמנית ודיפלומטיה מחוכמת, שתבליט את המסר הפשוט הבא: "זה מספיק... יותר מדי כאב... יותר מדי מוות... חמאס צריך להניח את נשקו ולצאת מעזה עכשיו".

אני מאמין בכוח היהודי.

אני מאמין בכוח שאלבּר כהן, רומאן גארי, ובהמשך קלוד לנצמן הזכירו לי את נחיצותו האיומה.

אבל כמוהם, אני יודע שהכוח האמיתי עודנו הכוח הנפשי, המתון, התרבותי, ואני חוזר ואומר, כוחה של המילה החיה, המשכנעת ורבת ההמצאה - המילה שמוצאת פתרון כשנדמה שהעולם עצמו נעשה למלכודת, וגורמת לאדונינו לומר שהחכם עולה על הנביא עבור היהודים.

הדברים לקוחים מתוך נאום הפתיחה בפסטיבל הסופרים והסופרות הבינלאומי בירושלים
מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגו