איך יכול להיות שאותו יום שמביא אלפי צעירים לרקוד מאהבה כנה לירושלים, הופך לזירה של איומים ושנאה ברובע המוסלמי? השאלה הזו עומדת בחריפות רבה השנה, כשהארץ שלנו כואבת ופצועה מהמלחמה, והצורך ברגישות ובעדינות גדול מתמיד.
כרב אורתודוקסי של קהילה במרכז ירושלים, כמי שחי שנים בעיר העתיקה ושימש בעבר בהנהגת העיר, אני רואה מקרוב את שני פניה של יום ירושלים. מצד אחד - המון צעירים עם כיפות סרוגות שעיניהם בוערות מאהבה אמיתית לעיר הזו, שמרגישים חיבור עמוק לאבני החומה ולסמטאות העיר העתיקה. יש משהו שעושה טוב ללב בריקודים האלה, בעלייה ההמונית לרגל, ביכולת לחוש את השמחה בקדושה של המקום הזה.
אבל יש גם צד אחר. כשהריקודים הופכים לתהלוכות איום, כשהדגלים משמשים כלי נשק נפשי, כשהחגיגה מתדרדרת להפגנת כוח מול תושבי הרובע המוסלמי - אז משהו עמוק מתקלקל. זה לא רק עניין של "פוליטיקלי קורקט", זה עניין של הבנת המהות של המקום שנקרא ירושלים.
רחמים, לא כוח
בתפילת שמונה עשרה אנחנו מבקשים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". רחמים - לא כח, לא שליטה, לא הדרה. רחמים. המילה הזו לא באה במקרה. והשימוש במילה "עיר" גם הוא אינו מקרי.
יש משהו מהפכני בכך שהברכה שהייתה אמורה להתמקד בבית המקדש בוחרת להדגיש את האורבניות של ירושלים. עיר הקודש היא עיר, לא כפר של שבט אחד או חמולה מסוימת. מה שמגדיר עיר הוא הריבוי - שכל סוגי האנשים, כל התרבויות, כל הדתות גרים בה יחד. זה לא רק עניין סוציולוגי, מדובר בחזון נבואי עמוק.
כי זו עיר של האל האחד - בורא עולם של כולם, לא רק של עם אחד. הנביאים חזו ירושלים כמקום שאליו יעלו כל העמים, לא כמקום שממנו יודחקו. חזון זה מחייב אותנו לא רק בעבר או בעתיד המשיחי, אלא גם היום, ברגע הזה שבו אנו חיים כאן יחד.
גם שלמה המלך, שניסה ליצור כאן אוטופיה עם המקדש במרכז, הבין שצריך לחבר למקום גם את העמים מסביב. זה לא עבד לו בסוף, אלא יצר בלבול רוחני ומתיחות פנימית שבסוף פיצלה את הממלכה, אבל השיעור נשאר: בירושלים דרושה מלאכת מחשבת עדינה, לא פטישים גסים. החזון הנבואי מתגשם או נכשל כאן ועכשיו, בכל יום ירושלים שאנחנו חוגגים.
השנה, בגלל המלחמה הנמשכת, שנפתחה בטבח הגדול בתולדות המדינה, המתח גדול מתמיד, אבל דווקא משום כך הצורך בעדינות גדול יותר. מי שהחזון שלו הוא שרק יהודים יחיו כאן, בסוף החזון שלו יהיה שרק יהודים כמוהו יחיו כאן. הלאומנות הרדודה והאלימה אינה יודעת ויסות או ריסון.
אז איך יכול היה להיראות יום ירושלים אחר? תארו לעצמכם חגיגה שבה הריקודים מתרחשים בכיכרות הפתוחות, בלי להיכנס לרובע המוסלמי כמו פולשים. תארו עלייה לרגל שכוללת גם תפילה לשלום השכנים, הכרה בכאב שאינו שייך אלינו בבלעדיות. חגיגה שמבינה שירושלים של בורא עולם אחד, היא בית לכולם. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, כמו שאומר המזמור. החיבור הזה - בין כל חלקי העיר, בין כל תושביה - הוא המטרה האמיתית.
השכינה תחזור לירושלים ברחמים רק כשאנחנו נחזור אליה ברחמים. כשנבין שהעיר הזו קדושה דווקא כי היא מקום שבו האור האלוהי יכול לזרוח על כולם. עד אז, אפילו הריקודים הכי יפים שלנו יישארו רק חצי שמחה.
הכותב הוא ראש הרבנות הישראלית במכון הרטמן ולשעבר חבר מועצת ירושלים