בקצה הדרך גם נתניהו וגם טראמפ מתכנסים פחות או יותר לאותו תאריך יעד. בנובמבר 2026 ייערכו בחירות האמצע בארה"ב. שבועות ספורים קודם לכן - בהנחה שהממשלה לא תיפול בדרך בגלל חוק הגיוס - יתקיימו בארץ הבחירות הכלליות. גם עבור ראש הממשלה וגם עבור הנשיא, הבחירות יהיו "להיות או לחדול". אם נתניהו לא יגיע למבחן הזה כשחמאס מושמד, כשבעיית החטופים נפתרה באופן סביר וכשסעודיה מקיימת רמה כזו או אחרת של נורמליזציה עם ישראל - יהיה לו קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, לקבל מחדש את אמון הציבור.
עם זאת, יריביו הפוליטיים ממש מתעקשים למסור לו את הניצחון בכל פעם מחדש. השבוע היו אלה יאיר גולן ואהוד אולמרט, שהבריחו אליו מחדש את המצביע השפוי. ועדיין, בהתחייבות מספר אחת שלו לציבור להיות "שומר ישראל" - נתניהו לא עמד. אחרי התבוסה הבלתי נתפסת של טבח שמחת תורה, רק ניצחון מהדהד ומוחלט, כפי שנתניהו עצמו הגדיר, יכול להוות משקל־נגד לאותם ימים שחורים משחור.
דונלד טראמפ במצב דומה. אם המפלגה הרפובליקנית תפסיד את הרוב באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט), הנשיא יהפוך לברווז צולע. כרגע הסיכויים נגדו, כי בדרך כלל המפלגה ששולטת בבית הלבן מאבדת את הרוב בבית הנבחרים בבחירות האמצע. המשמעות היא שהנשיא ייאלץ לנהל קרבות בוץ על גבעת הקפיטול כדי להעביר חוקים ורפורמות.
כבר היום הרוב של טראמפ בשני הבתים דחוק, כך שכדי לשמר אותו, או אפילו לשפר עמדות, הוא חייב להעמיד בפני הבוחרים האמריקנים שרשרת הישגים מוחשית וגדולה במיוחד. יש לו כזו בתחום ההגירה, שהיתה ההתחייבות מספר אחת שלו לבוחרים האמריקנים.
מנגד, הרפורמות הכלכליות שהניע, ובראשן תוכנית המכסים, עדיין בחבלי לידה, ולא בטוח שיניבו פירות עד ליום הבוחר. אם כך, מה יוכל להיות הישג חלופי? מה ירשים את הבוחרים האמריקנים שטראמפ הוא אכן מנהיג ענק בקנה מידה היסטורי, כפי שהוא תופס את עצמו?
התשובה עשויה להיות ההבטחה האחרת שלו, "להפסיק את המלחמות בעולם". לכן הוא שולח את איש סודו, סטיב וויטקוף, לתווך בין פוטין לזלנסקי. לכן אותו וויטקוף הקדיש שעות אין קץ לתיווך בין ישראל לחמאס, במאמץ להשיג עסקה. כרגע מאמציו כשלו, ומבצע "מרכבות גדעון" יצא לדרך, הפעם באמת (על כך בהמשך).
כשתסתיים הפעולה ו"הניצחון המוחלט" יושג, ישראל תהיה בשלה לכרות הסכמי שלום עם סעודיה ועם מדינות ערביות נוספות. או כפי שניסח זאת לפני חודש השר רון דרמר, "מלחמת שבע החזיתות תסתיים וישראל תנצח. נראה הרבה הסכמי שלום. יש הרבה מדינות שרוצות לעשות שלום, אך המפתח לכך הוא ניצחון".
אם וכאשר כל זה יקרה, טראמפ ונתניהו יוכלו להכריז על סיום הסכסוך הישראלי־ערבי. ניתן להעריך שעד למבחנים הפוליטיים של טראמפ ושל נתניהו בסתיו 2026, הקרבות יסתיימו.
וכך, חרף הפערים שנפתחו ביניהם בעת האחרונה - ונפתחו - בסוף המסלול גם הנשיא וגם ראש הממשלה מכוונים לאותם יעדים באותו מועד. אם יצליחו בכך זה יהיה טוב עבורם אבל, כמובן, בראש ובראשונה - עבור הישראלים והאמריקנים.
נשיכה צרפתית
20 חודשים לאחר השואה הקטנה של 7 באוקטובר, השבוע צה"ל יצא לשלב האחרון והסופי של השמדת חמאס. בתוך ים הספינים והמסרים של הפוליטיקאים ושל דובר צה"ל, לציבור קשה לעקוב ולהבין מהם מהלכים צבאיים משמעותיים ומהן הודעות יח"צ.
ובכן, "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". המדיניות היתה השגת עסקת חטופים מול חמאס, אך בדוחא לא קרה דבר בשבועות האחרונים. אמנם הצוותים העבירו מסרים ופה ושם היו תזוזות, אך המחלוקת העיקרית מעולם לא התקרבה לפתרון. חמאס רצה את סיום המלחמה. ישראל לא הסכימה, וחשוב להזכיר שגם הרמטכ"ל קבע ש"אין אפשרות לעסקה כוללת של כולם תמורת הכל, חמאס לא מעוניין", כפי שצוטט בערוץ 12.
באין עסקה, הכלי שנותר הוא הפעלת כוח צבאי (ואולי גם אמצעים פיננסיים, שלא ברור מדוע בנק ישראל מסרב להפעיל). הפעולה של צה"ל מתחלקת לשני שלבים: בתחילה צה"ל ישתלט על רוב השטחים של עזה. בניגוד לעבר, תפיסת השטח תהיה קבועה, וצה"ל לא ייסוג. אחרי השלב הזה יהיה פרק נוסף של השתלטות מלאה, מוחלטת וסופית, עד שיקום בעזה שלטון חדש, מקומי או זר.
אם באמצע, כפי שמקווים בישראל, תהיה נכונות של חמאס ללכת לעסקה - שרשראות הטנקים ייעצרו זמנית. לחלופין, תמונות של כניעה המונית בדומה לאלה שראינו בתחילת המלחמה, או של הרמת ידיים רשמית של חמאס, יביאו גם כן לסיום המלחמה.
על כל פנים, גם לנוכח לוחות הזמנים המתוארים לעיל, הן בבית הלבן והן בלשכת ראש הממשלה, הכל יודעים שהזמן אינו משאב בלתי מוגבל. ולא רק בפוליטיקה פנימית בשתי המדינות מדובר, אלא גם בלחצים מדיניים הולכים ומתגברים על ארה"ב וישראל כאחת.
קחו, למשל, את סוגיית הסיוע ההומניטרי. טראמפ החל לדבר על הכנסת האוכל לעזה ועל ה"רעב" שם, בעקבות פרסומים בלתי נגמרים בתקשורת האמריקנית. כשחשוב לו, לנשיא אין שום בעיה לעמוד בפני פרסומים שליליים. אך כשצה"ל לא היה מוכן להצהיר בצינורות הרשמיים שאין רעב בעזה - אפילו הממשל האוהד הזה דרש את הכנסת המזון. אחר כך באה עסקת שחרורו של עידן אלכסנדר, ושכנעה סופית את הנשיא שחילוצו מהשבי שווה כמה עשרות משאיות מזון.
הלחצים האלה ילכו ויגברו ככל שתתעצם הפעולה הצבאית של צה"ל. זו ההערכה במשרד החוץ. כי בעוד טראמפ דבק בתוכניתו לפנות את הרצועה מיושביה - באירופה המערבית רואים בכך טרנספר לכל דבר. "שום דבר שם לא ייעשה מרצון. אם מונעים אוכל מאנשים ודורשים מהם בכוח לעזוב את בתיהם, זה נקרא הזזת אוכלוסייה בכפייה", אמר השבוע דיפלומט מערבי בשיחה נזעמת עם כתבים ישראלים.
ברוח זו, במערב מתחילה להתקדם שורה של יוזמות אנטי־ישראליות. אף שהציבור הרחב שם זז ימינה, גם בעקבות הטבח אצלנו, בשורה של מדינות נוצרו קונסטלציות פוליטיות אנטי־ישראליות. בקנדה ובאוסטרליה המפלגות השמרניות שהיו צפויות לזכות בבחירות הפסידו, כתגובת נגד למהלכים הדורסניים של דונלד טראמפ. בספרד, שגם בימים טובים היא בעייתית עם ישראל, מקרטעת ממשלת שמאל עוינת במיוחד. בהולנד מפלגתו של חירט וילדרס אוהב ישראל הרכיבה את הממשלה, אבל תיק החוץ ניתן דווקא לקספר ולדקאמפ, איש מפלגת שמאל ששותפה לקואליציה.
ולדקאמפ הוא זה שיזם השבוע את ביטול ההסכמים בין האיחוד האירופי לישראל. היוזמה נפלה בזכות קרב בלימה מרשים של משרד החוץ ושל השר העומד בראשו, גדעון סער. כמעט שליש ממדינות האיחוד האירופי התנגדו להצעה ההולנדית, ובהן גרמניה, איטליה, הונגריה, צ'כיה ובולגריה. לכן כרגע הקשרים הכלכליים והאחרים בין ישראל לבין יעד היצוא מספר אחת שלה - האיחוד האירופי - יישארו כפי שהם.
אך זהו רק קרב ראשון במערכה ארוכה. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, מתכוון לקיים בניו יורק בחודש הבא ועידה בינלאומית שתציב "חזון חדש למזרח התיכון". הארכיון מלא נאומים נלהבים של מקרון על המחויבות שלו לישראל ולמאבק באנטישמיות, אך הנשיא הצרפתי, שנמצא בסוף דרכו, נקלע למצוקה פוליטית קשה. לפי הסקרים, רק 25% מהציבור הצרפתי תומכים בו. רוב בפרלמנט אין לו, כי לפני שנה פיזר בצעד אווילי את האסיפה הלאומית - ואז הפסיד בבחירות שהוא עצמו יזם. כשהוא נעדר יכולת לקדם ענייני פנים, מקרון מתפנה לעסוק בענייני חוץ. וכך, יש מדינה אחת מהמזרח התיכון - לא גדולה, אך די מפורסמת - שלא מוזמנת לוועידה שהוא יוזם. ניחשתם נכון במי מדובר.
מעל ראשה של ישראל, וכשהוא דחוק פוליטית, מקרון מנסה להוביל מהלך אירופי להכרה חד־צדדית ב"מדינה פלשתינית". שום חדשנות מקרון לא מביא איתו, אלא שוב את הנוסחה העבשה והבלתי מעשית של "שתי מדינות". גם במפלגתו שלו רבים מתנגדים למהלך. למשל, גבריאל אטאל, שהיה עד לא מזמן ראש הממשלה של מקרון, אמר לאחרונה בראיון ל"ישראל היום" כי הוא "לא רואה אפשרות למדינה פלשתינית בעת הנוכחית".
אבל מה יותר נוח מאשר להכות ביהודי אם נקלעת למצוקה? וזה בדיוק מה שמקרון עושה. הוא לא החליט סופית אם להנחית על ישראל את הסנוקרת. מצד אחד, הרעיון להכרה חד־צדדית בהחלט נמצא על השולחן. מהצד השני, הוא ואנשיו מבינים ואומרים שנדרשות רפורמות ברשות הפלשתינית, שתשלומי משכורות הטרור וההסתה חייבים להיפסק, ושהרשות היא "ישות כושלת", כהגדרתם. יתר על כן, סקר שערכו הצרפתים עצמם בקרב הערבים תושבי יו"ש העלה כי שיפור המצב הכלכלי הוא שעומד בראש סדר העדיפויות שלהם, ולא "מדינה". אם אלה הם פני הדברים - באיזה אופן בדיוק הכרה חד־צדדית ב"מדינה" כזו תועיל למישהו?
מי שהציג למקרון שאלות ברוח זו, בפגישה די סודית בתחילת השבוע, היה נשיא המדינה יצחק הרצוג. אף על פי שהיחסים של מקרון ונתניהו התערערו - ראש הממשלה העמיד את מקרון במקומו לא מעט פעמים במהלך המלחמה, והדברים יתגלו בעתיד כשייפתחו הארכיונים - הרצוג המנומס מצליח לשמור על קשר סביר עם הנשיא הצרפתי.
לבקשת האחרון, ביום ראשון בערב הנשיא דילג עם "כנף ציון" מטקס השבעת האפיפיור ברומא לבירה הצרפתית. בלי תמונות ובלי הודעות לעיתונות, השניים נפגשו באישון לילה. הרצוג ניסה לפייס את הצרפתי. ימים יגידו אם הצליח, ועד כמה.
בכל מקרה, ברור שככל שישראל תתקרב לניצחון, כך התמונות מעזה יסלימו. וככל שאלה יסלימו, כך הלחצים והאיומים המערביים יגברו.
לישראל פחות חשובים העצבים האירופיים. מה שכן יקבע יהיה כושר העמידה של טראמפ. הנשיא האמריקני ואנשיו שותפים מלאים לנחישות הישראלית לסלק את חמאס מעל פני עזה. אך כפי שראינו בפרשת האספקה לעזה - יש גם לחצים נגדיים על הנשיא, שבלי קשר אצה לו הדרך.
על פי מקורבים לבית הלבן, בשלב מסוים טראמפ יבקש מישראל לספק לוח זמנים למלחמה. בסביבת נתניהו מבהירים כי ישמחו לתת כזה. השורה התחתונה היא שהלחצים המדיניים מהמערב, והאילוצים הפוליטיים בארה"ב ובישראל, מלמדים שהמלחמה תוכל להימשך לכל היותר כמה חודשים. לאחריהם יגיע שלב הדיפלומטיה, שבמסגרתו אולי ייכרתו הסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה, כאמור. כלומר, אם ירצה השם והאיראנים לא יפריעו - השפיות תחזור לאזורנו לכל המאוחר עד סתיו תשפ"ז.
ביידן חולה - וגם התקשורת
קפיצה קטנה לאמריקה. חצי שנה לאחר ניצחונו הסוער של דונלד טראמפ, לא רק הדמוקרטים ממשיכים ללקק את הפצעים, אלא גם התקשורת המרכזית שתומכת בהם. אלה כאלה נדהמו לגלות השבוע שג'ו ביידן חלה בסרטן קשה, כנראה סופני. הזעזוע לא היה רק בשל הסוף העצוב הצפוי לנשיא לשעבר, אלא גם בגלל ההבנה בדיעבד שהם בעצם קידמו נשיא מת מהלך. הרי לשיטתם, היום ביידן אמור היה להיות הנשיא. בימים אלה לפני שנה הוא עוד היה מועמד מלא־מלא.
עכשיו, זה לא רק שהוא חלה בסרטן שהתפשט לעצמותיו, אלא שיש יותר מדי תמיהות מדוע רק עכשיו, בשלב כל כך מאוחר, הדבר מתפרסם. לא רק בתקשורת השמרנית, אלא גם בזו השמאלנית עולות תהיות אם ביידן, משפחתו וצוותו ידעו כבר מזמן שימיו של הנשיא ספורים. אף על פי כן, בימים אלה לפני שנה הם דחפו אותו לכאילו "Four more years".
לא בחלל ריק מגיעים סימני השאלה הללו. חוסר האמון בביידן, במקורביו ובאוהדיו בתקשורת התעורר עוד קודם לכן. לפני שבועיים הפרשן המוביל של CNN, ג'ייק טאפר, פרסם ספר חדש על ימיו של ביידן בבית הלבן. טאפר, יהודי דמוקרט שעשה עבודת קודש להסברת עמדת ישראל בתחילת המלחמה, "חושף" בספר שלביידן היו בעיות זיכרון רציניות בעת שכיהן כנשיא. אבל עם ה"חשיפה" הזו יש בעיה אחת: כל העולם כבר ראה, שמע וידע שביידן בהידרדרות רצינית. כלומר, טאפר "גילה את אמריקה". רק כעת, מזמן אחרי שביידן כבר ירד מהבמה, מגיש הטלוויזיה המוביל מאשר את מה שטענו כלי התקשורת והצייצנים השמרנים במשך שנים.
גרוע הרבה יותר מכך - טאפר גם הנחה עם דנה בש, יהודייה אחרת מ־CNN, את העימות המפורסם בין טראמפ לביידן. באותו ערב השניים הכירו בכך שביידן לא כשיר, וההלם ניכר על פניהם בשידור. הצרה היא שלפני כן אותו טאפר בדיוק נהג לתקוף בבוטות את מי שפקפקו ביכולותיו של הנשיא. "מי הסמיך אותך לקבוע שהוא סובל מהידרדרות קוגניטיבית?" הוא חתך בבוטות את לארה טראמפ, כלתו של הנשיא הנוכחי, כשזו קבעה עוד בבחירות 2020 שביידן סובל מבעיות זיכרון.
שנתיים מאוחר יותר, כשביידן כבר היה נשיא, טאפר ראיין אותו. כמה ימים קודם לראיון ביידן חיפש בקהל חברת קונגרס שנפטרה. הוא אפילו צפה בסרטון לזכרה לפני שקרא בשמה באותו אירוע. טאפר, שאמינותו חשובה לו, לא שאל את ביידן לפשר המאורע המוזר. הוא גם לא בירר מהו פשר הנפילות החוזרות ונשנות של הנשיא, ומה שנראה פעם אחר פעם כחוסר התמצאות של ביידן במרחב.
את הטענות הללו להטיה הטיחה השבוע בטאפר העיתונאית העצמאית והשמרנית מייגן קלי. "שוב ושוב, כשעלו שאלות, אתה טייחת וחיפית על הנשיא". המגיש, ששומר על פאסון גם מול המראות הקשים ביותר, נראה חסר אונים. לזכותו ייאמר שלאחר שראה בעיניו את ביידן קורס מול טראמפ באותו עימות, הוא התקשר ללארה טראמפ והתנצל בפניה על האופן שבו נהג בה ב־2020. כאמור, הוא גם זה שפרסם עכשיו ספר שמגלה כי אנשיו של ביידן הסתירו את המצב לאשורו.
האם הוא רימה? האם הוא והפרשנים הפרו־דמוקרטים האחרים שיקרו במודע? אני נוטה להאמין שלא. טאפר, לכל הפחות, משתדל לשמור על מקצועיות ועל אמינות. כאמור, אחרי הטבח הוא נקט קו פרו־ישראלי - כלומר מאוזן והוגן - מה שרבים מעמיתיו ברשת נמנעו מלעשות. היה בכך סיכון קריירה מבחינתו.
לעניין עצמו, מאז ומתמיד ביידן אכן סבל מבעיית גמגום. הוא גם לא הפך לסנילי, אלא, כפי שבעצמו הודה, הזקנה השפיעה עליו לרעה. או במילים אחרות, ברוב המקרים שבהם עיתונאים מטים הצידה את האמת - הם קודם כל מרמים את עצמם.
אפשר גם אחרת
בשבוע שעבר הובאה למנוחות בבית העלמין שבגדרה יפה דרמר, אמו של השר המשפיע ביותר בממשלה והמושמץ ביותר בתקשורת הישראלית - רון דרמר. השבוע הלכתי לנחם את רון בביתו שבירושלים, והבנתי מניין ירש את חוזק האישיות ואת חוכמת החיים לעמוד בגלי הרפש שמוטחים בו.
אך מה שהיה לא פחות מעודד היה הגעתו של ראש שב"כ היוצא, רונן בר, לנחם את דרמר. עצם בואו של האיש, שחטף כל כך הרבה מראש הממשלה והכניס לו לא פחות, ושגם דרמר הרים את היד בעד פיטוריו מהתפקיד, מעביר את המסר שלמרות הפערים והמחלוקות - בני עם אחד אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו