הדילמה הישראלית: עזה תחילה או דווקא איראן?

אלמלא היו העזתים פותחים בטבח אוקטובר, ייתכן שעיסוקן המרכזי של ממשלות ישראל בכלל, ושל נתניהו בפרט, היה התמקדות במה שנקרא "ראש הנחש" או "ראש התמנון", קרי: איראן. המהלכים המדיניים הגדולים של נתניהו עסקו בהקמת ברית אזורית כמשקל נגד לאיראן ולגרורותיה, ניסיון לגייס את ארה"ב ושאר אומות העולם לטובת ישראל לפחות בעניין הגרעין האיראני וייתכן - רק ייתכן - שישראל היתה מעורבת גם בחבלות במסע לפצצה. זכורה השתלת הווירוס ששיתק את הצנטריפוגות בכור בנתנז בשנת 2010, חיסולו של מדען הגרעין מוחסן פחריזאדה בשנת 2020, ומן הסתם היו פעולות חשאיות אחרות שלא זכו לתהודה דומה.

אפשר להבין את ההתמקדות בגרעין האיראני: איראן הביעה מחויבות להשמיד את ישראל, ונשק גרעיני הוא כלי יעיל להשמדה מרחוק. ליד הפצצה האיראנית נראו האויבים הקרובים קלים יותר לנטרול, או להתעלמות. חיזבאללה אגר טילים, חפר תעלות והפך כל בית בדרום לבנון למוצב קדמי. המדיניות, בגדול, היתה התעלמות.

בשנת 2015 הכחיש שר הביטחון דאז, בוגי יעלון, את קיומן של מנהרות מעבר לגבול לבנון. במפגש עם תלמידים מקריית שמונה סיפר יעלון כי קולות החפירה ששמעה תושבת הצפון התבררו לאחר בדיקה כרקיעות של סוס מאורווה סמוכה. בשנת 2018 הודה יעלון שידע על המנהרות, אך לא רצה להלחיץ את התושבים ולכן שיקר להם ולכל המדינה.

מאוחר יותר התברר שגם את חיזבאללה אסור להלחיץ. ישראל התקשתה להזיז אוהל של ארגון הטרור שהוקם בהר דב, בתוך הגבול הישראלי. גם הפעם נחלץ שר ביטחון להרגיע את האזרחים. הפעם יואב גלנט: "זה אירוע טקטי ולא אסטרטגי. האוהל לא מהווה סכנה ביטחונית". האוהל אכן לא היווה סכנה ביטחונית מיידית, אלא בדיקה של סובלנות מדינת ישראל לפלישה לשטחה. יש שיגידו שהימנעותה של ישראל מלפעול במהירות דווקא יש בה סיכון אסטרטגי. דרום לבנון, רובע הדאחייה בביירות וכל צמרת חיזבאללה טופלו באופן יסודי אחרי 7 באוקטובר. האוהל היה הראשון שנפל, ב־8 באוקטובר.

לעומת איראן וחיזבאללה, עזה נרשמה בתודעה הקולקטיבית כסוג של מטרד. לא שלא ידענו מי הם העזתים, מיהו חמאס ומה כוונותיהם, אך יחסית לאיראן ולחיזבאללה עזה היא שכונת לואו־טק. אחת לכמה זמן היא משגרת טילים או מוציאה פיגוע, אחת לכמה זמן חוטפת מבצע, ומתקיימת לצד ישראל כמו שכונת פשע ליד שכונת וילות. היא לא נתפסה כאיום קיומי.

טבח אוקטובר, מחריד ככל שיהיה, לא שינה את מהות האיום של עזה. היא עדיין חלשה יחסית אלינו, ואלמלא החטופים אפשר היה להכריע את המערכה בתוך זמן קצר בהרבה, כשם שחיזבאללה הוכרע בחזית הצפונית. הפלשתינים היו ונשארו החלשים שבאויבינו - לפחות לעת עתה. אלא שהאויבים החלשים ביותר הם גם הקרובים והמעורבים ביותר בחיינו. לאורך כל ההיסטוריה של מלחמת הפלשתינים בישראל העסקנו אותם בתוך ישראל, טיפלנו בהם בבתי החולים שלנו והתייחסנו אליהם כמאגר אנושי לצורכי עבודות כפיים ופרטנרים לעתיד הקרוב. סיפקנו לעזה חשמל גם תוך כדי מלחמה - סליחה, מבצעים - וקיבלנו אחריות לגורלם גם כאשר לא נסוגו מרצונם המתמיד לרצוח את כולנו.

הפלשתינים חלשים, והעזתים הוחלשו מאוד במלחמת חרבות ברזל. והם רחוקים מגרעין. אולי לכן לא חסרים קולות שקוראים להפסיק את הלחימה בעזה. לא רק בגלל התקווה שהפסקת הלחימה תביא לשחרור כל החטופים, ולאו דווקא בגלל רחמים על העזתים. לכן נראה אולי שאפשר להניח - שוב - שחמאס מורתע ולא לשכוח את המטרה החשובה בהרבה: תוכנית הגרעין של איראן, שסיכולה יהיה גולת הכותרת של ביטחון ישראל. הדעת נותנת שניצחון על החזק שבאויבים הוא גם הכרחי מבחינה ביטחונית, וגם יבסס את מעמדה של ישראל כמי שמסוגלת להתגבר על האיום הקיומי הרציני ביותר. זה נכון חלקית.

הנפש הישראלית נעה כמטוטלת בין תחושה מוצדקת של רדיפה ושל "מדינה קטנה מתחמקת מצרה" לבין תחושת מעצמה אזורית. אבל אנחנו קטנים מכדי להיות מעצמה אזורית ונרדפים מכדי לבצע מהלכים שמדינות כמו ארה"ב, טורקיה ואפילו קטאר מבצעות כשגרה. כל מדינות העולם בוחשות בעניינינו, והן לא שוחרות את טובתנו. הן לא יתרגשו אם נחסל כמה כורים גרעיניים באיראן. חיסול רעיון המדינה הפלשתינית מפריע להן הרבה יותר.

ישראל אינה מעצמה. אמנם אנחנו חזקים יחסית לגודלנו ולמספר אזרחינו, אך התברכנו במספר גדול מהממוצע של אויבים. חלקם חיים ממש לצידנו ובתוכנו. העולם כולו משתוקק שנמשיך לחיות לצד אוכלוסייה שטופה בתאוות רצח יהודים, שתחזיק אותנו במצב של דימום תמידי שסופו מדינה דו־לאומית וסופה של מדינת ישראל.

הפלשתינים הם החלשים שבאויבינו, וזו הסיבה שהכרעתם נחוצה. מי שלא מסוגל או רוצה להביס ולהכניע כליל את היחפנים החמושים מעזה, שחיים באזור קטן, מישורי, שאין להם יתרון גיאוגרפי, מספרי או טכנולוגי עלינו - מעביר מסר ברור מאוד גם לכוחות גדולים יותר.

הפלשתינים קראו את ישראל היטב. והם הבינו שמי שמחזיק צבא כסמל לעוצמה, אך מהסס להשתמש בו כאירוע מאסיבי מכריע - הוא מישהו שאפשר להכריע. זו היתה מטרתו של חמאס לפני 7 באוקטובר, וזו מטרתו עכשיו. מטרתה של ישראל היא לשרוד. צעד ראשון יהיה ניצחון מוחלט על עזה. כי מלחמות עדיין קיימות, וכך גם הניצחון.