האם אנחנו באמת מיוחדים במאמץ להשיב חללים לקבורה?

בשבוע שעבר נתבשרנו על המבצע המופלא והמדהים להשבת גופתו של צבי פלדמן ז"ל, שנפל בקרב לפני יותר מ־40 שנה ונחשב נעדר במשך שנים קשות וארוכות. בקצב החדשות המחריד של מדינת ישראל, שבו "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (מסכת ברכות, יג.) הכותרת המרגשת הזו לא קיבלה את תשומת הלב המגיעה לה.

בשעות ובימים שלאחר השבת הגופה, שמעתי כמה פוליטיקאים שמכריזים בגאווה ש״אין אף עם או מדינה שמתאמצים כך להשיב בנים שנפלו אחרי עשרות שנים". ואכן, הפעילות הנמרצת להשבת גופות החללים ראויה לכל חיזוק והערכה. אנשי המודיעין ואנשי השטח, מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות הפגינו נאמנות גדולה לערך השבת החללים והבאתם לקבורה, ועל כך נאה לשבח. ובכל זאת, לא הצלחתי להתאפק וניגשתי לבדוק האומנם "אין אף מדינה ועם", שמתאמצים כך להשיב את גופות חלליהם אחרי שנים כה רבות.

בעידן מנועי החיפוש ומאגרי המידע, גוגל והבינה המלאכותית, נעשה קל ופשוט לברר אם באמת רק לנו אכפת כל כך מחללינו. סקירה קצרה ומהירה העלתה תבונה פשוטה - האמירה כאילו המאמץ להביא חללים לקבורה הוא דבר ייחודי לעם היהודי, כנראה אינה נכונה כלל. ארה"ב, למשל, משקיעה כ־200 מיליון דולר בשנה במאמצים להשבת גופות חללים ממלחמות העבר שלה. רק לאחרונה הושבו כמה עשרות גופות של חללים ממלחמת וייטנאם. במקרה אחר, אף הוא מהשנים האחרונות, שילם הממשל האמריקני במחירים גבוהים ובוויתורים רציניים לדיקטטור האכזר קים ג׳ונג־און תמורת גופות חיילים אמריקנים ממלחמת קוריאה. עיון מעמיק מגלה כי גם גרמניה ורוסיה, ולמען האמת עוד מדינות רבות ברחבי העולם, לא שוקטות ולא מוותרות עד שהן מביאות את חלליהן לקבורה.

אפשר וכדאי לתהות למה הגאווה הלאומית שלנו צריכה להיבנות דווקא על האתוס ש״לאף אחד בעולם לא אכפת חוץ מאיתנו״, את מי ואת מה משרתת ההשוואה הזו והטענה הבאה בעקבותיה. במיוחד כאשר בקלות רבה כל כך אפשר לראות שהיא פשוט לא נכונה - גם הרוסים, הגרמנים והאמריקנים עושים זאת לא מעט.

כדאי גם להיות קצת יותר זהירים עם ההכרזות המוגזמות בסגנון "אין אף עם בעולם...", במיוחד של מי שאינו מומחה לגיאופוליטיקה ולהיסטוריה עולמית. רמת הידע הנדרשת כדי לומר בוודאות ובנחרצות כה גדולות כי תופעה כלשהי אינה קיימת גבוהה מאוד, והסיכוי להתבדות ולהתבזות גדול שבעתיים מהסיכוי לומר דבר מה בעל משמעות.

אבל מעבר לטעות (הלא מאוד חשובה) ביחס לעובדות, יש כאן טעות (חשובה ביותר) ביחס לערכים. השאלה אם באמת אנחנו מיוחדים בעולם הערכים וההתנהגויות שלנו, תפלה וטפלה בעיניי לשאלה מהם הערכים וההתנהגויות הראויים שלנו. השבת הבנים לקבר ישראל היא ערך חשובה ונעלה, אך היא מעולם לא היתה ליבת הזהות שלנו וגם לא הדגל המרכזי של עולם הערכים היהודי. הבשורה הרוחנית והדתית של עם ישראל אינה הנכונות המיוחדת שלנו להילחם ולשלם עבור גופות חללינו, אלא דווקא הנכונות הבלתי מתפשרת לעשות זאת עבור חיי אחינו. הייחוד והמעלה אינם בלעשות זאת כלפי אחינו המתים, אלא דווקא במאמץ העילאי לעשות זאת כלפי אחינו החיים.

פרשת "בהר" היא פרשה קצרה, אך עשירה בנושאים ובמצוות - משמיטה ויובל ועד הלוואות וגאולת קרקעות. המכנה המשותף לכל מצוותיה הוא האחווה - המילה "אח" חוזרת בפרשה לא פחות מעשר פעמים. האיסור "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד), והחובה "וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (שם, כה) ביחס לאח שנאלץ למכור את רכושו. שלוש פעמים חוזרת התורה על הפתיחה "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" כחלק מדרישה תקיפה וברורה לדאוג לאח שירד מנכסיו והפך לנזקק. גם כאשר מזדמנת מציאות שבה אדם מאחיך הופך לעבד, קובעת התורה כי "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (שם, מו). ובאופן כללי קובעת הפרשה כי אם אח נכנס לצרה, "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (שם, מח).

המשפט המרכזי, המסכם את כל התורה על רגל אחת, הוא המצווה "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (שם, לו). מצווה זו זכתה לתשומת לב מיוחדת בעולמם של חז"ל, שראו בה המשך ישיר ל"ואהבת לרעך כמוך" או ל"לא תשנא את אחיך בלבבך". המעלה הגדולה מכולם היא לחיות עם האחים שלנו, היא החסד שאנו עושים כלפי אחינו בעודם בחיים.

במציאות הנוראה שבה כמה עשרות מאחינו שבויים בידי הגרועים שבשונאינו במשך כ־600(!) ימים, חשוב כמובן להדגיש את מעלת ההבאה של החללים לקבר ישראל, אבל חשוב לאין ערוך ולאין שיעור לחזור ולהדגיש את היסוד והעיקר של "וחי אחיך עימך".