אף פעם ישראל לא עמדה בקווים האדומים שהציבה לעצמה - הפעם זה יהיה שונה?

ביום שני, אחרי פגישה של השגריר האמריקני מייק האקבי והשליח סטיב וויטקוף עם ראש הממשלה, היה חשוב להאקבי להגיד "אנחנו מיושרים על אותו קו" (we're on the same page). הנשיא טראמפ בערב הסעודית היה בהיר ונחרץ: "אם איראן תדחה את ענף הזית, לא תהיה לנו ברירה אלא להנחית עליה לחץ מקסימלי, להוריד את היצוא האיראני לאפס... וננקוט כל פעולה הדרושה כדי לעצור את המשטר מלהשיג נשק גרעיני. לאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני".

במובנים מסוימים זה גם היה שבוע טוב לישראל. קיבלנו בחזרה את עידן אלכסנדר, ומוחמד סינוואר חוסל (כנראה). לכן כל התקשורת סוגרת שורות במאמצים כבירים להשחיר את המצב ככל האפשר. אנשיו של טראמפ - הוא לא התבטא בעצמו בנושא - משדרים שהיו רוצים לסיים את המלחמה בעזה. אבל בפועל מתנהל עכשיו משא ומתן, כפי שישראל רוצה, מוגבל בזמן בדוחא על שחרור חטופים לפי מתווה וויטקוף. המתווה הזה יכול להוביל לשחרור כעשרה חטופים ואולי יותר, ובעקבותיו להפסקת אש ארוכה אבל מוגבלת בזמן. אבל אם הוא לא יניב תוצאה, ישראל תצא ללא עיכובים לפעולה רחבה לכיבוש חלקים נרחבים ברצועה, כשהמטרה היא להגיע לתבוסת חמאס. בנושא הזה הנשיא טראמפ נותן לישראל גיבוי. העניין הוא שגם היום, בייחוד אחרי חיסול מוחמד סינוואר ואנשיו, הם מובסים. והשאלה העיקרית היא כמה קניבלים חמושים זה נחשב שחמאס גמור? אפשר להגיע בטווח זמן מסוים לחיסול של עוד 10,000. יישארו אחריהם עוד כמה אלפים. הרעיון הוא כיבוש שטח נרחב, ולאחר מכן טיהורו לאורך זמן ממחבלים. לפי תפיסת הממשלה, כדי להעניק לנגב המערבי ביטחון מלא, אין מנוס ממהלך צבאי נרחב לחיסולו ה(כמעט) מוחלט של חמאס. הממשלה מתכוונת להגיע לשליטה פיזית ברצועת עזה. ראש הממשלה נחוש להפעיל את הצבא בדרך כזאת, שתגרום לחמאס לשחרר את החטופים. חיסולו של מוחמד סינוואר לכבוד יום הנכבה תרם הרבה להשגת המטרה.

האפשרות השנייה היא להגיע עכשיו להפסקת אש, שבהמשך תוביל לסיום המלחמה; דווקא עכשיו עם הלחץ הצבאי חסר הפשרות ועם נשיא אמריקני הצמא להישגים, ישראל יכולה להשיג את סידורי הביטחון וההבנות הביטחוניות הדרושים לה מול עזה. תנאי בסיסי למהלך כזה הוא כמובן שחרור מהיר של כל החטופים החיים ב"אוטובוס אחד" - לא בקצבאות ולא בתשלומים. היתרון הוא עצירת המערבולות האנטי־ישראליות בארה"ב ובתוך מדינת ישראל עצמה, בעיקר חסימת הדימום הפנימי.

אבל הדבר החשוב הוא לעמוד על הסכמות לגבי רצועת ביטחון אפקטיבית, וכמו כן הבנות כתובות שמשמעותן היא פעולה לפי מודל לבנון: כל פעולה מעבר לגבול שנועדה להכין פיגוע טרור או שיש בה הקמה של תשתית טרור, בוודאי אם זה פס ייצור לרקטות - ישראל תראה את עצמה חופשית לפעול נגדה. אם תצא לפועל פעולה התקפית, ישראל תגיב מייד ובצורה קשה. כשמציגים את האופציה הזאת לתומכי נתניהו, תגובתם הנכונה היא: אף פעם ישראל לא עמדה בקווים האדומים שקבעה לעצמה. לא בלבנון ולא בעזה. עכשיו אנחנו פועלים לפי התפיסה הזאת בלבנון, בסוריה וביהודה ושומרון. זאת החלטה שלנו, ורבים טוענים בצדק שישראל לא יכולה לסמוך על עצמה בנושא הזה. המחלה הישראלית היא שחיקת הדוקטרינה בעקבות לחצים תקשורתיים, פוליטיים, משפטיים ופעולות לוחמה פסיכולוגית של האויב.

הדילמה של ראש הממשלה היא שוב מהסוג הבן־גוריוניסטי. לאורך כל שנות פועלו הציבורי מאז שנות ה־20 ועד השנים האחרונות לחייו, בן־גוריון חזר שוב ושוב לברירה בין טרוצקי ללנין, מנהיג מהפכת אוקטובר שבן־גוריון העריץ. טרוצקי הוא "מהפכה מתמדת", מלחמה ללא סוף; לנין פירושו קבלת החלטה קשה והיסטורית. הוא החליט לסיים את מלחמת העולם בהסכם ברסט־ליטובסק, תוך ויתורים ותשלום מחירים גבוהים ביותר, כשהמטרה היא להתפנות לכינון המשטר הקומוניסטי אחרי המהפכה. כך ראה את זה גם בן־גוריון, כשהחליט לשים סוף למלחמת העצמאות ב־1949 כדי להתפנות לבניין האומה ולקליטת העלייה. השמאל והימין רצו להמשיך במלחמה עד לכיבוש כל ארץ ישראל, לפחות עד לירדן.

בהכרעה בין שתי האופציות הרבה מאוד תלוי בעמדת הרמטכ"ל אייל זמיר; אם הוא מסוגל לשכנע את ראש הממשלה שהוא יודע לבצע את המהלך לפי לוח זמנים סביר, ולא בלוח זמנים פתוח. אם הוא לא ישכנע, נתניהו ישכנע אותו.

זו לא הגיאו־פוליטיקה

המצב של ישראל בוושינגטון מסובך בשל כוחם של גורמים בדלניים בממשל, אבל יותר מכך בשל העובדה שבאמריקה של היום יש מי שמפקפק בזכותה של מדינת ישראל להתקיים

ביום רביעי שעבר נכבשה ספריית בטלר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. המשטרה הוזמנה כדי לפזר את המהומה, ועל ההרכב הדמוגרפי של העצורים יש הרבה מה לכתוב. הנשיאה בפועל של האוניברסיטה קלייר שיפמן תיארה את מה שראתה בשוך יום קרב וערבו: "עזבתי את המקום אחרי שעות ובדרך החוצה עברתי דרך חדר הקריאה, אחת הפנינות של ספריית בטלר. ראיתי את חדר הקריאה שהושחתו פניו. נזק רב נגרם למקום בצורות שונות ומטרידות. מסביב סיסמאות מטרידות. אלימות וונדליזם, חטיפת הספרייה - אין לזה מקום בקמפוס".

כשאתה רואה כיבוש והשחתה של ספרייה חשובה, זה עלול להזכיר מעשים סמליים מהעבר של העלאת ספרים על המוקד. סופרים יהודים, בעיקר תומכי ישראל, נתונים בפועל לחרם של חברות פרסום והפצה. אלה רק אירועים ספציפיים של אינתיפאדה פנים־אמריקנית. הפעם, להבדיל מפרקים קודמים בהיסטוריה, ישראל היא בלב ההתרחשות. בעבר היתה ישראל שנויה במחלוקת בהיבט הגיאו־פוליטי. מלומדים עסקו בשאלה אם היא נטל או נכס לארה"ב. הרבה שנים היא היתה מקובלת כנכס, בעוד גורמים "ריאליסטיים" מטפחים חשיבה מזימתית על כך שישראל, ובעיקר בנימין נתניהו, גוררים את ארה"ב למלחמות מיותרות. כרגע, על פי מקור שמעורה היטב במהלכים הישראליים־אמריקניים בוושינגטון, המצב של ישראל בבירה מוגדר "כאוטי". התומך הגדול באקטיביזם צבאי משותף, מי שהיה היועץ לביטחון לאומי, מייק וולץ, סולק. שתי נשים משפיעות מאוד במעגל הראשון של טראמפ, מנהלת הסגל סוזי וויילס ומנהלת סוכנות המודיעין הלאומית טולסי גאפבארד, מתנגדות לכל יוזמה צבאית באיראן. גאפבארד היתה בעלת יחסים מיוחדים עם פוטין.

היא דוגמה לסביבה כאוטית שקשה להבין מי נגד מי בתוכה. ג'יי די ואנס, סגן הנשיא, הוא מנהיג הבדלנים, ולהבדיל ממייק פנס סגן הנשיא הקודם של טראמפ, ואנס מאוד פעיל ומאוד משפיע.

הפעילות הישראלית מנסה לבצר את התמיכה של תומכי ישראל השמרנים בקונגרס. שחקן החוד הוא עדיין רון דרמר, ששימר את היכולת לקבוע פגישה מהיום להיום עם הנשיא טראמפ. בסוף השבוע שעבר אמו נפטרה. מפגיני קפלן שמתחזקים מהומה קבועה ברחוב מגוריו בירושלים לא אוהבים אותו, אבל אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות של נתניהו היתה הזזתו של רונן בר מהמשא ומתן והכנסתו של רון דרמר. סמוטריץ' אמר כי רק לפני כמה שבועות דובר על כך שתמורת שחרורו של עידן אלכסנדר, ישראל נדרשה לשחרר כ־250 מחבלים. סביר שאם רונן בר היה נשאר בתפקידו, ככה זה היה נראה.

אבל באופן בסיסי מצבה של ישראל בארה"ב הורע משום שהמחלוקת סביבה כבר אינה ממוקדת בנושא הגיאו־פוליטי, אלא מדינת ישראל היא במוקד המהומות. המהומות מעוררות את השדים של ימי מלחמת וייטנאם. נוספה עליהן מעין התקוממות של חלק מבתי המשפט, שמסכלים החלטות ופעולות שונות של הממשל, בעיקר בעניין גירוש מהגרים בלתי חוקיים. זה הצל המאיים מימי הנשיא ניקסון של ערעור היציבות השלטונית. אם ישראל היא הסיבה לחוסר היציבות, זו קודם כל הצלחה אסטרטגית של הציר האיראני־רוסי־חמאסי. עזה והשנאה הלטנטית לישראל מתפרצות בעיתונות הליברלית לכל תחום, גם לכתבות או למאמרים שעוסקים במצב נפשי דיגיטלי. בתוך הכאוס הטראמפיסטי עזה הופכת לעוגן נפשי. אינטלקטואלים נמצאים בסחרור, הם איבדו את תחושת הנכון והלא נכון, צודק ולא צודק, עבר, הווה, עתיד; הדבר היחיד שמעניק להם תחושה של התמצאות זה עזה. שונאים את ישראל, ולא מסוגלים לעמוד מול התמונות שחמאס משדר.

ההשמדה שלאחר ההשמדה

לתפיסת בן־גוריון, הסכנה שבשואה היא שהיטלר "פרץ עכבות ומחסומים" והראה שהשמדת העם היהודי אפשרית. סינוואר ולמעשה כל מחבל ממשיכים בדרכו, ולכן כל רצח יהודי הוא רצח עם

שידור חוזר של מודעת שמאל (גוש שלום) אופיינית מינואר 2009 (תוך כדי "עופרת יצוקה"): "ב־40 שנות כיבוש חנקנו את רצועת עזה והרסנו את התשתיות הבסיסיות שלה. / לכן החיים שלהם תלויים לחלוטין במעברי הגבול שבשליטת ישראל. / כל עוד עזה חנוקה לא יכולה להיות הפסקת אש. הפסקת ירי הקסאמים ופתיחת המעברים תלויות זו בזו. / אנו חייבים לבחור: איום תמידי על שדרות ואשקלון או פתיחת המעברים בין עזה לעולם החיצון". המודעה הזאת של אורי אבנרי היא ראיה מפלילה למהלך שהשמאל מנסה להשכיח, והוא: תמיכתו החל משלב מסוים בחמאס, גם אם זו לא הגיעה לכדי תמיכה בתוכניתו להשמדת ישראל. לאורך השנים השמאל "התייאש" מהרשות הפלשתינית וראה בה משתפת פעולה עם "הכיבוש". חמאס נשא את דגל המאבק ביהודים, ויותר ויותר כותבים הזדהו עם פעולותיו. השיטה מאז פרוץ המלחמה להסוות את עמדת השמאל היא "קטאריזציה" של ההיסטוריה.

משהו מההשקפה הזאת של נתניהו־מחזק־החמאס נמצא במאמר גדול של אורי בר יוסף במערכות. הוא עורך השוואה מתבקשת ומעניינת בין המחדל המודיעיני־מבצעי של 1973 למחדל של 2023. המאמר מוסיף על הלקחים של בר יוסף בספר שהספיק להוציא על פרקים מכריעים בהיסטוריה הביטחונית של ישראל, שבו הוא בעיקר דוחף למסקנה שהממד החסר בתורת הביטחון הוא הממד המדיני. ומהו הממד המדיני אם לא התוכניות הישנות להסכמים בתמורה למסירת שטחים. גם האלוף שלמה ינאי פרסם מאמר חשוב לגבי הלקחים הכלליים, המתבקשים מבחינת צה"ל בעקבות 7 באוקטובר. האם אפשר כבר לקבל תמונה כללית על הלקחים שעם ישראל או הממסד מתכוון אליהם? נראה שכן. הנגישות להוצאות ספרים ולעיתון "הארץ" קובעת קו מסוים.

אינטלקטואל ביטחוני אחר הוא ד"ר חנן שי. הוא רואה את 7 באוקטובר, ובעיקר את המלחמה שהתפתחה מאז המחדל, על רצף היסטורי שהוביל לזניחת התורה שהנחיל בן־גוריון, שאומרת בתמצית כי לנוכח איומים בלתי נסבלים ישראל תצא למלחמת מנע, תנחית מכה מקדימה ותתקוף כדי להשיג הכרעה וניצחון בזמן הקצר ביותר - לפי המודל של מערכת סיני וששת הימים. המלחמה האחרונה שנערכה לפי התורה של מנע, הכרעה וניצחון היתה מלחמת של"ג ב־1982. לשאלתי מתי נזנחה התורה, אומר ד"ר שי כי המועד הרשמי הוא פרסום תפיסת הביטחון החדשה ב־2006. אבל התהליך כמובן קדם לזה בהרבה, כנראה בתקופת הרמטכ"לות של אהוד ברק בחצי הראשון של שנות ה־90. ישראל הפסיקה לדבר על תבוסה לאויב ועברה מהכרעה להרתעה.

מחשבה אחרת מוצאת נקודת זמן הרבה יותר מוקדמת להתנתקות מתפיסותיו של בן־גוריון. בן־גוריון היה מהבודדים בישראל שהבינו נכון את משמעות השואה לגבי העם היהודי. כמוהו גם המשורר אורי צבי גרינברג. בימינו היחיד שיש לו תפיסות דומות הוא במקרה גם ראש ממשלה. "בן־גוריון גרס שהשואה, כפי שהוא הבין את המושג הזה, תחולל בעולם שלשלת של שואות", כתב שבתי טבת בכרך האחרון של הביוגרפיה על בן־גוריון "איש ריב". הוא חשב על "ההשמדה שלאחר ההשמדה".

במילים אחרות, היטלר הראה שזה אפשרי, הוא "פרץ מחסומים ועכבות". יחיא סינוואר רענן את פריצת הדרך ההיטלריסטית. תפיסתו של בן־גוריון קיבלה ביטוי מאוחר במאמר גדול שפרסם ב"הארץ" בדצמבר 1968, שבו המסר העיקרי: עונש מוות למחבלים. הם לא סתם רוצחים אלא מאחורי כל רצח יהודי מסתתרת הכוונה לרצח עם. בנקודת הזמן ההיא האליטה הישראלית כבר נטשה את בן־גוריון, ושיאו של ערפול החושים היה בסיסמה שמשלה ב־15 השנים האחרונות: אין יותר איום קיומי.