רה"מ בנימין נתניהו נערך לשבוע שבו דונלד טראמפ יבקר במדינות ערב, וישראל תצטרך להיכנס למדרון אחורי. מעבר להיערכות המדינית, שכללה שעות רבות של התייעצויות ודיונים עם שרים בקבינט, בכירי מערכת הביטחון ושליחיו של טראמפ, התכנס בשבועות האחרונים צוות נוסף. מצומצם. שותף סוד.
לא העניין המדיני או הביטחוני העסיק את הצוות, אלא הפוליטי, התקשורתי. הנחת המוצא היתה, ועודנה, שלא יהיה שום צורך להוציא לפועל אף אחת מתוכניותיו וכל עבודתו תיגנז, כנראה לצמיתות. אבל הצוות עבד וייצר חומרים. אם יום אחד יראו אור, כנראה יהיה זה כי נתניהו הגיע למסקנה שכלו כל הקיצין. שאי אפשר לעבוד עם טראמפ בטוב, ושהיחס כלפיו צריך להשתנות.
אם נקודת המוצא הראשונה היתה שמדובר בתרחיש רחוק, קלוש ביותר, נקודת המוצא השנייה היתה שאם וכאשר יהיה צורך בכך בכל זאת - טראמפ פגיע בהרבה מביידן או אובמה, שעימם הלך נתניהו קרבות ראש בראש בגלוי. נתניהו לא יצטרך לשאת נאום בקונגרס נגד טראמפ, או ללכת למהלך כל כך דרמטי כדי לפגוע בו במקום הרגיש ביותר - הבייס הרפובליקני, הנוצרי, התומך בישראל ללא סייג. מספיק להדהד קולות צורמים של אי שביעות רצון מצד ישראל כדי שסנאטורים רפובליקנים, עיתונאים שמרנים או צייצנים רפובליקנים בכירים יתקפו את טראמפ ויאלצו אותו להתיישר לימין ישראל, ומהר. נכון לעכשיו, למרות הדאגה בירושלים מכמה מהצהרותיו של טראמפ השבוע, הכדורים שהכינו נותרו במחסנית. טראמפ ייבחן במעשים ולא בדיבורים. כאלה יש לו למכביר.
מי שדוחף לגישה המבוססת על הערכה שטראמפ פגיע ולישראל מנופי לחץ אדירים מולו הוא אחד השרים הבכירים, משתתף קבוע בפורומים בכירים ומסווגים. באחת הישיבות התפתח עימות של ממש בינו לבין שר אחר בממשלה, שטען כי מדובר בגישה פטרונית שלא תעמוד במבחן המציאות. טראמפ בקדנציה שנייה לא פגיע כמו שהיה בקדנציה הראשונה, אמר. הוא לא סופר את הבייס ולא את הנוצרים. השליטה שלו במפלגה מוחלטת. לא נצליח לערער אותה.
והיתה גם עבודה על המסר ההפוך - חיבוק לטראמפ וניסיון לקרבו שוב. המסרים הבולטים: טראמפ טוב בהרבה מביידן או האריס. הפצצת מוחמד סינוואר נעשתה בחימושים שביידן מנע מאיתנו לקבל. הישארותנו בחמש נקודות בלבנון ובגולן הסורי אינה מובנת מאליה, וייתכן שלא היתה מתאפשרת עם האריס או ביידן. כך גם הישארותנו בעזה. ותוכנית ההגירה. אפילו בעניין של החות'ים טראמפ עשה הרבה יותר מביידן. הוא פתר את עניין נתיבי השיט, שאצל קודמו פשוט היו חסומים במשך יותר משנה. אצל טראמפ, הסבירו, אמריקה פירסט. זה לא אומר שזנח את ישראל. המסרים האלה, בניגוד לקודמים, נשמעו היטב בישראל ובארה"ב השבוע.
מסרים מרגיעים? בערך
"נתניהו ליגה אחרת", בישרו שלטי הענק בקמפיין הבחירות של הליכוד בשנת 2019, שהציגו את נתניהו וטראמפ כשני בסטיז שלעולם לא ייפרדו. טראמפ נראה בתמונה כמי שמסתכל על נתניהו בחום, אפילו הערצה, כשהמסר הנקלט ממנה ברור: כל עוד טראמפ נשיא ארה"ב, תהיה אמריקה כחומר ביד היוצר בידי נתניהו, בתנאי שהבוחר הישראלי יותיר אותו כמובן בשלטון. הקמפיין הלא כל כך נשכח ההוא נראה מנותק השבוע, רחוק מהמציאות, ובעיקר לא ממש מתכתב עם המסרים החדשים שלפיהם טראמפ דואג קודם כל לאינטרסים של אמריקה ולא של ישראל, ששמענו השבוע בכל אולפן ובכל פרשנות.
החשש בישראל הוא לא מג'ולאני או מהשלטון החדש, אלא בכלל מארדואן. הסרת הסנקציות תאפשר לטורקיה להכניס נשק, תחמושת וציוד צבאי מתקדם לתוך סוריה, ללא הגבלה או חשש מתגובה אמריקנית
השאלה אם טראמפ התרחק מנתניהו, מישראל, ואם זה זמני או תחילתה של מגמה חדשה, הדהדה היטב במסדרונות השלטון בירושלים, כולל בפורומים מסווגים שבהם השתתף ראש הממשלה. גם מבין אלה שהעדיפו את הפרשנות המקילה, ולפיה צריך לאפשר השבוע לטראמפ לחלוב את הטריליונים שהוא רוצה מאלה שאפשר להוציא מהם את הכסף (ומישראל, מה לעשות, אי אפשר), ולראות את כל התבטאויותיו ומעשיו באור זה מבלי לקחת אותם יותר מדי ברצינות, קשה היה למצוא אחד שיביע זאת בנחרצות גמורה. כולל נתניהו עצמו. הם אמנם שמעו במו אוזניהם, בשיחות אישיות וגם בתקשורת, את אנשי הצוות של טראמפ יוצאים מגדרם להפיג את הרושם שטראמפ התרחק מישראל, אולם קשה לומר שמאמצים אלה הפיסו את דעתם באופן מוחלט.
השבוע הזה, שבו ביקר טראמפ במדינות הערביות במפרץ, סומן בלוח השנה המדיני כבר מזמן. כך גם ההחלטה לסתום את האף ולנשוך לשון ולהמתין עד יעבור זעם. החשש הגדול ביותר היה ניסיון במהלך הביקור לכפות על ישראל את סיום המלחמה בעזה ללא מיטוט אמיתי של שלטון חמאס, ומבלי שישראל השיגה את כל מטרות המלחמה, לרבות פירוז מלא של הרצועה. גם האסטרטגיה הביטחונית החדשה של ישראל, מימי הרמטכ"ל הנוכחי, להישאר בשטחים שנכבשו ללא הגבלת זמן, עמדה בסימן שאלה סביב ביקורו של טראמפ במדינותיהם של אלה המתנגדים לכך נחרצות.
למרות צעדי המנע, כמו ביקורו המהיר של נתניהו בוושינגטון היישר מבודפשט, ושיגורו של רון דרמר לבית הלבן ערב יציאתו של טראמפ למפרץ, לאיש לא היה ברור עד הרגע האחרון אם מהלכים אלה יועילו. כפי שהעריך אחד השרים בדיון עם ראש הממשלה: במשך שבוע שמע טראמפ ממנהיגי מדינות ערב רק דבר אחד ביחס לעזה - צריך לעצור את המלחמה, ישראל מרעיבה את עזה, חייבים להתקדם מייד לפתרון מדיני, ובגלל שהוא מדלג על ישראל לא יהיה אף קול אחר שיאזן אמירות אלה.
הקווים האדומים יישמרו
בסביבת ראש הממשלה סימנו לעצמם שני יעדים, בבחינת הרע במיעוטו: המשך חופש הפעולה בעזה עד להגשמת כל מטרות המלחמה, וחוסר גמישות ביחס למו"מ עם איראן. לגבי סעיף עזה, בישראל לא רואים חתירה לעסקת חטופים נוספת, חלקית וללא עצירה קבועה של המלחמה, כלחץ אמריקני או ויתור. היא רוצה את זה מלכתחילה. לא כולם בקואליציה שותפים לכך, אבל נתניהו מעוניין בעסקה הזאת ודוחף לה בכל כוחו. לדידו, לחץ אמריקני בכיוון הזה רצוי ומבורך. לא הוא הבעיה, לדעתו, אלא חמאס. עליהם צריך להפעיל את הלחץ, הוא עצמו כבר שם מזמן.
נתניהו סבור גם שלא תהיה לו שום בעיה פוליטית. כמו שהממשלה לא נפלה בעסקאות הקודמות, היא גם לא תיפול עכשיו. במיוחד אחרי שבן גביר כבר פרש וחזר. הוא כנראה לא יעשה זאת שוב. וכמובן יהיה ברור לכולם שהפעם יהיה מדובר בפעימה האחרונה בהחלט. שאחריה ייפתחו שערי הגיהינום על עזה בלי עיכובים נוספים ובלי מריחות.
למרות שני היעדים שסומנו, לפחות בלת"ם אחד נרשם, כאשר טראמפ החליט לחמם את יחסיו עם מנהיג סוריה, הפוך לגמרי מהמדיניות הישראלית שבחודשיים האחרונים החליטה להוריד את הכפפות מולו ולסמנו כאויב. למרות שמקורבי טראמפ התעקשו להעביר את המסר שישראל עודכנה מראש, בירושלים דווקא תפסו את הראש. אם זה לא היה מבעית לראות את אל־ג'ולאני (א־שרע), הקרוי על שם השאיפה הערבית לרמת הגולן, מתחבק עם הנשיא האמריקני הראשון שקבע כי ישראל היא בעלת הבית של הגולן, אמרו שם, זה ודאי היה מצחיק.
בכירים בישראל אמרו כי אכן עודכנו מראש על הכוונה האמריקנית להסיר את הסנקציות על סוריה, אבל קבלו על כך שלא ניתנה להם שום אפשרות לעשות משהו בנידון או לשנות זאת. החשש שלהם הוא לא מאל־ג'ולאני או מהשלטון החדש, אלא בכלל מארדואן. הסרת הסנקציות תאפשר לטורקיה להכניס נשק, תחמושת וציוד צבאי מתקדם לתוך סוריה, ללא הגבלה או חשש מתגובה אמריקנית, מה שיביא לכך שבתוך שנים בודדות לא יהיו אלה חיילים סורים נטולי יכולת מול ישראל, אלא חיילים טורקים על גבולה הצפוני. בישראל לא יודעים עדיין כיצד להגיב להחלטה האמריקנית, והאפשרויות נידונות בימים אלה.
באופוזיציה חגגו השבוע, כהרגלם, את מה שהוצג כמפלתו של נתניהו, מבלי להתחשב בעובדה שהוא והם באותה מדינה שמוטב שתסתדר עם נשיא ארה"ב כמה שניתן. אין מחיר שלא שווה לשלם עבור השפלת נתניהו. גם הפעם היו מסריהם סותרים ומבולבלים, כשהם מטיחים בממשלה ביקורת מימין ושמאל, ללא אבחנה, לעיתים באותו משפט.
לטראמפ נמאס מנתניהו, הטיח יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. דברים דומים אמרו גורמים בעבודה, במרצ ובישראל ביתנו. על מה המיאוס? על כך שישראל ממשיכה לדשדש בעזה במקום "לפתוח את שערי הגיהינום" כפי שדרש טראמפ, שאפילו הציב אולטימטום לשחרור מיידי של כל החטופים כבר בשבועות הראשונים לכהונתו לקראת סיום סבב א' של העסקה האחרונה. ביקורת מעט מוזרה שנשמעת ממי שטוען כי צריך לסיים את המלחמה בהסכם כניעה של שחרור חטופים תמורת נסיגת צה"ל מעזה.
ביקורת נוספת נשמעה היטב השבוע על כך שישראל בהובלת נתניהו לא השכילה להצטרף בזמן למפת האינטרסים של טראמפ ערב ביקורו במפרץ, מה שהביא לכך כי במקום שתהיה חלק מההסכמים, ולא תעמוד חוצץ בין טראמפ לבין תאוותו (לדעתם) לפרס נובל, הביטה השבוע מהצד איך רוקם הנשיא בריתות חדשות, מעל ראשה, ותוך עקיפתה המעליבה.
יש שתי אפשרויות להיכלל במפת האינטרסים של טראמפ במסע דילוגיו במפרץ: הראשונה - להשקיע סכומי עתק בארה"ב, מה שאין לישראל. מה לעשות שסכום ההשקעות שביקש טראמפ רק מסעודיה הוא בערך פי שישה מתקציב מדינת ישראל. לכן אפשרות זו לא רלוונטית.
האפשרות השנייה היא לחזור לאותה פנטזיית עוועים נושנה של נורמליזציה תמורת מסירת עזה ושטחי יו"ש לערבים, שתשים את ישראל מייד על המפה, אבל תצר את מותניה ותסכן את תושביה. שלא לדבר על המסר הקטלני שעובר לאויביה כשהמהלך מתרחש בעקבות הטבח הערבי הגדול ביותר מאז הקמתה. אין פרס גדול מזה לטרור.
נתניהו שולל את הגישה הזאת בעקביות. היא סיבכה אותו עם אובמה, עם ביידן, ואם צריך יתעמת על עמדתו זו גם עם טראמפ. כל תפארתו על הסכמי אברהם הם על כך שלא כללו שום ויתור. מסירת שטחים או הכרה מלאה בשלטון הרשות מרמאללה ישמוט את הקרקע לא רק מהאפשרות להציג את ההסכמים עם המדינות החדשות כהצלחה, אלא אף מארבע המדינות שכבר חתמו על הסכמי אברהם, שכן הרושם שייווצר הוא שלמרות ההכחשות כן ניתנה להם התחייבות להקמת מדינה ערבית נוספת בלב ישראל.
