פסק הדין של השופט עמית הוכיח את מה שהוא ניסה להכחיש

האם מוסמכת הממשלה, בבואה למנות מינויים בכירים בשירות המדינה, לחפש דווקא מועמדים בעלי קרבה רעיונית ואידיאולוגית לממשלה? האם רשאית היא הממשלה לחפש מועמדים שנמצאים "בראש שלה" - בתנאי, כמובן, שמדובר במועמדים ראויים, העומדים בתנאי הכשירות, ההשכלה והניסיון הרלוונטיים לתפקיד הבכיר?

התשובה לשאלה זו נראית מובנת מאליה - מובן שכדי לקדם את יכולת המשילות ולאפשר לממשלה לממש בצורה אפקטיבית יותר את מדיניותה, רצוי לאפשר לה למנות מינויים בכירים לפי טעמה. זו גם הפרקטיקה הנוהגת למשל בארה"ב, שבה כל נשיא חדש מתחיל את כהונתו בהחלפת שורה ארוכה של בכירים - החל מראשי הצבא ושירותי הביטחון, דרך בכירים במערכת המשפט וכלה במנהלי מוסדות תרבות ואמנות.

אך מתברר שלא כל מה שנראה אלמנטרי ומתבקש, נראה כך גם בעיני נשיא בית המשפט העליון. "תפיסת עולמו והשקפותיו האישיות של מועמד לתפקיד בכיר בשירות הציבורי", אומר לנו השופט עמית בפסק הדין שניתן השבוע בבג"ץ מינוי נציב שירות המדינה, "אינן אמורות לשמש שיקול מכריע במינויו לתפקיד, וחזקה על נושא משרה ציבורית שיפעל לקידום מדיניות הממשלה ללא קשר לתפיסת עולמו הפוליטית־אידיאולוגית".

ברצינות? האומנם תפיסתו הפוליטית־אידיאולוגית של נושא המשרה הציבורית לא משפיעה על התנהלותו בתפקידו? כל מי שעוקב ולו במעט אחר התנהלותה של היועמ"שית, למשל, בזמן כהונתה של הממשלה הקודמת, לעומת זו הנוכחית, לא יוכל שלא לגחך לנוכח ההיתממות המופלגת הזו מצידו של עמית. וניתן להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות, מכאן וממדינות אחרות, הממחישות עד כמה עמדה פוליטית ואידיאולוגית משפיעה על אופן מילוי תפקיד ציבורי.

החזירו דרך החלון

גם המחוקק הישראלי העדיף את השכל הישר על ההיתממות של עמית, והסמיך את הממשלה למנות את נציב שירות המדינה ללא מכרז: "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה; על המינוי לא תחול חובת המכרז... והודעה על המינוי תפורסם ברשומות". החוק מאפשר אפוא לממשלה חופש פעולה, כדי שתוכל לבחור ולמנות נציב לפי ראות עיניה. כמובן, את המילים "לפי ראות עיניה" יש לסייג מאוד. אמנם, המחוקק ביקש לאפשר את אותה קרבה אידיאולוגית ואת אותם יחסי אמון שראוי שישררו בין בעלי התפקידים הציבוריים הבכירים לבין הממשלה שאת מדיניותה הם אמורים לקדם, אך מכך אין להסיק שכל מינוי הוא לגיטימי, או שאפשר להסתפק בנאמנות אישית, פוליטית או מפלגתית.

כדי להבטיח שהמינוי לא יהיה "פוליטי" במובן הצר והרע של המילה, קיימים כמה מנגנוני בקרה ופיקוח. ראשית, ככל מינוי אחר, גם מינוי הנציב כפוף לכללי המשפט המנהלי האוסרים, בין השאר, מינוי על בסיס זיקה אישית או מפלגתית, מינוי הנגוע בניגוד עניינים, או מינוי אדם שבעליל לא כשיר למלא את התפקיד.

שנית, כבר לפני שנים החליטה הממשלה שמינוי הנציב, כמו מינויים בכירים אחרים, יובא לבחינתה ולאישורה של ועדת מינויים בראשות שופט, שאמורה לוודא, בין השאר, שהמועמד עומד בתנאי סף של השכלה, ניסיון ניהולי בכיר, טוהר מידות וכישורים מיוחדים. ושלישית, מינוי כזה כפוף, בסופו של דבר, גם לביקורת בג"ץ, שיכול לפסול מינויים לא ראויים ולא סבירים בעליל, גם אם עברו את כל שאר המשוכות.

בשיטה זו - שיטת ועדת המינויים - מונו נציבים גם בעבר, וגם עתירות שהוגשו לבג"ץ בעבר - נדחו פה אחד, כולל פיו של השופט עמית עצמו.

והנה, למרות תובנותיו של השכל הישר; למרות לשונו הברורה של החוק; למרות כל מנגנוני הבקרה והפיקוח האחרים; ולמרות פסיקה מפורשת של בית המשפט שהכשירה את ההליך בעבר - למרות כל אלה החליט השבוע בית המשפט העליון, ברוב של שניים נגד אחד, שהממשלה אינה מוסמכת עוד למנות נציב בשיטה הזו, אלא עליה לקבוע מנגנון מינוי אחר, בעל מאפיינים תחרותיים.

במילים אחרות - מילותיו של שופט המיעוט נעם סולברג - את מה שהמחוקק הוציא החוצה דרך הדלת (דהיינו, את חובת המכרז), החליט בית המשפט להחזיר דרך החלון. הכיצד? מדוע מה שהיה טוב עשרות שנים, לממשלות אחרות ולנציבים אחרים, הופך כך בהבל פה להיות לא חוקי? השופט עמית לא מסתיר את התשובה - הממשלה היא זו שהשתנתה. הזמנים השתנו. עמית מאשים את הממשלה ב"שחיקה ודריסה עקבית של נורמות ציבוריות־מינהליות־ממלכתיות... בריש גלי ובראש חוצות. נורמות של היום אינן נורמות של שנת 2011".

אנשים "מהסוג הנכון"

עמית לא טורח לבסס את אמירותיו הקשות או לספק דוגמאות. "והדברים ידועים", הוא כותב. אלא שהדברים אינם ידועים כלל. והשאלה אם הממשלה הנוכחית אכן אשמה ברדיפה עיקשת של "שומרי סף", או שמא רק מנסה להגביל ולו במקצת את האקטיביזם חסר הרסן של המשפטנים, ולהחזיר, ולו במידת מה, את האיזון הראוי בין הרשויות - היא עצמה שאלה שנויה במחלוקת אידיאולוגית.

פסק דינו של עמית עצמו מוכיח אפוא את מה שהוא כל כך משתדל להכחיש - עד כמה השקפת עולם אידיאולוגית לא רק משפיעה על התוצאה ה"משפטית" כביכול, אלא מכתיבה אותה ממש. כך כאן, וכך במקרים אחרים. וכאשר פרשנות החוק תלויה בעמדתו של השופט כלפי הממשלה - כיצד עוד ניתן לדבר ברצינות על "שלטון החוק"?

חוות דעת המיעוט של השופט סולברג שבה וחושפת את היומרה הריקה, את דלות הטיעונים, ובמיוחד את ההטיה הפוליטית העזה של חבריו להרכב, שרוממות "שלטון החוק" בגרונם, אך חרב פיפיות שלטון המשפטנים "מהסוג הנכון" בידם. ולבסוף - אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת עד כמה חשוב להפקיע מידי עמית את הסמכות לקבוע הרכבים - הרי הוא קיבל אותה השבוע.