אי אפשר לא להיחרד: קודש הקודשים פרוץ לחלוטין

עזה. הפעם האחרונה שבה ממשלת ישראל התכנסה כדי להגדיר את מטרות המלחמה היתה לפני תשעה חודשים. זה לא עניין סמנטי: בלי הגדרות, לא תהיה תוכנית. ובלי תוכנית, לא יהיו תוצאות. השרים, בבלבולם, מדברים במונחים שונים - הכרעה, מיטוט, ריסוק. אלה לא מילים ריקות: צה"ל צריך לדעת מה היעד כדי לגזור ממנו את דרך הפעילות המתאימה. אמנם הצבא מציג תוכניות, אבל ספק אם הן יגשימו את חזונם (המדומיין) של השרים.

השר רון דרמר דיבר על ניצחון בתוך 12 חודשים. השר בצלאל סמוטריץ' דיבר על חצי שנה. לשניהם אין מושג בצבא, ואין מושג בזמנים. אם לוקחים את הניסיון הרלוונטי ביותר שיש לישראל - מבצע חומת מגן - ומתרגמים אותו לעזתית, יידרשו כשלוש שנים עד שהשטח כולו יהיה נקי מחמאס (וזה בלי להתייחס לסוגיית המחיר בחיי אדם, בכסף ובלגיטימציה).

השרים מדמיינים עולם שבו הלחץ הצבאי גורם לחמאס להניף דגל לבן ולשחרר את החטופים. זה לא יקרה. גם כאן יש לישראל לא מעט ניסיון. ב־20 וכמה השנים שחלפו מאז חומת מגן, היא ביצעה מאות ואולי אלפי מבצעים של "סיר לחץ" ביהודה ושומרון. רובם היו על אנשי חמאס ומיעוטם על פעילי ארגונים אחרים. התוצאות חד־משמעיות: לא זכור כמעט אף מקרה שבו חמאסניקים יצאו והסגירו את עצמם, גם כשהחרב (או הטנק) היו על צווארם. הם העדיפו להילחם עד המוות.

אפשר להניח שזה גם מה שיקרה בעזה. החשש הוא שזה יקרה על ראשם של החטופים. אם ממשלת ישראל החליטה להקריב אותם - שתודיע זאת. האשליות השקריות שהיא נוטעת, שאפשר "גם וגם", יאפשרו לה, בדוחק, להתגלגל לתוך המלחמה. כשיתחילו להגיע ההרוגים, והחטופים ההרוגים, הלחץ הציבורי יגבר. הממשלה תפנה אז את זעמה לצה"ל ולרמטכ"ל ש"לא מספקים את התוצאה".

השתמטות. ח"כ שמחה רוטמן מצא את עצמו פעמיים השבוע נדרש לעניין הסרבנות. פעם אחת מול עינב צנגאוקר, אמו של מתן שחטוף בעזה, ופעם שנייה מול מירב סבירסקי, אחותו של איתי שנחטף ונרצח בשבי ושגופתו הוחזרה לישראל. "מי שיפלרטט עם אי־ציות לא יקבל זכות דיבור" (בוועדת החוקה; י"ל), אמר רוטמן לסבירסקי, שתהתה מה אמורים חיילים לעשות כשהם שומעים את הרמטכ"ל אומר שהלחימה עלולה לסכן את חיי החטופים. "אני מאוד רגיש לאי־ציות", הוסיף. רוטמן עוד הספיק להעיף מהדיון את האב השכול יעקב גודו במפגן של חוסר רגישות, וגם את ח"כ קארין אלהרר. "לא תהיה פה בוועדה הסתה לאי־ציות. נקודה. סוף פסוק", קבע.

רגישותו של רוטמן לסוגיית הסרבנות אכן נוגעת ללב - בעיקר אם נזכרים שהוא ומפלגתו מקדמים סרבנות המונית של עשרות אלפי חרדים, בעידוד מופגן וגלוי של הח"כים והרבנים שלהם. השבוע יזם ח"כ אביחי בוארון (הליכוד) הצעת חוק, שלפיה קריאה לסרבנות ולאי־התייצבות תיחשב המרדה שעונשה חמש שנות מאסר. זאת הצעה ראויה - היא תאפשר להוציא מהכנסת את מי שפוגעים, הלכה למעשה, בסיכויים של צה"ל לנצח במלחמה.

הרמטכ"ל לשעבר ח"כ גדי איזנקוט אמר השבוע בכנס של אוניברסיטת תל אביב שממשלת ישראל היא אנומליה: רבע מהשרים בה לא משרתים בצבא ומונעים מהמצביעים שלהם לשרת, וזאת בשעה שהם מצביעים בעד מלחמה שאחרים ישרתו בה. איזנקוט, ששכל במלחמה את בנו ושניים מאחייניו, הוסיף כי ישראל הגיעה לקו האדום. זה כבר לא רק עניין של צורכי הצבא, אלא סוגיה ערכית־לאומית עליונה.

הוראת הרמטכ"ל אייל זמיר להוציא צווי גיוס למקסימום של צעירים חרדים היא תולדה של צורכי צה"ל, שגדלו דרמטית (באכ"א הצביעו השבוע על מחסור מיידי ב־12 אלף לוחמים), ושל הקריאה הגוברת לשוויון מתוך שורות הצבא. חיילי המילואים אומרים שהם מוכנים להילחם - אך הם לא מוכנים להיות היחידים להילחם.

אם הממשלה בונה על הציונות של המילואימניקים - היא טועה. מספר המתייצבים למילואים נמצא בירידה מדאיגה. בראשית המלחמה התייצבו 130%, עכשיו מתייצבים כ־75%. השאר לא מגיעים משלל סיבות - משפחתיות, אישיות, תעסוקתיות ובריאותיות - וברקע גוברים סימני השאלה לגבי מטרות המלחמה: הבחירה בהכרעת חמאס על פני החטופים מעוררת מחלוקת גם בתוך שורות צה"ל. מי שלא ידבר עליה עכשיו, יעמיק את המשבר.

דוברות. תא"ל אפי דפרין, דובר צה"ל החדש, ספג לא מעט ביקורת בשבוע החולף על מיעוט ההופעות שלו בתקשורת. נטען כלפיו כי צבר האירועים בחזיתות השונות מחייב הסברה לציבור, שאיננה. קודמו, דניאל הגרי, נהג להופיע בתדירות גבוהה, שפחתה בחודשי כהונתו האחרונים, מרגע שנמאס לו לשמש כליא ברק לכל תחלואי המדינה והנהגתה.

דפרין נוהג כך מראשית תפקידו. הופעתו השבוע על גבול הרצועה היתה חריגה, אבל כעיקרון הוא מעדיף לשתוק. יש בכך היגיון: אין סיבה שצה"ל, ודוברו יהיו הפה של ממשלת ישראל. אם לנתניהו יש מה לומר - שידבר. שיענה לשאלות. שיתראיין. וכמוהו שר הביטחון ישראל כ"ץ. דובר צה"ל, בלי קשר לזהותו, לא אמור למלא את הפונקציה הזאת עבורם.

נתניהו וכ"ץ לא מדברים כי הם מפחדים. הם מפחדים שיעמתו אותם עם החטופים, שמופקרים בניגוד להסכם שממשלת ישראל אישרה וחתמה, ועם ועדת החקירה הממלכתית שאיננה, ועם עתיד הרצועה, ועם חוק ההשתמטות מגיוס, ועם המשבר ביחסים עם וושינגטון, ועם חלון ההזדמנויות שהוחמץ מול הגרעין האיראני, ועם העובדה שישראל נותרה לבדה מול החות'ים, ואפשר להמשיך - לכספים הקואליציוניים, ולשביתת המורים, ולזינוק ביוקר המחיה, ועוד.

בעודם חומקים מראיונות (ומאחריות), נתניהו וכ"ץ דווקא מנסים לגרוף קרדיט להצלחות, או למה שמריח מהצלחות. השבוע הם זימנו את עצמם פעמיים למוצב השליטה של חיל האוויר בקריה, כדי ללוות מקרוב את תקיפות חיל האוויר בתימן. הנוכחות הזאת של בכירים בבור היא עניין מוכר מהעבר, שיש לו פנים לכאן ולכאן. מחד, נוכחותם חיונית למקרה שתהיה הסתבכות ויידרש לקבל החלטות מורכבות בזמן קצר. מאידך, הם מרכזים סביבם יותר מדי תשומת לב ומפריעים להתנהלות השוטפת, שחייבת להיות עניינית ונקייה במבצעים כל כך מורכבים.

בעבר נהגו קברניטים להגיע למבצעים רגישים בשעות הקריטיות שלהם. הם ישבו בחדר צדדי, עקבו אחר הפעילות ועזבו ברגע שהמתח ירד. ברוב המוחלט של המקרים לא ניתן לזה שום ביטוי חיצוני: המבצעים היו חשאיים, וגם נוכחות הבכירים נשמרה בחשאיות, משום שהיה ברור שכולם יתחילו לרחרח אם יתברר ששהו באישון לילה במוצב פיקוד כלשהו.

במלחמה הנוכחית נשחק הכלל הזה עד דק. הבכירים מגיעים לבור בהמוניהם, על עוזריהם, דובריהם וצלמיהם. השבוע, בתקיפות בתימן, נלוו אל נתניהו שני צלמים של לשכת העיתונות הממשלתית (וידאו וסטילס), אל כ"ץ נלוו שני צלמים של לשכתו (וידאו וסטילס), וגם דובר צה"ל שיגר צלמים משלו. מייד כשהושלמה התקיפה, מערכות התקשורת הוצפו בסרטונים ובתמונות משלושה כיוונים. עזבו את בזבוז כוח האדם: העיסוק של הבכירים בעניין כה תפל בעיתוי כה רגיש הוא בלתי נתפס. בזמן שטייסים חוצים 2,000 ק"מ, על שלל הסיכונים שכרוכים בטיסה מבצעית כל כך מורכבת - ראשי המדינה עסוקים בלהצטלם לצורכי "הוריתי", "הנחיתי" ו"ליוויתי מקרוב".

מפקד חיל האוויר היה חייב לדרוש שהאירוע הזה ייפסק. ולא רק הוא - גם הרמטכ"ל וראשי הארגונים האחרים. בוודאי כשרק לפני כמה חודשים לשכתו של נתניהו הפיצה תמונה מדיון מסווג בקריה, שבה נחשפו פניו של בכיר במערכת הביטחון שמכהן בתפקיד רגיש מאוד. גם אז זה נעשה בשם התמונה, וגם אז הביטחון היה משני בלבד.

ועוד שתי הערות על התמונות, על מי שנמצא בהן ועל מי שלא: זה שנעדר מהצילום הוא אריה דרעי, שהוזמן על ידי נתניהו לצפות בתקיפה (השנייה) בתימן כאילו מדובר במסיבה פרטית. לאחרונה נתניהו שוחק עד דק את ענייני הביטחון והצנזורה: פעם בהודאה בהדלפת מידע מסווג מהקבינט, פעם במתן הרשאה למקורביו לעבוד במחיצתו ללא סיווג, ופעם בהזמנת גורמים לא מורשים לפעילות מסווגת. דרעי עצמו בטוח נהנה מהתצפית הקרובה לסיעתא דשמיא שחיל האוויר מעניק לישראל.

מי שכן היה בתמונות הוא צחי ברוורמן, ראש המטה של נתניהו. ברוורמן הוא הרגלי של נתניהו: באשר הראש הולך - הוא הולך אחריו. היה אמור להיות לזה חריג אחד: ענייני ביטחון. לשם נכנס תמיד רק המזכיר הצבאי, שהוא האוזניים והעיניים שנלוות לפגישות של ראשי הממשלה עם ראשי המערכות הביטחוניות (הרמטכ"ל, ראשי המוסד, שב"כ, אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית). אך מאז שאבי גיל הפסיק להיות המזכיר הצבאי ורומן גופמן החליף אותו, ברוורמן מצטרף לפגישות. חדי־העין יבחינו שהוא אף החל להתיישב במקום שבו ישב בעבר המזכיר הצבאי - בין ראש הממשלה לראש המערכת הביטחונית הרלוונטית - בעודו דוחק את גופמן הצידה.

גם אם שמים בצד את הבעיות שליוו את הסיווג הביטחוני של ברוורמן, ואת ההתערבות שלו שעדיין נחקרת בפרוטוקולים של 7 באוקטובר - אי אפשר לא להיחרד מהעובדה שלקודש הקודשים של ביטחון המדינה נכנס גורם פוליטי, אינטרסנטי, שלדברי אחד שיודע "גורם לפגישות להתנהל בזהירות ובחשדנות שפוגעת בעבודה".

שיקום. עד למלחמה הנוכחית טופלו באגף השיקום של משרד הביטחון 60 אלף איש. בשנה שעברה (2024) נוספו 20 אלף מטופלים, והשנה (2025) צפויים להתווסף עוד 17 אלף מטופלים. במילים אחרות: מספר המטופלים באגף גדל ב־60% בשנתיים, והוא צפוי להמשיך לגדול. אם בעבר העריכו שמספר המטופלים באגף יגיע ל־100 אלף ב־2030 - ההערכה הנוכחית היא שכבר ב־2027 נגיע למספר הזה.

העלות השנתית הממוצעת של מטופל היא 150 אלף שקלים, לכל החיים. עכשיו תעשו את המכפלות בעצמכם. הקבינט לא עוסק בזה כשהוא מחליט על מלחמות. החשבון מוגש לו בדיעבד, ובמקרה הנוכחי רק התחלנו לגרד את המשמעויות. את הפציעות הפיזיות רואים כולם, ומייד - אך את הפציעות הנפשיות, השקופות, רואים כעבור זמן. לעיתים מעט זמן, ולעיתים אחרי שנים. אם בעבר היו פגועי הנפש כ־25% מהנתמכים על ידי אגף השיקום - במלחמה הנוכחית הנתון זינק ל־47% מכלל הפצועים.

רפורמת "נפש אחת", שאותה הובילו שר הביטחון בני גנץ ומנכ"ל משרדו אמיר אשל לאחר שאיציק סעידיאן שרף את עצמו, הזניקה את תקציב האגף ואת היחס אליו. אם עד לרפורמה התקציב היה 3.8 מיליארד שקלים בשנה, בשנה הנוכחית הוא יגיע ל־8.3 מיליארד שקלים. היחס עדיין דורש שיפור: אמנם האגף גדל מ־350 מטפלים ל־450, אך שיטת העבודה מחייבת שינוי, משום שכל עובדת סוציאלית נדרשת לטפל ב־800 איש - משימה חסרת סיכוי, שעלולה לגרום לכך שרבים ייפלו בין הכיסאות.

באגף מצביעים על השנים הראשונות שלאחר הלחימה כקריטיות יותר בכל הקשור לשיקום הנפשי. אחר כך כבר נכנסים החיים למסלול, בהינתן טיפול וליווי מתאימים. אחת הבעיות שמטרידות את ראשת אגף השיקום, לימור לוריא, היא העניין התעסוקתי בהקשר של פגועי הנפש. מעסיקים חוששים להעסיק או נוטים לפטר - מה שעלול להוביל לזינוק במספר מקרי האובדנות.

העלות השנתית הממוצעת של מטופל באגף השיקום היא 150 אלף שקלים, לכל החיים. תעשו את המכפלות לבד. ואם בעבר פגועי הנפש היוו כ־25% מהנתמכים על ידי האגף - במלחמה הנוכחית הנתון זינק ל־47%

ויש גם נתונים מפתיעים. למשל, במלחמה הנוכחית יש 1,800 חיילים שנפצעו, ואחרי שהשתקמו חזרו להילחם - ונפצעו שוב. יש מי שיסיקו מזה על המוטיבציה להילחם בהינתן מטרה ראויה. יש מי שיסיקו על אתגרי השיקום שצפויים לישראל - וזה רק בצד הצבאי, כי גם המערכת האזרחית (הציבורית ובמגזר השלישי) קורסת תחת עומס הפניות והצרכים.

חטופים. נסלי ברדה ואני נסענו השבוע לפגוש משפחת חטופים. אני מותיר את מרחב האנונימיות למשפחה. אם תרצה, היא תפרסם את דבר המפגש. רצינו בעיקר לתת חיבוק. שיידעו שהם לא לבד, ושלא הכל נעשה בתקשורת למען פרסום.

שלומי קרייף סיפר שהוא ומשפחתו לבד בכאב, בכעס, בהתמודדות. לא מתפקדים. אשת מילואימניק סיפרה שהיא נוטלת כדורים פסיכיאטריים, ואמא של חטוף־חלל אמרה שהיא לא מסוגלת להתחיל את היום בלי תרופות

לא הייתי נדרש למפגש הזה - כאמור, לא הכל למען הפרסום - אלמלא משפט אחד שנאמר בו. בהמשך לשאלה כמה שרים וחברי קואליציה ביקרו אותם (אפס), התבקשה שאלת המשך אם גם מהאופוזיציה לא הגיע אף אחד. התשובה היתה זהה, והותירה אותנו המומים. מילא הממשלה, היא מקדמת מלחמה שבמשתמע באה על חשבון החטופים. אבל האופוזיציה - מה כבר יש לחבריה לעשות בהינתן ההשפעה השולית שלהם על מה שקורה בכנסת?

בדרך בחזרה תהינו איך לא יאיר לפיד ולא בני גנץ ולא אביגדור ליברמן ולא מרב מיכאלי מצאו לנכון לקחת את חברי הכנסת שלהם ולחלק ביניהם את משפחות החטופים. כמה משפחות לכל ח"כ, שיעמוד איתן בקשר שוטף. כדי לסייע אם צריך, ובעיקר כדי לחבק. כדי שיידעו שהן לא לבד.

בהמשך לזה, שום דבר לא מנע מיו"ר הכנסת אמיר אוחנה לחלק את 1,800 המשפחות השכולות בין 120 הח"כים. 15 משפחות לכל ח"כ, שילווה ויחבק אותן. השבוע נפגשתי עם שלומי קרייף, שהבן שלו, שחף, נרצח ב־7 באוקטובר בחוף זיקים. הוא סיפר בדמעות שאף אחד לא ביקר אותו (או במילותיו: לא סופר אותו). הוא ומשפחתו לבד בכאב, בכעס, בהתמודדות.

קרייף סיפר על המשפחה שלא מתפקדת. זה סיפור שחוזר על עצמו: שמעתי אותו השבוע מאשת מילואימניק, שסיפרה שהיא נוטלת כדורים פסיכיאטריים, ומאמא של חטוף־חלל, שאמרה שהיא לא מסוגלת להתחיל את היום בלי תרופות. ויש עוד המונים כאלה, מכל כיוון, שמחפשים מצפון, ומחפשים מצפן