מסמרים בגרונות הנאצים וטייסת בגובה מטר וחצי: היהודים שניצחו את היטלר

ד"ר תמר קטקו
היסטוריונית ואשת חינוך
מתמחה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ראשת המסלול להוראת מדעי הרוח על־יסודי במכללת סמינר הקיבוצים. אוצרת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע"ש הנשיא חיים הרצוג

ד"ר תמר קטקו, יום הניצחון על גרמניה הנאצית שחל ב־9 במאי הוא זמן ראוי לדבר על כמיליון וחצי היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה. שמם לא עולה לכותרות, אבל ההיסטוריה המפוארת שלהם מגיעה לא אחת אלייך, למוזיאון הלוחם היהודי שבלטרון, שאת ממייסדיו וגם משמשת האוצרת הראשית שלו. הסיפור של קורפורל שמואל אליקים (סם) שוורץ, למשל, הוא בלתי נתפס.
"שוורץ הוא בן למשפחה יהודית־חרדית שעלתה מהונגריה לארה"ב ב־1939. לישיבה הוא לא התאים בגלל בעיות התנהגות, כך שהוא מצא את עצמו מתגלגל ברחובות, בלי לדעת מילה באנגלית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הציעו לו להתגייס עם חברים מהשכונה.

"הוא התנדב לדיביזיה המוטסת 82, ושירת כצנחן בפלוגת המפקדה של רג'ימנט 504. הוא הוכשר בכוחות המיוחדים, והתגלה כצנחן וכמפקד נועז שביצע פעולות בשטח האויב תוך סכנת חיים תמידית. בין היתר, השתתף בקרבות בצפון אפריקה, בקרב הבליטה בארדנים ובגרמניה, והציל עם חבריו ליחידה כמה שורדי שואה במחנה דכאו והביאם לטיפול בארה"ב בתום המלחמה. על פעולותיו הוא זכה בעשרות אותות עוז וגבורה, והוא אפילו קבור עם רעייתו בירושלים".

מה קרה איתו בסיום המלחמה?
"הוא שב לביתו והודיע למשפחתו על חזרתו. הם הביטו בו, עם כל המדים והאותות, ואביו הודיע שהם מוכנים לשקול לקבלו בחזרה לחיק המשפחה - רק אם יוריד את כל ה'תחפושות' שעליו ויחזור ללמוד בישיבה, מבלי לשמוע מילה על מה שעבר במלחמה. שוורץ הסכים, חזר לישיבה והפך לרב, והטמין את כל המדים והאותות בכספת נעולה. לימים נולדו לו ארבע בנות, ואף אחת מהן לא ידעה ולא שמעה על ההרואיות של אביה במלחמה".

מתי נחשף הסיפור שלו?
"כשבנותיו של שוורץ הגיעו לניחום אבלים של אחד מהאנשים ששוורץ הציל במלחמה. בסלון הבית ניצבו אלבומי תמונות, ובאחד העמודים סיפרו הנוכחים על תמונתו של אותו גיבור אמריקני שהציל יהודים, גיבור נועז שמדברים עליו אפילו באקדמיות צבאיות, בבית הלבן.

"אחת הבנות של שוורץ, דייל הוכשטיין, סיפרה שהאיש בתמונה מוכר לה, וכששאלה איך קוראים לו - היא כמעט התעלפה. היא אמרה שזה לא יכול להיות, כי גם לאביה קוראים שמואל אליקים שוורץ, אלא שהוא לא השתתף באף מלחמה. אמרו לה שתבדוק פעם נוספת. לבסוף היא הגיעה עד לכספת עם הצוואה והמדים שלו".

והסיפור מסתעף, כי אז היא התקשרה אלייך.
"היא סיפרה לי שניסתה לעניין את מוזיאון יד ושם בצוואה, אולם הם לא היו מעוניינים. כך המדים והאותות הגיעו למוזיאון שלנו. היא הגיעה לארץ בטיסה, וקנתה מושב נפרד למדים של אביה כדי שלא יתקמטו. במוזיאון בוושינגטון הציעו לה סכום אגדי על הז'קט הזה, והיא החליטה להביא אותו אלינו. בנינו ויטרינה שלמה סביב המדים והסיפור של שוורץ. בסופו של דבר, דייל הוכשטיין עשתה עלייה בעקבות אביה שנקבר פה, וכיום אנחנו אפילו שכנות. כשמגיעים אלינו למוזיאון אנשים מצבא ארה"ב הם נדהמים - כי הם לומדים את הטקטיקות שלו, אבל במשפחה שלו בקושי ידעו מי הוא".

לדהור אל המוות

על פולינה גלמן היהודייה היה מי ששמע קצת יותר, אבל גם היא דמות לא ממש מוכרת.
"למרות אי־התאמתה הפיזית, בשל גובהה הנמוך - פחות ממטר וחצי - ולאחר לחציה הבלתי נלאים, התקבלה לקורס טיס וניווט, וגויסה לרג'ימנט הנשים בחיל האוויר של הצבא האדום. בשל כפות ידיה הקטנות כפפות הטיסה שלה החליקו מידיה בכל פעם ששיגרה פצצה. למרות הנתונים הפיזיים הבעייתיים לכאורה, ב־1942 הוצבה ביחידת טיסות מבצעיות והחלה לצאת למשימות של הפצצת יעדים גרמניים. היא הפציצה ריכוזי כוחות, מאגרי דלק, סוללות נ"מ, זרקורים, גשרים, כלי רכב, וגרמה לגרמנים נזקים רבים. בסך הכל ביצעה 857 משימות, ב־1,300 שעות טיסה, והטילה 113 טונות פצצות שזיכו אותה בעיטור גיבורת בריה"מ".

ויש גם את קולונל מרדכי פריזיס, יהודי לוחם שהפך לגיבור האומה היוונית.
"בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בדרגת לוטננט־קולונל, הוא פיקד על גדוד יווני מול ההתקפה האיטלקית בצפון יוון - בחזית האלבנית. חייליו ממש העריצו אותו, ובגזרת קלמה הוא הצליח לשבור את ההתקפה האיטלקית וגרם לכוח האיטלקי לסגת לאחור, תוך שהוא משאיר מאחוריו מאות הרוגים וכ־700 שבויים. יש שראו בכך את הניצחון הראשון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

"למחרת, ב־5 בדצמבר 1940, הותקפה יחידתו על ידי מטוסים איטלקיים. אף שהורה לכל האחרים ביחידתו לתפוס מחסה, כדי לא לשמש מטרה לתקיפת המטוסים, המשיך לפקד מעל גב סוסו וסירב לרדת ממנו בעודו דוהר ומעודד את אנשיו בקריאת הקרב 'אאיראס' (אומץ). בתקיפה זו נהרג מאש המטוסים. על גבורתו ועל אומץ ליבו הוענקו לו עיטור הזהב. הוא הפך לאחד מגיבורי האומה היוונית, פסלו הוצב בכיכר המרכזית בעיר הולדתו חלקיס ובחצר המוזיאון הצבאי בקלפאקי, בצפון־מערב יוון. 25 רחובות בערים שונות ביוון, ובכלל זה בבירה אתונה, נושאים את שמו".

ואין על שמו רחובות בישראל. גם שמה של חביבה רייק פחות מוכר לציבור הרחב. את חנה סנש, לעומת זאת, כולנו מכירים. מדוע בעצם?
"זו שאלה נפלאה. כדי לייצר תודעת זיכרון, צריך לעבוד בזה. צריך לכתוב על מושא הזיכרון, לעבוד על הטמעת הזיכרון, לקדם את זה. אבל משפחת רייק, לשאלתך, רובה מקיבוץ מענית, אנשי השומר הצעיר, אנשים צנועים, שלא באו מרקע אריסטוקרטי כמשפחת סנש - ולא הצליחו לקדם את תודעת הזיכרון של חביבה רייק. אבא של חנה סנש, לעומת זאת, היה בלה סנש - פובליציסט, כותב וסופר. זה כנראה חלחל הלאה".

קל יותר לקדם כך תודעת זיכרון.
"תוסיף לכך שסנש הגיעה לנהלל ונטשה את הדימוי הבורגני שלה. היא הפכה לכפרייה מנהלל שעבדה בלול וברפת, ועדיין כתבה במסתור - משום שכתיבה נתפסה מעשה בורגני. אמנם גם חביבה רייק דהרה על וספות בסלובקיה, הסתפרה והתלבשה כמו חלוץ, אבל המשפחה שלה לא עסקה בקידום זכרה.

"לחנה סנש ערכו הלוויה שעברה בכל ערי הארץ, וכבודה במקומו מונח, אולם ראוי גם לזכור את פעילותה של חביבה: היא ארגנה פליטים יהודים בסלובקיה, יצרה מחתרת עם פרטיזנים והבריחה אותם להרים. בסופו של דבר, היא נתפסה תוך כדי מאבק ושילמה בחייה. היא היתה אש וגופרית, ולא יודעים עליה כמעט דבר. זה עיצוב תודעת זיכרון. זה תלוי מי משקיע בזה, ולמי יש רצון לשמר דמות מסוימת שמשרתת צרכים תרבותיים וחברתיים, דמות שתיזכר ותהפוך לאייקון".

הדנ"א של נורדאו

והנה עוד דמויות ששכחנו את עברן: רובנו לא ממש זוכרים שעזר ויצמן או חיים לסקוב לחמו גם הם במלחמת העולם השנייה.
"לסקוב היה בבריגדה יחד עם מאיר זורע וישראל טל. עזר ויצמן היה נהג בצפון אפריקה. לא שמעת על זה יותר מדי כי זה לא מתאים לאתוס הלאומי שלנו. אחרי שוויצמן שמע במברק שבן הדוד שלו, הטייס מייקל ויצמן, הבן של חיים ויצמן, נהרג מעל מפרץ ביסקאיה בצפון האוקיינוס האטלנטי, הוא החליט שגם הוא רוצה להיות טייס. הוא התעקש והתעקש עד שהעבירו אותו לקורס טיס.

"12 האלופים הראשונים בצה"ל הם מהבריגדה, שלושה רמטכ"לים הם מהצבא הבריטי, לצד שני נשיאים - עזר ויצמן וחיים הרצוג. רוב המפקדים שעיצבו את צה"ל הם בוגרי מלחמת העולם השנייה, אבל זה מתנגש בנרטיב של הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, שסיפורם הוא זה שזכור לרובנו".

אלה ארגונים שורשיים יותר, עבריים, לאומיים.
"ומלחמת העולם השנייה מקושרת לגולה. בלתי אפשרי לבנות אתוס לאומי של יפי הבלורית והתואר על בסיס סיפור גלותי עם לוחמים שקיבלו אותות מהצבא הבריטי. היינו זקוקים כאן לדמות היהודי החדש, החלוץ, החברמן. רבין, למשל".

מה עוד לא מסתדר עם הנרטיב?
"שבמלחמת העולם השנייה היו לנו 1,700 אנשים מהיישוב היהודי שהתגייסו לצבא הבריטי והיו שבויים ביוון, בשבי הגרמני. הם עונו, הורעבו, חלקם ברחו וחלקם חזרו בפעימות. ביניהם, למשל, אביו של שמעון פרס - יצחק פרסקי. מה קרה לכל אותם פדויי השבי? לא שמענו על זה כי זה לא הסתדר עם הנרטיב. איזה אימג' יש לשבוי או לחטוף, בשעה שהרצון שלנו היה להקים מדינה שתייצג את דמות היהודי החזק, הצבר, זה שלא נכנע? יש דברים שלא הוצגו בחלון הראווה שלנו. השואה, לעומת זאת, הצטיירה בקנה מידה אחר, בלתי נתפס, ולצד קורבנות ופשעים נגד האנושות היו בה גם לא מעט אלמנטים הרואיים של גיבורים יהודים".

אבל הטענה שלך היא שאנחנו זוכרים בעיקר את הקורבנות, ולא את הלוחמים ואת הלוחמות.
"אימצנו את האימג' שלפיו יהודי הוא סוחר טוב, בנקאי טוב, מדען, סופר, משורר, מוזיקאי נהדר, פילוסוף. אבל לוחם? זה לא בדנ"א היהודי".

מקס נורדאו וזאב ז'בוטינסקי, למשל, לא היו מסכימים איתך.
"'יהדות השרירים' של נורדאו ניסתה לשנות את התפיסה הזו - כלומר, אנחנו לא היהודי הרופס. ובאמת, לוחמים רבים אימצו את הדנ"א החדש הזה. כשלוחמים יהודים מהצבאות השונים הגיעו לאירופה, הם הבינו שקורבנות השואה היו יכולים להיות בקלות הם או הוריהם. זה היכה בהם, וגם טלטל את ההטמעה שלהם במדינות שמהן הם באו, משום שהם לא רצו להיות יהודים במדינות אנטישמיות. אלא שרובם לא עלו לארץ, הם לא היו ציוניים, ולכן רובם גם לא מוזכרים בהיסטוריה שלנו".

"מסמרים בגרון הנאצים"

איך היית מאפיינת את אופי הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה?
"היה בהם דחף להוכיח ש'אנחנו לא כמוכם', לא כאלה כמו שאתם חושבים. הם ניסו להוכיח את זה גם בשיעורי הספורט בבית הספר, וגם מחוץ לשעות בית הספר. זה אומר שהיהודים הראו שהם לא מתחמקים מסכנה, לא מתחמקים מאחריות, הם הראשונים שמסתערים, שמקבלים אחריות. אבי, למשל, שהיה ממובילי מרד הזונדרקומנדו, חיסל נאצים ושיפד אותם עם מסמרים בגרונות.

"היהודים הוכיחו שהם יממשו כל משימה כחיילי הצבא. כשלוחמים יהודים ראו את המראות באושוויץ, ולאחר מכן היו הראשונים ששעטו אל ברלין וכבשו אותה, עם האנרגיה הזו מאושוויץ, הם פשוט חירבו את ברלין, הרסו כל עדות לנאציזם. זה לא בהכרח מאפיין יהודים, אבל היה להם חשוב להראות את הכוח היהודי, וכך הם היו רוצים שנזכור אותו".

זה מעלה בי שאלות על 7 באוקטובר - איך יזכרו וילמדו את אירועי הטבח הנורא הזה? איך יציגו את החטופים, את אוזלת היד של הצבא?
"העם היהודי לא אוהב ללמוד מהעבר. אנחנו נוטים לדלג על ההיסטוריה שלנו, במודע או שלא במודע. יש אצלנו רבדים בלתי מפוצחים בכל הקשור ליחס עם העבר, עם ההיסטוריה שלנו. אני מקווה שהזיכרון של 7 באוקטובר יהיה משמעותי. זה אירוע שחייב להיכנס לתודעת הזיכרון שלנו, גם אם הוא לא עושה לנו טוב. לוחמים חייבים להבין את ההיסטוריה שלהם כדי להבין מדוע הם מסתערים. אזרחים חייבים להבין מה התרחש כאן כדי להבין מדוע הם בוחרים לחיות כאן. ואם אין להם תשובה - זו בעיה מהותית.

"אני עוסקת בזה גם בקורס חדש שבניתי במכללת סמינר הקיבוצים - 'ריטואלים טקסיים: מקומם בחינוך ובעיצוב תודעת זיכרון'. הקורס מציף את העבר הגולמי והלא ערוך, ותכליתו להתבונן בהיסטוריה של הטקסים, הריטואלים של פולחן, ועל מה הם עונים מבחינה קהילתית ואנושית.

"אני מאמינה שהשלמות הגולמית הזאת, החשיפה לחומרי הגלם הקשים מהמלחמה הנוכחית ומאלה שקדמו לה, חיונית כדי לייצר תודעת זיכרון שלמה. כדי להבין באמת מאין באנו ולאן אנו הולכים, אסור לנו להשליך דבר. האנטיתזה לדבר הזה היא טאטוא מתחת לשטיח שעלול לפגוע בנו. אנחנו נצמח מהשריפה הגדולה הזאת שקרתה לנו ב־7 באוקטובר. אבא שלי תמיד אמר שפיח של יער שרוף הוא הדשן הכי טוב. מהיערות הכי שרופים צומחים העלים הכי ירוקים. אבל לשם כך אסור לנו לשכוח". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il