בדרך לפצצה: כך הוחמצו ההזדמנויות לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים

"האם מטרת השיחות היא להגביל את תוכנית הגרעין של איראן, או פירוק מוחלט?", שאלה כתבת NBC קריסטן וולקר את דונלד טראמפ, בראיון מיוחד לרגל 100 ימים לכהונתו השנייה. "פירוק מוחלט", השיב הנשיא האמריקני. לכאורה אמירה שאי אפשר לצפות לטובה ממנה. אלא שבהמשך, הפינג־פונג בין המראיינת למרואיין כבר הניב תוצאה פחות ברורה: "(פירוק מוחלט) זה כל מה שאני אוכל להסכים לו", חזר טראמפ על עמדתו, אך אז הוסיף: "יש תיאוריה חדשה (שלפיה) לאיראן תהיה אפשרות להחזיק (בגרעין) אזרחי, כלומר לייצר חשמל... הנטייה שלי היא לומר 'למה אתם צריכים את זה? יש לכם הרבה נפט', (אבל) אני חושב שאהיה פתוח לשמוע את זה".

במילים אחרות, אמנם טראמפ רוצה פירוק מוחלט של תשתית הגרעין האיראנית, אבל הוא "מוכן לשמוע" מהי ההצדקה של הרפובליקה האסלאמית לפתח יכולות העשרה "לצרכים אזרחיים", כטענתה. הזגזוגים האלה של הנשיא האמריקני בנוגע לאיראן אכזבו את רה"מ נתניהו, כפי שדיווחנו השבוע ב"ישראל היום".

נתניהו האמין בטראמפ, וכנראה גם התרשם שלא ייפול במלכודות המתקתקות של האיראנים, המומחים בהטעיית המערב, בהרדמתו ובמשיכת הזמן אסטרטגית כך שיפעל לטובתם. ההשהיות, ההתחכמויות, התרגילים וניצולי הזמן של איראן, ההחמצות של ישראל והמצבים המורכבים מול נשיאים אמריקנים לאורך עשורים נסקרים בספר חדש שמוציא לאור בימים אלה עו"ד ערן חרמוני, "מאושוויץ ועד טהראן" (הוצאת אופיר ביכורים).

הספר נולד בתחילה כעבודה אקדמית בתוכנית רודרמן ליהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, והוא בלי ספק הרחב, המקיף והעמוק ביותר שנכתב אי־פעם - לפחות בעברית, אך כנראה גם מעבר לכך - על תוכנית הגרעין האיראנית ועל המאמצים לסיכולה. לאורך כמעט 600 עמודים חרמוני מראיין כ־60 איש, אמריקנים וישראלים, בצמרת המדינית ובמערכות הביטחון והמודיעין של שתי המדינות. הוא מנתח את כל המידע הגלוי על תוכנית הגרעין, ומזכיר הרבה נשכחות.

אך יש גם לא מעט גילויים ששמע מהמרואיינים. הנה אחד מהם: "ראש ממשלת ספרד חוסה מריה אסנאר נחת בטהרן באוקטובר 2000 לפגישה עם המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי. אלה היו השבועות הראשונים של מה שמכונה 'האינתיפאדה השנייה'... ישראל היתה שקועה עד צוואר בצרותיה המדממות: דיווח על ירי לעבר שכונת גילה שבירושלים; המשך המהומות בשטחים; מפגש הליגה הערבית בקהיר שהוקדש לעימות הישראלי־פלשתיני; יאסר ערפאת נצפה בטלוויזיה, עם שובו לעזה מקהיר, שולח את ברק באנגלית לגיהינום... אך בינתיים, באותו יום של 22 באוקטובר 2000, במרחק כ־1,500 ק"מ מירושלים, התקיימה בטהרן הפגישה בין אסנאר לחמינאי.

"פגישה בין מנהיג מערבי של מדינה החברה בנאט"ו לבין מנהיגה העליון של איראן היא אירוע נדיר למדי. לא לרבים ממנהיגי העולם החופשי התאפשר להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאדם ששולט באיראן. הכתובת האמיתית ברפובליקה האסלאמית אינה לשכת הנשיאות, והיא גם לא בית הפרלמנט האיראני, המכונה 'מַג'לֶס שוּרא־יֶ אֶסלָאמי', אלא לשכת המנהיג העליון של המדינה.

"אסנאר נכנס לחדר שבו נקבע כי הפגישה תיערך, חדר רחב־ממדים ועמוס לעייפה בשטיחים פרסיים מרשימים, אך להפתעתו הוא לא ראה את חמינאי בסמוך לכורסאות המיועדות לישיבה - הוא הבחין בחמינאי עומד בצד החדר ומכין לעצמו תה. אסנאר ניגש ונעמד בסמוך אליו. משראה כי זה מבושש לדבר ועסוק בענייני הכנת כוס התה, החליט לפתוח ב'סמול טוק' כדי לשבור את הקרח, ושאל: 'אדוני, מהו סדר היום הלאומי של איראן?'. חמינאי לא השיב והמשיך לבחוש בכוס התה. אסנאר חשב בליבו שמא שאלתו לא היתה מובנת דייה, ושאל את חמינאי במילים פשוטות וישירות: 'אדוני, כשאתה קם בבוקר, מהו הדבר הראשון שאתה חושב עליו?'. בשלב זה, ותוך בחישת התה, השיב לו חמינאי במילים פשוטות: 'To eliminate Israel' - להשמיד את ישראל".

כמו 7 באוקטובר

הסיפור הזה, כמו גם שפע ראיות נוספות, מוביל את חרמוני למסקנה חד־משמעית: פצצה איראנית היא אכן איום קיומי. לישראלי הממוצע זה אולי מובן אליו - אך בצמרת יש גם בעלי דעות אחרות, כולל כאלה שחושבים שיש איום אך שהוא לא קיומי, או שהאיראנים רוצים את הפצצה רק לטובת שרידות המשטר, או שאפשר לחיות עם הפצצה. בניגוד אליהם, חרמוני פוסק שאסור להתבלבל.
"במקור, מטרת המחקר שלי היתה לבדוק את הקשר המיוחד בין ישראל לארה"ב בהקשר של המבחן האולטימטיבי, של איום קיומי על המדינה".

כלומר, אם ארה"ב עשתה מה שאנחנו מצפים ממנה כבעלת הברית.
"כבעלת הברית מספר אחת. והמסקנה היא שכרגע היא לא עשתה זאת. יכול להיות שזה ישתנה. אבל שאלה מקדימה אחרת היא אם זה באמת איום קיומי או לא. ואני מאמין שבהחלט שכן. צריך להקשיב למה שהם אומרים. יש פה משטר שמבחינתו, בבסיס האידיאולוגי שלו, במוטיבציה העיקרית שלו, עומד הנושא של השמדת ישראל. ומעבר לזה, בחשבון הכי שמרני בעולם של ניהול סיכונים, אם אתה ראש ממשלת ישראל או אמון על הביטחון של מדינת ישראל - אינך יכול להתעלם מהמוטיבציה הכל כך מובהקת הזאת.

"דרך אגב, זו מוטיבציה שבאה לידי ביטוי גם ב־7 באוקטובר. מה שקרה חשף את כל התוכנית האיראנית של 'ציר ההתנגדות', בכל ההקשר של טבעת החנק. איום הגרעין האיראני הוא חלק בלתי נפרד מזה. הוא משלים לאותו מהלך של טבעת חנק שהם בנו סביבנו".

עבדת על איסוף החומרים במשך כשלוש שנים. שמעת אינספור אנשים. ספר לי בבקשה משהו שהימם אותך, שמט לך את הלסת.
"הסיפור עם חמינאי מאוד מרתק ומעניין, אבל אתן לך דוגמה נוספת שהפתיעה אותי: אנחנו יודעים שיש למדינת ישראל שירותי מודיעין, את המוסד, ובסך הכל אומרים שבאיראן יש כיסוי מודיעיני מאוד הדוק. אבל כשאתה מסתכל על האבנים הגדולות, אתה רואה שהופתענו בהקשרים של תוכנית הגרעין האיראנית פעם אחר פעם".

מתי הופתענו?
"אומרת את זה אחת המרואיינות, שלא דיברה בשמה המלא, ושהיתה באחד משירותי המודיעין הישראליים. היא מספרת שב־2003, כשנחשפנו לתוכנית עימאד - בעצם לפרויקט הצבאי של תוכנית הגרעין - נדהמנו לגלות שמוחסן פחרי־זאדה (ראש תוכנית הגרעין האיראנית עד לחיסולו ב־2020) ועוד מדענים הגיעו לשלב של יציקת אורניום מתכתי. זה שלב שהימם את המודיעין שלנו. וב־2007 בפורדו, כשגילו את האתר, זו היתה תדהמה. אלה שני אירועים שזעזעו את קהילת המודיעין. הם נדהמו להבין פתאום באיזה שלב מתקדם נמצאים האיראנים".

אתה מדבר על תחילת המילניום. האם לדעתך עדיין יש לנו פספוסים מודיעיניים לגבי איראן?
"הכלל הראשון שכל אחד צריך להביא בחשבון הוא שלעולם אינך יודע שאינך יודע. וחווינו את זה על בשרנו בצורה הכואבת ביותר ב־7 באוקטובר, בהקשר אחר. לכן, איך אומרים - בואו נהיה קצת צנועים".

הראשון שזיהה - ופספס

במשך שנים רבות חרמוני היה מזכ"ל מפלגת העבודה. נראה שהתפקיד הזה פתח לו דלתות, שכן הוא השיג ראיונות עם שר ההגנה האמריקני לשעבר ליאון פאנטה, עם היועץ לשעבר של הנשיא טראמפ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, עם בכיר בממשלי ביידן ואובמה ריצ'רד נפיו, עם דניס רוס ועם עוד רבים.

בצד הישראלי שוחחו איתו בין היתר יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט, יובל שטייניץ, בני גנץ, יצחק בן ישראל ויעקב נגל. צריך לומר שבעוד האמריקנים מסוגלים להתעלות מעל חשבונות פוליטיים, ולעיתים מותחים ביקורת על המחנה שאליו הם משתייכים - הישראלים לא עושים זאת. חבל. המחנאות הזו פוגמת באותנטיות של עדויותיהם.

עדיין, חרמוני הכין מסמך נדיר. בתחילת השבוע נפגשנו באולפן "ישראל היום" בתל אביב, כדי שהשיחה תהפוך גם להסכת במסגרת הסדרה "תשמעו סיפור". חרמוני כמעט לא ניתן לעצירה. הוא שופע דוגמאות וסיפורים ממה ששמע ולמד, ולא מותיר אבן על אבן.

נקודת התצפית שלו היא בדיוק זו שישראל צריכה אחרי 7 באוקטובר. לא של "מומחה" שופע ביטחון עצמי וחורץ מסקנות בשעה שאינו יודע טוב יותר מאחרים. הוא מתסכל על המציאות בגובה העיניים, מבין שהמידע המודיעיני מוגבל, שואל את כל המרואיינים שאלות קשות, מעמת אותם עם עמדות אחרות ובוחן ביסודיות לאחור את תחנות הזמן השונות, וגם מנהל עם עצמו דין וחשבון נוקב.

למשל, על בסיס ההנחה ש"איננו יודעים מה איננו יודעים", הספר בוחן את השאלה אם אולי כבר יש לאיראנים פצצת גרעין. ד"ר נח שמיר, לשעבר מדען בכיר בקריה למחקר גרעיני בדימונה, משיב בחיוב לשאלה הזו. שמיר, אגב, גם חושב שהעשרת האורניום לרמה של 84%, שעליה הודיעו האיראנים לפני כמה שנים, לא היתה "טעות" כפי שטענו. מנגד, הוא בין אלה הסבורים שאם האיראנים יפתחו פצצה - החיים במדינת ישראל לא ישתנו. חרמוני מביא בהרחבה את עמדותיו - אם כי הוא חושב אחרת, כאמור.

ובכלל, אף שחרמוני מילא תפקיד פוליטי מרכזי במשך שנים רבות, כאמור, הספר שחיבר נעדר מפוזיציה. למשל, הוא משבח את נתניהו על כך שהיה מהראשונים שהניחו את סוגיית הגרעין האיראני על סדר היום הציבורי, עוד ב־1993. חרמוני גם מציין שנתניהו העביר תקציבים להתמודדות עם האתגר עוד בכהונתו הראשונה, ב־1996, ושבשנות כהונתו חלו עיכובים ממושכים בתוכנית הגרעין ביחס למה שהאיראנים תכננו. מנגד, חרמוני שופט לחומרה את אי־הצלחתו של נתניהו להפציץ את תשתיות הגרעין לאורך השנים.

"לא ראינו פעולה. בסוף מבחן התוצאה ידבר, לא אני. אבל כרגע איראן נמצאת במצב הכי מתקדם שהיה לה מבחינת פרויקט הגרעין, ברמה של ימים ספורים - וזאת כשנתניהו הוא ראש הממשלה רוב השנים".

כמה פעמים הוא היה יכול ולא פעל?
"קודם כל, היה את חלון ההזדמנויות לפעולה הידוע, בשנים 2010-2012. למעשה, הטענה ששומעים מסביבתו לכך שהדבר הזה (פעולה באיראן; א"כ) לא התקיים, היא שהיתה התנגדות בשמינייה (גוף לא רשמי שהרכב משמונת הבכירים בממשלה אז, א"כ), ואז גם לא היה טעם להביא את זה לקבינט, וכן שהיתה התנגדות מאוד פרו־אקטיבית של ראשי מערכת הביטחון. אני חייב להגיד שזו טענה שקשה לקבל אותה עד הסוף. בסוף, כשהוא ראש ממשלה במדינת ישראל, אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאם הוא היה באמת מטיל את כל כובד משקלו זה היה עובר. אפשר היה להביא את זה לקבינט ולאשר שם או אפילו להכריז על הממשלה כקבינט ולאשר בממשלה. הדבר השני, לגבי ההתנגדות של ראשי המערכת הביטחונית: אם הממשלה היתה מקבלת החלטה - הם היו עושים, הם היו מבצעים".

בראש של טראמפ

חרמוני גם מקדיש פרק נרחב לכך שאחרי פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, בעידוד ישראל, נתניהו לא הכין תוכנית חלופית - מה שגרם למחליפו, נפתלי בנט, לטעון כי מצא את הסוגיה האיראנית במצב של "אוטו בלי מנוע". עם זאת, גם פה מוצגות בהגינות הגרסאות של כל הצדדים המעורבים, כך שהקוראים יכולים להסיק את המסקנה לבד, לשבט או לחסד, איש על פי שיקול דעתו.

ואכן, החלק המשמעותי ביותר הוא הניתוחים של מה שקרה בעבר, בפרט משום שיש להיסטוריה הזו השלכות על ההווה. למשל, חרמוני מצטט בכירים אמריקנים וישראלים שאומרים לו כי טראמפ לא היה מתנגד לפעולה ישראלית באיראן במהלך תקופת כהונתו הראשונה.

בוא נגיד שיושב היום בנימין נתניהו, ואומר לעצמו: "אני לא יודע מה טראמפ כן יעשה או לא יעשה במו"מ, אבל לדעתי הגיעו מים עד נפש וישראל חייבת לפעול". לפי דעתך, אחרי שדיברת עם עשרות אנשים בממשלי אובמה, ביידן וטראמפ ועם ישראלים רבים - כיצד יגיב טראמפ אם עכשיו ישראל תשלח מטוסים לפגוע בתשתית הגרעין האיראנית?
"זו שאלה מאוד מעניינת. בנקודת הזמן הזאת, שאני ואתה מדברים בה, ישראל נקלעה - או קלעה את עצמה, אפשר להגיד - למצב מאוד מורכב, כי טראמפ מנהל משא ומתן מתקדם עם האיראנים. לכן, השאלה איך טראמפ יגיב אם ישראל תתקוף היא מאוד שונה בנקודת הזמן הזאת משהיתה לפני כמה חודשים, והיא גם שונה משהיתה לפני כמה שנים, בקדנציה הראשונה שלו. כל עוד מתנהלות שיחות זה דבר מאוד בעייתי, ומדינת ישראל לא תעשה את זה.

"עם זאת, בקדנציה הקודמת של טראמפ היה גורם ישראלי בכיר לשעבר שהכיר טוב־טוב מה קורה בחדרי חדרים, ואמר שהוא יודע שאם ישראל היתה פועלת - טראמפ היה מברך על זה".

מברך על זה?
"נכון. והדברים האלה נאמרו לי גם על ידי גורמים אמריקניים שעבדו עם טראמפ באותה תקופה בהקשרים האלה".

שטראמפ היה מברך? אז פספסנו הזדמנות!
"זה אחד הדברים שבהחלט נידונים לביקורת היסטורית. זה חלון הזדמנויות נוסף שאנחנו מדברים עליו בהקשר נתניהו, של תקיפה שלא היתה ולא מומשה, אחרי היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין (ב־2018). וחלון הזדמנויות נוסף בהחלט היה השנה. אם לא אחרי אפריל 2024, בפעם הראשונה שבה האיראנים תקפו אותנו ישירות - אז בהחלט אחרי התקיפה השנייה, באוקטובר 2024. בנקודה הזו חיזבאללה כבר היה יותר מוחלש אחרי המכות שהנחתנו עליו".

כלומר, אתה מונה פה שלוש־ארבע תחנות זמן שבהן רה"מ נתניהו היה יכול לפעול באיראן, מבצעית ומדינית, ולדעתך פשוט לא קיבל את ההחלטה.
"זה לא 'לדעתי' - עובדתית הוא לא קיבל את ההחלטה. האם במבחן ההיסטוריה הוא פעל בצדק או לא? ימים יגידו".

אני שומע אותך, אבל אתה יודע שיש תופעה שנקראת "רל"בת" - "רק לא ביבי". מהשיחות שלי עם כל מיני אנשים, כולל שמות שהוזכרו פה ושאינם במחנה של נתניהו, האיש הזה מעורר אצלם כזו התנגדות, שלפי דעתי משבשת את שיקול הדעת שלהם. מאיר דגן, למשל, שאמר שמשימת חייו היא למנוע גרעין איראני, ואז כשנתניהו הביא הצעת תקיפה - הלך והלשין לאמריקנים; או גבי אשכנזי, ודאי לא מאוהבי נתניהו, שהיה אז רמטכ"ל והתנגד בחריפות; וכמובן - שמעון פרס, שהיה הנשיא ועמד בראש המתנגדים לתקיפה. כלומר, השאלה היא כזו: עד כמה ההתנגדות לנתניהו ולליכוד ולימין היא זו שאולי גרמה לממסד ולראשי מערכת הביטחון להתנגד להצעת התקיפה שלו?

"היתה לי שיחה על זה עם גורם מסוים בסביבה של נתניהו. הוא העריך שההתנגדות שלהם - ושאלתי אותו את השאלה הזאת בדיוק - לא היתה משיקול פוליטי. לדעתו, הם פשוט חשבו שאנחנו לא יכולים בלי האמריקנים ושאנחנו תלויים בהם. הגישה שלהם, שהם מאמינים בה עד היום, היא טעות יסודית. אבל לדבריו, זה לא היה משיקול פוליטי, אלא באמת ויכוח ענייני, נקרא לזה 'לשם שמיים'".

סכנה, פוליטיקה לפניך

נושא נוסף שחרמוני מנתח לעומק הוא השלכות המשבר הפוליטי של חמש מערכות הבחירות על הטיפול בגרעין האיראני. למעשה מדובר במחדל. כמי שלמד לעומק את סוגיית הגרעין, ושגם מכיר מקרוב את המערכת הפוליטית, ברור לו שהסחרור הפוליטי של סוף העשור הקודם ושל תחילת העשור הנוכחי גרם נזק כבד לנושא הכי חשוב לביטחון ישראל.

השיחה שלנו אינה פוליטית, אבל הסוגיה הזו היא קריטית בעיניי, כי הסקרים כיום מלמדים שאם מחר יהיו בחירות, וכולם ייצמדו לגושים שלהם בעד ונגד נתניהו - נחזור למצב של בחירות חוזרות ונשנות, כי לאף צד אין 61. אז אנחנו בעד בחירות, כמובן, אבל אתה מראה שלבחירות חוזרות יש מחיר ביטחוני.
"אתה שואל שאלה שהיא גם פוליטית וגם היסטורית. מבחינה היסטורית, ההתעסקות הפנימית, הקרע הפנימי, העובדה שהיינו במבוי סתום פוליטי במשך הרבה מאוד שנים - היו להם מחירים מאוד משמעותיים בהקשר לסיפור האיראני. קודם כל, בהיבט הכי פשוט שבעולם - איפה תשומת הלב שלנו. אני מכיר פוליטיקאים, תאמין לי שאני יודע מה זה פוליטיקאים. בזמן בחירות הראש שלהם בקמפיין. גם מערך השיקולים הרבה פעמים הרבה יותר מוטה פוליטיקה. אז קודם כל זו תשומת הלב".

כלומר, מכיוון שאתה רץ להביא עוד מנדטים אינך מטפל בגרעין האיראני? ככה זה עובד?
"זה אל"ף־בי"ת של ניהול. איפה אנחנו משקיעים את הזמן שלנו. יש לנו פה איום קיומי, הסכמנו על זה. באותה התקופה שבה ארה"ב יצאה מההסכם (בקיץ 2018) האיראנים התחילו להתקדם... ובדצמבר (2018) התחילו הבלגן והמריבות (הפוליטיות). וכבר לפני כן, באוקטובר, היו בחירות מוניציפליות, ואחריהן המערכת נכנסה לסחרור של הבחירות החוזרות. ואז באה הקורונה. אז קודם כל - איפה תשומת הלב שלנו? אצל פוליטיקאי, אין כזה דבר שהוא לא משקיע מאה אחוז מהזמן שלו בקמפיין הפוליטי.

"דבר שני, יש לזה לפעמים גם משמעויות אופרטיביות. לדוגמה, מטוסי התדלוק KC-146, שאנחנו כל כך זקוקים להם: אם לא היה משבר פוליטי - יכול להיות שהיינו מצליחים להקדים את הבאתם לארץ. בסוף, המשבר הפנימי, והעובדה שלא היו פה ממשלה או ועדת שרים להצטיידות, גרמו לזה שעיכבנו בשנתיים ואולי יותר את ההחלטה על רכישתם. בלי זה, היום היו יכולים להיות לנו המטוסים האלה".

בוא נחזור לימינו: מכל מה שלמדת ושמעת, האם לישראל יש יכולת לפגוע באופן משמעותי בתשתית הגרעין? כי מסתובבת טענה שאומרת שרק לאמריקנים יש יכולות כאלה, ולנו לא.
"אני מעריך שכן, וזו גם ההערכה של האנשים שדיברתי איתם. היכולות שלנו לא דומות לאלו של האמריקנים, ולכן ההערכה המושכלת היא שמדינת ישראל יכולה להביא לעיכוב של פרק זמן מסוים בתוכנית, שנה עד שנה וחצי".

אם אני לא טועה, ראש המל"ל הנוכחי צחי הנגבי אומר לך בספר שישראל יכולה לפגוע בגרעין האיראני באופן רציני.
"נכון. אבל השאלה הנשאלת היא מה קורה ביום שאחרי ההתקפה. בני גנץ קורא לזה 'המערכה המאוחרת'".

כלומר?
"יש אפשרות שהצד השני ינסה לבנות מחדש - אבל אלה האותיות הקטנות. נכנסתי אליהן, וחשוב להכיר אותן. אבל בוא נזכור את האותיות הגדולות: למדינת ישראל אסור בתכלית האיסור לחיות ולקבל סיטואציה של איראן עם נשק גרעיני. זה דבר שלא יכול לקרות. אם ארה"ב יכולה להגיע להסכם עם האיראנים שמפרק לחלוטין את תשתית הגרעין - מה טוב. ההערכה שלי היא שזה לא קיים, כי המשטר לא יסכים לזה. אם זה יסתיים ב־JCPOA משודרג - זה יהיה פספוס הזדמנות היסטורי, ובאמת בכייה לדורות".

ואם אין הסכם, או שטראמפ מגיע להסכם גרוע?
"אז אני מעריך שאין מנוס מפעולה כוחנית. יכול להיות שלאחריה תבוא דיפלומטיה, אבל עם המשטר האיראני הזה אין דו־קיום לטווח ארוך. צריך להבין את זה. הוא חרט בבסיס האידיאולוגי שלו את הנושא של השמדת ישראל, של יצוא המהפכה ושל מאבק במערב כולו. אלה דברים אמיתיים בתפיסות שלהם. או כפי שאמר לי הסנאטור ג'ו ליברמן, שהספקתי לדבר איתו לפני שנפטר: 'מזווית אמריקנית, הסכנה שאיראן תשתמש בגרעין נגד ארה"ב גדולה יותר מאשר אם סין או רוסיה יעשו את זה'".

נקווה שמה שאתה אומר פה ומה שאמר הסנאטור ליברמן יישמע גם בבית הלבן. תודה רבה.