אחריות. המילה הבסיסית ביותר בחיי כל אדם, ובוודאי בהווייתו של כל מנהיג - אזרחי או צבאי. זאת אחריות שאי אפשר "לקבל" או "לקחת", היא חלק מובנה מהתפקיד. ובכל זאת, מצופה ממי שנושא בתפקידים הבכירים להכיר בה. רבים עשו זאת, ובשל אחריותם גם הלכו הביתה. הרמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום ואחרים. מנגד, הממשלה וראש הממשלה מסרבים להכיר בכך שבמשמרת שלהם, תחת אחריותם, קרו המחדל והאסון. ניסיונם לחמוק ובה־בעת לתבוע לעצמם קרדיט על כל הישג יוצק תוכן חדש להגדרת האחריות, ומעלה חשש מכך שבישראל תתפתח תופעה הפוכה של חוסר אחריות, שתוביל להפקרה ולהפקרות.
בוגדים. מילה שהשימוש בה קל מדי, זול מדי, נפוץ מדי. אפשר היה לחיות עם זה כל עוד מדובר היה ב"בגידה" פוליטית (ע"ע נפתלי בנט, גדעון סער או עמיחי שיקלי) - אך בלתי אפשרי לחיות עם זה כשהטענה לבגידה מופנית בהקשרי 7 באוקטובר (כלפי בכירים במערכת הביטחון או ראשי המחאה). וכן, הנבגד העיקרי הוא הציבור הישראלי, שהאינטרסים שלו - ועדת חקירה ממלכתית, גיוס לכולם, חלוקה שוויונית של תקציבים - נרמסים ברגל גסה.
גרעין. עד לפני חודש, היה נדמה שזאת לא שאלה של "אם" ישראל תתקוף את אתרי הגרעין של איראן, אלא "מתי". היו לכך כמה סיבות: ההתקדמות האיראנית בפרויקט הגרעין, החלשת הציר השיעי בדגש על הפגיעה הקשה בחיזבאללה, השמדת מערך ההגנה האווירית באיראן ועלייתו של דונלד טראמפ לשלטון. אלא שבינתיים טראמפ החליט להתקדם להסכם גרעין חדש, ועלול להותיר את ישראל עם שיברון לב ועם כאב ראש: שיברון לב על ההזדמנות החד־פעמית שהוחמצה, וכאב ראש על הנזק שאיראן עלולה לגרום לה בעתיד.
דמוקרטיה. אפשר לטעון שהיא נתונה בסכנה, כפי שעושות האופוזיציה והמחאה. אפשר לטעון שמדובר בתיקון ליקויים ועוולות, כפי שטוענת הקואליציה. על דבר אחד קשה להתווכח: הממשלה מקדמת מיומה הראשון שורת מהלכים שמשנים סדרי עולם ומאתגרים את ההגדרה "דמוקרטיה" מהיסוד. במדינות אחרות (הונגריה, טורקיה ולכמה שנים גם פולין) זה ריסק את הבסיס הדמוקרטי, וצריך לקוות שישראל חזקה יותר - אם כי קשה להיות אופטימיים על רקע היחלשות מנגנוני הצדק (בתי המשפט) ואכיפת החוק (המשטרה ואולי גם שב"כ).
הומניטרי. אין ספק שהפסקת הסיוע לעזה תפעיל לחץ פנימי־אזרחי על חמאס, ובמשתמע תקדם את האינטרסים של ישראל, ובראשם שחרור החטופים. יש לזה מחיר משולש: סכנת הרעבה (ואולי גם מוות) של העזתים, ביקורת בינלאומית קשה (ואולי גם סנקציות ומהלכים משפטיים) מול הקהילה הבינלאומית, ושאלת המצפון כשישראל מסתכלת על עצמה במראה. הדיון מתמקד כעת בשאלה מי יחלק את הסיוע, כשצה"ל מתנגד, ובצדק, שחיילים יעשו זאת - גם בגלל הסכנה לביטחונם, גם כדי להימנע מממשל צבאי ישיר, וגם כי התמונות יהיו נוראות ובעלות קונוטציות קשות ממלחמות אחרות.
ועדת חקירה ממלכתית. מיום ליום גדל הצורך בגוף חיצוני שייתן תשובות לשאלות המטרידות שצפות בהקשר של 7 באוקטובר ומה שקדם לו. זה עולה מהתחקירים החלקיים שמקיים צה"ל, מחילופי הדברים בין ראש הממשלה לראש שב"כ ולבכירים אחרים, מפרשת קטארגייט, וממה שהצטייר כמחדל עצום מהרגע הראשון ורק גדל מאז. הממשלה מבינה זאת, ולכן מתחמקת מחקירה מחשש שתופלל בתוצאותיה. הנושא נמצא כעת בבג"ץ, שבחודש הבא עשוי להורות לממשלה להקים ועדה, למורת רוחה, אבל בתמיכה ציבורית גורפת.
זוועות. שנה וחצי חלפו מאז האסון, ובכל יום צפות עדויות חדשות על הרצח, האונס, הביזה וזוועות נוספות שחמאס ביצע ומבצע מאז - בעיקר לחטופים (ע"ע). ביום אחד חזרה ישראל 80 שנה אחורה, לשואה, והעמידה בספק את המשפט "לעולם לא עוד". כדי להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה, מתנהלת מלחמת חורמה בחמאס. אבל נדרש עוד משהו: הנצחה מסודרת, כדי שהזוועות לא יישכחו. למרבה הצער, ישראל נכשלת בזירה הזאת פעמיים. מול העולם, שמיהר להמשיך הלאה, ובבית פנימה - בהיעדר הנצחה ראויה לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.
חטופים. ישראל טרם תיעדפה בין שתי מטרות־העל שהציבה לעצמה: השבת החטופים והכרעת חמאס. שנה וחצי של לחימה לימדו אותה שהיא צריכה לבחור, והיא ניצבת כעת שוב בצומת החלטה. ברקע מתקיים מרוץ סמוי: בין היערכות לגיוס מילואים לקראת מתקפה גדולה על עזה, לבין מאמצי תיווך מצרים שסיכוייהם לא ברורים, אך שלא ישיבו את כלל 59 החטופים החיים והמתים שמוחזקים בעזה. מדובר בעניין שגדול מגורלם, משום שעל הפרק מוטלת הערבות ההדדית, והאמונה שישראל "תעשה הכל" כדי להשיב הביתה את מי שנחטפו. בינתיים, במבחן התוצאה, ישראל כושלת פעמיים: בהשבת כולם הביתה, וביחס המחפיר כלפיהם מצד הממשלה.
טראמפ. כניסתו לתפקיד סימנה מפנה חד ביחס כלפי ישראל, ולרגע היה נדמה שסנטה קלאוס הגיע עם שק בלתי נגמר של מתנות: שחרור חטופים, הגליית תושבי עזה, הסכם עם סעודיה, הרשאה לתקוף באיראן, סיוע צבאי בלתי מוגבל ותמיכה בינלאומית רחבה. מכל זה נשארה כרגע תמיכה יציבה (כולל במאבק באנטישמיות שמרימה ראש), וגם הרבה סימני שאלה שנובעים מאופיו הגחמני של האיש החזק בעולם. ועדיין, טראמפ הוא הזדמנות שספק את תחזור. על ישראל לנצל אותה בתבונה, וגם לזכור שאין מתנות חינם.
ישראל. הרבה מאוד אנשים שואלים בשנים האחרונות אם ישראל תשרוד. הרבה מאוד אנשים שואלים בשנים האחרונות אם כדאי לחיות בה. הרבה מאוד אנשים שואלים בשנים האחרונות אם כדאי לעלות אליה. זאת תוצאה ישירה של הקרע הפנימי המסוכן, שמשסע את ישראל מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ושהעצים מאוד מאז 7 באוקטובר. ואם לדייק: החודשים הראשונים של המלחמה היו בסימן אחדות מטרה וערבות הדדית (ע"ע), אבל מאז הממשלה חזרה לאתגר את הדמוקרטיה (ע"ע) והעלתה מחדש הרהורים על עתיד המדינה וטיבה, כשברקע שלל אויבים שמעוניינים לשחזר את מתקפת חמאס בהיקפים גדולים פי כמה.
כסף. "Follow the money" הוא אחד המשפטים המפורסמים שמיוחסים לפרשת ווטרגייט: חפשו את הכסף, והוא ייתן לכם תשובות לרוב השאלות. זה נכון גם בישראל, בשלל נושאים. חפשו את הכספים הקואליציוניים - ותבינו מדוע הממשלה מצליחה לשרוד למרות היעדר תמיכה ציבורית. חפשו את הכסף - ותבינו מדוע צעירים חרדים ממשיכים להשתמט משירות צבאי או אזרחי. חפשו את הכסף - ותבינו מדוע מקורביו של ראש הממשלה עבדו על פי החשד עבור ממשלת קטאר, כולל בתקופת המלחמה. פעם היה נהוג לומר ש"לכסף אין ריח ואין צבע" - זאת טעות. הכספים שעוברים בישראל כיום מסריחים למרחוק, ולעיתים קרובות צבועים בדם.
לוחמות. ערב המלחמה, צה"ל היה נתון תחת מתקפה קבועה מימין ביחס לשירות נשים. נטען שהן לא מסוגלות, ששילובן יסכן אותן ואת מי שישרתו עימן, ששירות משותף של גברים ונשים יעורר פריצות, ועוד. כל זה התברר כקשקוש מוחלט ב־7 באוקטובר, כשנשים נלחמו באומץ ובתושייה, וזה מתברר כקשקוש גם מאז, כשנשים ממשיכות להילחם בכל זירה אפשרית בהצלחה מרובה. למעשה, הזירה היחידה שבה נשים בישראל סובלות כיום מנחיתות היא בממשלה: במספר השרות, בהיעדר מנכ"ליות במשרדי הממשלה, ובתחושה שבעוד הצבא והציבור צועדים קדימה בשם הצורך והמסוגלות - הממשלה תקועה בעבר שמרני, שוביניסטי ובלתי רלוונטי.
מילואים. זאת המלחמה של המילואים: אחרי שנים רבות של ניוון והזנחה, הם הגיעו בגדול כשהיה צריך אותם ב־7 באוקטובר, והמשיכו להתייצב מאז באחוזים גבוהים, אף על פי שחלקם נקראו בפעם הרביעית והחמישית וצברו מאות ימי מילואים, ולמרות הפגיעה הקשה במשפחה, ובעסקים, ובלימודים, ובנפש. מדינת ישראל ידעה לתת להם תגמול חלקי (כלכלי בעיקרו), אבל נכשלה בהקטנת העומס עליהם, והיא נכשלת בעיקר ביצירת שוויוניות: בעוד המילואימניקים ממשיכים לשאת בנטל - החרדים ממשיכים להשתמט משירות. אם לא יימצא פתרון, הזעקה תבוא מאנשי המילואים ומבני משפחותיהם, שיובילו לשינוי המיוחל.
ניצחון מוחלט. סלוגן מוצלח אבל ריק של בנימין נתניהו, שהבטיח כבר מזמן שישראל נמצאת כפסע מהכרעה בעזה, ושמוצא את עצמו היום רגע לפני שיגור צה"ל למערכה נרחבת נוספת שנדרשת לאותו הישג מובטח. בשבוע שהתחיל ביום השואה ומסתיים בימי הזיכרון והעצמאות, טוב תעשה ישראל אם תישאר צנועה ותזכור שאין מלחמות חינם, ואין הישגים מוחלטים. המזרח התיכון משתנה, אבל לא הופך לידידותי ובטוח יותר. ישראל תידרש להמשיך להילחם בו, בעצימות משתנה ונגד אויבים משתנים, וכדאי לה למעט בהצהרות ובאיומים ולהתמקד במעשים.
סינוואר. מי שהביא על ישראל את האסון הגדול בתולדותיה ולימד אותה לקח כפול חשוב: לעולם אל תשפטו את האויב לפי אמירותיו, אלא לפי יכולותיו, ולעולם אל תזלזלו בו. המחבלים בכפכפים מעזה התבררו כאויב מאומן, מסוכן ובעיקר מתוחכם. סינוואר כתב לנתניהו "סיכון מחושב", והשלה אותו להאמין שמזוודות הכסף הן ערובה לשקט. זאת צריכה להיות תזכורת קבועה לכך שבאויבים צריך להילחם, אבל בה־בעת צריך לטפח בעלי ברית (ע"ע מאבקם המסוכן של אנשי נתניהו במצרים, כחלק מהתמסרותם לקטאר).
ערבות הדדית. חודשי המלחמה הראשונים היו הישראליות במיטבה: כולם תמכו בכולם, בכל מקום, בכל זמן. הצרכים השתנו מאז, אבל הערבות נותרה - באנשי המילואים שמשתחררים ומגיעים לסייע בצפון ובדרום, בשלל הארגונים האזרחיים שעוזרים בשיקום ובשיפוץ ובבנייה בעוטף ובגליל העליון והמערבי, ובתמיכה האינסופית של עמותות ואזרחים פרטיים במשפחות החטופים, במשפחות השכולות, במשפחות המילואים, במשפחות המפונים, בפצועים. מול כל אלה - בולטת היעדרות הממשלה, שדבקה בסדר העדיפויות הישן (והפוליטי) שלה, ולא בסדר העדיפויות האמיתי והצודק שנחוץ לישראל.
פצועים. אלפים רבים של פצועי גוף, ועשרות אלפי פגועי נפש - אנשי "הפציעות השקופות" - שהם עדות חיה למחיר הכבד של המלחמה שמאמיר מיום ליום, וגם עדות חיה לנתינה האינסופית ולצורך של מגזרים נוספים לתת, גם משום שצה"ל זקוק נואשות לעוד חיילים, וגם משום שישראל חייבת להיות שוויונית יותר. ממדי הפציעות האמיתיות (בגוף ובעיקר בנפש) ייוודעו רק בעוד שנים, וסביר שהן נרחבות בהרבה מכפי שידוע היום. גופים שונים טוענים שכ־2 מיליון ישראלים נתונים בטראומה ובפוסט־טראומה. המדינה רחוקה מלתת לכך מענה, וכדאי שתקדים להיערך לאתגר הזה, שיגדל.
צה"ל. "איפה הצבא?" - זו היתה השאלה שכל תושבי הקיבוצים שאלו באותה שבת כשהיו בממ"ד, וכל האזרחים שאלו כשצפו בטלוויזיה בבית. והתשובה העגומה היא שצה"ל לא היה. הוא לא היה ערוך, והוא לא נתן מענה מספיק מהר. לזכותו ייאמר שהוא היה הראשון שהתעשת, עוד באותה השבת, ויצא למתקפת־נגד רב־חזיתית שהובילה להישגים רבים. בכירי הצבא פרשו ברובם בשל אחריותם הישירה למחדל, אבל צה"ל עצמו שילם מחיר כבד כשהפך לשק חבטות אצל פוליטיקאים רבים ובקרב חלקים בציבור. את השבר הזה חובה לאחות למען חוסנו של הצבא, שהוא תעודת הביטוח של ישראל מפני 7 באוקטובר הבא.
קונספירציה. הציבור הישראלי מולעט באינסוף כאלה, על בסיס יומיומי. חלקן מפומפמות בידי גורמים מבחוץ (בעיקר איראן, ובמידה פחותה רוסיה) שרוצים להלהיט ולסכסך, וחלקן בידי אוהבים שלא מבינים את הנזק שהם גורמים (או מבינים ומתנהלים בחוסר אחריות). זה מוביל לטענות שקריות על בוגדים מבית (ע"ע), על דיפ־סטייט ועל הבלים נוספים, שפגיעתם רעה משום שהם מרסקים מבפנים את אמון הציבור במערכות הקריטיות ביותר לביטחון המדינה ולקיומה.
רעות. המלחמה הביאה איתה מאות רבות של הרוגים, לעיתים קרובות באירועים רבי־נפגעים. בכולם התבררה תמונה זהה: באותו הטנק, או מחלקת החי"ר, או המוצב, היו עירוניים ובני ההתיישבות והמושבים והקיבוצים, והיו דתיים וחילונים, והיו יהודים ושאינם יהודים, וילידי הארץ ועולים חדשים, וגברים ונשים (ע"ע), ואנשי הפריפריה והמרכז - ערב־רב, שבכניסתו לקרב לא שאל מי מגיע מהיכן ומאיזה רקע, כפי שהפגז או המטען שפגע בהם לא הבחין בין דם לדם. ואת הרעות הזאת צריכה ישראל לשקם גם מחוץ לצה"ל, כדי שתצליח לשרוד (ע"ע) ולא תתפרק לשבטים.
שב"כ. כמו צה"ל, שב"כ כשל ב־7 באוקטובר כשטעה בהבנת כוונות חמאס. כמו צה"ל, הוא מיהר להתעשת ולהילחם, והוביל להישגים מרשימים מול חמאס ובגזרות נוספות. את חלקם הציבור מכיר (שחרור חטופים, חיסול בכירים), את חלקם הגדול לא (בעיקר בסיכול פיגועים ובהשגת מודיעין רב־ערך). כעת עומד שב"כ בפני אתגר נוסף, על רקע התפטרותו של רונן בר: על הפרק עומד לא רק שיקומו, אלא גם עצמאותו, כשברקע מתבררת דרישת נתניהו לנאמנות אישית על פני נאמנות לחוק. זה יהיה מבחנו העיקרי של ראש שב"כ הבא, שישפיע במידה רבה על פניהן של הדמוקרטיה (ע"ע) ושל ישראל כולה.
תקווה. בן כפר עזה נדב גולדשטיין, שנרצח לצד בתו ים בשבת ההיא, ושרעייתו חן ושלושת ילדיהם האחרים נחטפו לעזה, נהג לומר ש"התקווה מתה אחרונה". ביום העצמאות ה־77 שלה, ישראל חייבת להמשיך לקוות: לשובם של החטופים, לניצחון במערכה, לשיקום הפצועים, לחזרת המפונים, לפחות מלחמות פנימיות ולקצת יותר שפיות - שפיות באזור כולו, ובעיקר שפיות בבית פנימה.