סקר הדרוזים הגדול: על ישראל לסייע לבני העדה בסוריה

לנהוג בכפר דרוזי זה אתגר, במיוחד כשכל סיבוב מרגיש כמו מסע הישרדות וכל עלייה היא אתגר לנינג'ה ישראליות ב־89 מעלות. ככה זה כשאתה חי על הר, ככה זה כשלרחובות אין ווייז, וככה זה כשאתה מתרחק מהכביש הראשי שסלול היטב לתיירים היהודים. אלו שמגיעים כדי ללבן את בעיות הפנים והפסח והעצמאות, עם לאבנה, שמן זית, זעתר או טחינה וקצת חריף, אבל רק בפיתה הדרוזית. במציאות? אנחנו הרבה פחות אוהבים חריף.

דליית אל־כרמל. הדרך מתארכת ומתפתלת שוב ושוב. לפעמים נדמה שהכביש עצמו מתפתל כמו הזהות: אתה לא בטוח אם אתה בדרך ליעדך או ללכת לאיבוד ביער שבקצה הכביש. באחד העיקולים היורדים אני רואה שלט כפול. העליון מכוון אותי אל בית יד לבנים, השני אל המכינה הקדם־הצבאית. אם היה לכם ספק לרגע - כן, מדובר במכינה קדם־צבאית לדרוזים.

ברגע זה מתבהר לי: הנה נקודת ההתחלה והסיום בממשק המרכזי בין החברה הדרוזית לחברה היהודית - הצבא. בין השלטים יש פער דק, ובתוכו מסתתרים מהעין הציבורית בישראל חיים שלמים על סף הלא נודע. ככה זה בחברה שמעדיפה את מסך העמימות מול כל עימות שחותך מציאות, שדורש שינוי.

נתחיל בכמה עובדות בסיסיות: הדרוזים בישראל מהווים כ־1.6% מאוכלוסיית המדינה - כ־150 אלף איש ואישה, המתגוררים ב־18 יישובים מוכרים, רובם בגליל ובכרמל, ובכמה כפרים נוספים ברמת הגולן. הם בני הארץ, נצר לקבוצות שחיו כאן מאות שנים, בדגש על חיי הרים, על כפרים סגורים ועל השתייכות קהילתית עמוקה. לאורך המנדט הבריטי, הדרוזים שמרו על עמדה ניטרלית יחסית, ובשנות ה־50 של המאה ה־20 נחתם הסכם גיוס לצה"ל, שהפך אותם למיעוט היחיד במזרח התיכון שמשרת כחלק סדיר בצבא מדינתו.

בהיג' מנסור, קצין, שגריר לשעבר במדינות שונות, שכיהן כראש המועצה המקומית עוספיה, אומר לי: "המשפחה שלי הגיעה לכאן במאה ה־17. אנחנו כאן הרבה לפני שהיתה מדינה, והרבה לפני שהיה צה"ל". הוא צוחק מתסכול, ולא במקרה.

יש משהו אירוני בעובדה שדווקא אלו שחיו כאן מאות שנים לפני העלייה הראשונה, הפכו להיות לעלייה שעוד לא הגיעה במלואה אל תוך הסיפור הישראלי. החברה הדרוזית בישראל נפתחה מזמן, אבל האם החברה היהודית בישראל מוכנה לפתוח את היחסים?

הכתבה הזו מבקשת לחרוג מגבולות ויקיפדיה, ולפרוץ את מסלול התיירות המוכר של כתבות על פיתה דרוזית ואחווה קרבית. היא לא עוד כתבה על "אחים בדם", אלא ניסיון כן להביט במורכבות של מי שנתפסים כשותפים נאמנים, אך לא פעם מרגישים שמדינת ישראל והחברה היהודית עדיין רואות בהם "אחרים".

ברקע הכתבה עומד סקר עומק גדול שנערך בחברה הדרוזית בישראל על ידי מכון הסקרים סטאט־נט בראשות יוסף מקלדה, המתמחה בניתוח סטטיסטי ובחקר מגמות בחברה דוברת הערבית בישראל, בשיתוף הקונגרס הישראלי ו"ישראל היום". המספרים לבדם אינם מספרים את כל הסיפור - צריך לפגוש את האנשים שמאחוריהם. לשמוע את הלב שפועם מאחורי הסטטיסטיקה. ולשאול: מה מרגיש היום דרוזי בישראל? איך הוא רואה את עצמו בתוך החברה הישראלית?

תחנה ראשונה: דליית אל כרמל

"איך רואים שאתה מגיע מהמרכז. אתה רואה חניה, ישר חונים, לא משנה כמה זה רחוק מהיעד", ח'ליפה מנופף לי ממרפסת ביתו שבקצה דליית אל־כרמל. מהמרפסת אפשר לראות את הכרמל משתפל אל הים, יערות מכל עבר. "אין מקום יותר יפה בעולם מהכרמל", הוא מהרהר על תבניות נוף מולדתו. על קירות הבית, ציורי כבשים של קדישמן. "הוא היה חבר של המשפחה, אהב לבוא ולצייר כבשים", הוא צוחק אבל מתלהב יותר מהציורים של בתו.

אנו מתיישבים בסלון הבית ליד הקמין. "גם בקיץ קר פה בלילה, תבוא תראה", אומר ח'ליפה, חכם כבעל ניסיון במקום שבו נולד ושבו הוא חי. במובנים רבים זה בית החלום הישראלי, אבל המציאות הישראלית רחוקה מהחלום. כרבים שגדלו בפריפריית שיח הזהויות, גם ח'ליפה היה צריך לעבור מסעות רבים כדי לחזור אל נקודת ההתחלה.

הוא יושב מולי בסלון, שנראה יותר בית של היפסטר תל־אביבי מאשר של דרוזי מסורתי. "היי, נעים מאוד, אני ח'ליפה ח'ליפה, מקים הפודקאסט 'מרד החליפים'", הוא פותח בנינוחות, ואז מציץ לעברי וחורץ: "אני יודע שעכשיו כל הקוראים שלך חושבים, איזה מין שם זה ח'ליפה ח'ליפה? תאמין לי, שמעתי את כל הבדיחות על השם שלי. האהובה עלי היא זו שההורים שלי כנראה חששו שאשכח איך קוראים לי, אז נתנו לי את השם פעמיים".

הוא מחייך, אבל לאט־לאט הופך לרציני. מספר על ילדות בדליית אל־כרמל, הכפר שהוא כל כך אוהב, שלדבריו אין יפה ממנו בעולם, ועל שירות כדרוזי יחיד ביחידת עוקץ. "דרוזי יחיד בצוות של לוחמים יהודים, זה שינה אותי לגמרי", הוא אומר. אחר כך הגיעו לימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עבודות בכל מה שזז אופנתית - הייטק, תקשורת, מסעדנות. "אבל בשום שלב לא הרגשתי שזה באמת אני. רק כשפרצה הקורונה, כשהכל התרסק, פתאום היה לי זמן לשאול מה אני רוצה באמת ומה אני לא מוכן יותר לשתוק לגביו".

השאלות הובילו אותו בחזרה אל הכפר להקים את ביתו בקצה. בית חלומותיו, שהוא גם בית חלומותינו. אבל המציאות הישראלית רחוקה מהחלום. ח'ליפה מדבר על הבלבול בפער שבין הדגלים, הישראלי שהוא הניף כלוחם, מול דגל העדה שתחתיו חונך. על געגועים לפשטות, על עייפות ממלחמות שאינן שלו, ובעיקר על בית בקצה הכפר שהחשמל בו מגיע "בקומבינה" כי לא מוכנים לחבר אותו לתשתיות, וכל זאת בזמן ששכניו השוטרים מתגוררים כעבריינים בבתים לא מוסדרים. עבורו זו תמצית מציאות הדרוזיות הישראלית: מחויבות מלאה לצבא, לשירות הביטחון ולמדינה, אך אי־הכרה אזרחית אמיתית בבני העדה.

כרבים שגדלו בפריפריית שיח הזהויות, גם ח'ליפה היה צריך לעבור מסעות רבים כדי לחזור אל נקודת ההתחלה. כדי להבין את זהותו הדרוזית־ישראלית. ח'ליפה יוצר ומגיש את הפודקאסט המרתק "מרד החליפים" מביתו. בפודקאסט הוא דן בדרוזים ובהתרחשויות במזרח התיכון, החל משיחות עם אביו ושאר מכובדי העדה הדרוזית, ושיחות עם עצמו, שואל שאלות על מסורת, מדינה והמרחב שביניהן, ובעיקר מנסה להבין מה זה אומר להיות דרוזי בישראל של 2025. וכמו בהרבה מקרים, אין תשובה אחת - רק חיפוש מתמיד.

האם תיפתח הדלת?

"וואלה, אני מרגיש שאני חייב לדבר עם מישהו, רק שכל פעם המישהו הזה הוא מישהו אחר", הוא צוחק, אך האזנה לפרקים הרבים מעלה ש"מרד החליפים" הוא מסע אישי בעקבות הספקות. מסע בעקבות השאלה הפשוטה והעמוקה: מי אני? "הייתי צריך להקים מחדש את הקול שלי, כדי לשמוע אותו שוב". אולי זו גם משימתו של דור שלם.

"כמו כל סיפור טוב, גם הסיפור של הפודקאסט שלי מתחיל במשבר. הייתי נשוי, אבא לילדה מהממת, ניהלתי עסק משפחתי של קייטרינג דרוזי, והאמנתי בזהות ישראלית חזקה שבניתי לעצמי, תוך ניסיון להחליש או לטשטש את הדרוזיות. ואז באה הקורונה. הכל קרס. גם העסק, גם הנישואים, גם תחושת הכיוון. ואז יצאתי לחפור פנימה".

הפודקאסט הוא ניסוי חי: "בגוף ובנפש. אני שואל את עצמי ואת האחרים שאלות שלא העזתי לשאול אף פעם - על החיים, על התפקיד שלי בעולם, על ייעוד. זו לא תוכנית ראיונות. זה ניסוי פתוח, מלא ספקות, אבל גם אמונה".

הפרקים נעים בין וידוי אישי לדיון פילוסופי, לפעמים עם טון מריר ולעיתים מלא הומור. זהו לא עוד פודקאסט - זהו ניסיון לרשום מחדש את נקודת המוצא ולהציע קיום דרוזי שכולו ניסוח מחודש: אישי, מקומי ולא מתנצל. יש הקוראים לח'ליפה הרצל הדרוזי. אלו לא רק הזקן והבלורית, זה התפקיד שהוא בחר לעצמו, לתהות, מהי הזהות הדרוזית החדשה שהתגבשה כאן.

ח'ליפה מבאר: "הדור של סבא שלי היה דור של חקלאים, שחיו בתוך ההר, בתוך הקהילה, ולא ממש שאלו שאלות. הדור של ההורים שלי - הפך לדור של חיילים. הם ראו במדינה בית, האמינו שדרך הצבא הם יזכו להכרה, לקידום, לשוויון. אבל זה לא קרה במלואו. ועכשיו בא דור חדש - אנחנו - ואנחנו שואלים את עצמנו שאלות אחרות לגמרי. אנחנו לא רוצים רק לשרת. אנחנו רוצים להבין איפה אנחנו עומדים, מה הזהות שלנו, ואיך היא יכולה להתקיים כאן בלי להיבלע", אומר לי ח'ליפה. הפער הזה משרטט דינמיקה חדשה שהולכת ומתהווה בין הדרוזים לישראליות: הדור הוותיק מחזיק במפתח; הדור הצעיר שואל אם הדלת בכלל נפתחת.

"עבורי לבחור בזהות הדרוזית זה כמו להגיד - אני לא ערבי, לא יהודי, לא סורי, לא פלשתיני, לא לבנוני. אני דרוזי. זאת זהות שלא תמיד מובנת פה. אבל בשבילי זו בחירה אקטיבית. אני לא רוצה להימחק בתוך הזהות הערבית הכללית, ולא רוצה להידחק בזהות היהודית. אני בוחר בדרוזיות שלי - גם כי היא מקומית, גם כי היא מורכבת, וגם כי דרכה אני יכול לדבר עם כולם", אומר לי ח'ליפה כשהשיחה גולשת לשאלות של שייכות וזהות. "דרוזי בישראל זה בחירה לחיות על התפר. לפעמים זה מעמד מועדף, לפעמים זה להיות שקוף. אבל זה שלי".

ממצאי הסקר מעידים על פערים מעניינים במבנה הזהות הדרוזית. 65.4% מהנשאלים מגדירים את הזהות הדרוזית כזהות החשובה והמרכזית עבורם, בעוד 18.4% מגדירים כך את הזהות הישראלית ו־15.9% מזהים את עצמם קודם כל כ"ערבים". אגב, 0.2% מגדירים עצמם כ"פלשתינים", הגדרה רווחת למדי בקרב החברה הערבית־מוסלמית בישראל. ועם זאת, 51.8% מהנשאלים מגדירים את הזהות הישראלית כזהות השנייה בחשיבותה, ו־23.3% מגדירים את הזהות הערבית כך.

הזהות הפלשתינית או הערבית כמעט שאינה נבחרת כהגדרה עיקרית, אך היא נוכחת ברקע. הזהות הדרוזית, לעומתן, שומרת על מקומה כזהות מוצהרת ופעילה - ראשונית ובעלת תוקף. "אני לא מגדיר את עצמי כפלשתיני. לא כי אני נגד, אלא כי זו לא הזהות שלי", אומר ח'ליפה. "אני לא בורח ממנה, אבל אני גם לא חי אותה. דרוזי בישראל זה בחירה מודעת, לא תוצאה של כפייה. זו זהות שאפשר לדבר דרכה עם כולם. היא שלי".

כאן ח'ליפה ח'ליפה הופך מדמות אישית למטאפורה - קול צעיר, דרוזי, ישראלי, שמבקש לא לוותר על אף אחד מהחלקים שבו, אבל גם לא להיות מושתק על ידי אף אחד מהם.

תחנה שנייה: עוספיה

על הקיר בביתו של בהיג' מנסור תלוי ציור שהביא מהרפובליקה הדומיניקנית, שם כיהן כשגריר. בציור - אי ירוק מוקף ים כחול. במעלה ההר בתים צבעוניים כמו קלידוסקופ של חיים, ובקצה החוף - דמות גברית שרועה, גוף שלם אך ראש חסר פנים. בהיג' מספר לי על הצייר, על האור הקריבי, אבל אני לא יכול שלא לראות במבטו את הרמז למשהו נוסף. האיש שבציור - הוא אולי מטאפורה לכל מה שבהיג' עצמו: שליחות, שייכות ותחושת מחיקה. מי שנותן את גופו, אבל לא תמיד מרגיש שהפנים שלו מוכרות.

מהחלון בביתו אפשר לראות את החרמון, את התבור, את ראש הנקרה, את הים התיכון - פסיפס של נופים ישראליים, כמעט דמיוניים. בהיג' אוהב את הארץ. הוא מכיר כל רצועה שלה. והוא גם מחייך. הרבה. יש לו פנים מוארות, חום של מורה דרך שמקבל אותך כאורח, גם אם אתה שואל שאלות קשות.

בהיג' מנסור הוא איש של שלוש קריירות: קצין בצה"ל, דיפלומט בשירות החוץ של מדינת ישראל, וראש מועצת עוספיה לשעבר. בכל אחת מהתחנות האלה הוא ראה את עצמו כשליח - שליח של העדה, של המדינה ושל תקווה משותפת. הוא דיבר בשמה של ישראל במדינות אפריקה, ישב לצד דגל המדינה והניף אותו בגאווה. אבל עם השנים, הוא מרגיש שהסמל כבר לא מגן על המהות. בין הברית לבין השבר - נוצר סדק.

לסדק הזה יש כמה מקורות ברורים. 57.7% מהנשאלים, למשל, מרגישים שלחוק הלאום היתה השפעה שלילית על תחושת השייכות שלהם, ו־68% מהנשאלים סבורים שחוק הלאום פוגע בשוויון הזכויות. שיעור דומה (53.6%) העיד כי שירות צבאי או לאומי נשא תרומה רבה (או רבה מאוד) לתחושת השייכות. 40.9% מהנשאלים סבורים שלחוק קמיניץ - שנועד להגביר את האכיפה בתחום הבנייה בעיקר ביישובים דוברי ערבית - משפיע עליהם לרעה, ו־77.9% מהנשאלים חשים באפליה בין יישובים דרוזיים ליישובים יהודיים בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה. התוצאה באה לידי ביטוי באחד מהממצאים המורכבים והמרתקים בסקר: 79.8% מהנשאלים העידו כי הם חשים בפער משמעותי (או מסוים) בין המחויבות של העדה הדרוזית למדינה - לבין יחס המדינה כלפי העדה.

הברית החד־צדדית

"פעם, כשהיינו במדים, היינו מרגישים חלק. היום אני לא בטוח שהמדינה מרגישה אותו דבר כלפינו", אומר בהיג'. "הברית הזו שאנחנו כל כך מתגאים בה - היא חד־צדדית. אנחנו ממשיכים לשרת, להגן, לתרום, אבל כשזה מגיע לחלוקה, כשזה מגיע להכרה, כשזה מגיע לשוויון - פתאום יש שקט".
בהיג' מדבר בשקט. הוא לא מהפכן, הוא ממלכתי. אבל מתוך אותה ממלכתיות נובעת תחושת בגידה כפולה: מצד אחד, הדרוזים נשארו נאמנים. מצד אחר, המדינה התרחקה מהם. "אי אפשר לדבר על אחווה, ולהתנהג כאילו אנחנו אורחים".

הסיפור של הברית הזו לא התחיל אתמול. "סבא שלי הסתיר אנשי הגנה שפעלו בחיפה עוד לפני קום המדינה", הוא מספר בגאווה. "זה היה טבעי מבחינתו - אנחנו חלק מהמקום הזה". אבל התחושה הזו, של שותפות מובנית, התפוגגה בעשורים האחרונים. כשהוא מדבר על יחסם של ערביי ישראל לדרוזים, בהיג' נאנח: "הם רואים בנו משתפי פעולה. זה כואב, כי אנחנו אף פעם לא ראינו את עצמנו כנגדם. הבעיה היא שלא רואים אותנו באמת - לא מצד היהודים, ולא מצד הערבים. אנחנו במרווח".
"ערביי ישראל", כך הוא אומר לי, "חושבים שהדרוזים פראיירים: גם משרתים בצבא, גם לא מקבלים שוויון - ויותר מזה, מקבלים על עצמם גם את חוק הלאום. זה מה שהם אומרים - 'אתם גם תורמים, גם מופלים, וגם שותקים? אתם פראיירים'".

המשבר הזה התחדד במיוחד מאז עבר חוק הלאום בכנסת. בהיג' מדגיש: "זו היתה נקודת שבר עבורנו. החוק הזה אומר לי בפנים - אתה לא שווה. אתה לא חלק מהגדרת המדינה, רק מקשט אותה במדים ובדגלים".

לדבריו, הדרוזים קיבלו על עצמם את ברית הדם, אבל המדינה לא קיבלה על עצמה את ברית האזרחות. "אי אפשר לבקש ממני למות עם כולם, אבל לחיות לבד".

בהיג' מתגאה בכך שהיה מהדיפלומטים שפעלו לביטול ההחלטה של עצרת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. האירוניה לא חומקת ממנו. "זו אחת התחושות הכי כואבות. כשאתה מבין שאתה נלחם על דימוי של המדינה שלך בעולם - ואז חוזר הביתה ומבין שדווקא פה, בתוך הבית, הופכים אותך לאזרח סוג ב'. איך אני יכול לעמוד במרפסת ביתי ולראות איך מתחתיי מוסיפים עוד ועוד מגדלים ליישוב רכסים, אבל בכל פעם שאנחנו מבקשים להרחיב את עִספיא אי אפשר? אף אחד לא הצליח לתת לי תשובה לזה".

תחנה שלישית: אבו סנאן

בין יערות הכרמל לאבו סנאן אני שומע הרכב בשם "Carmel Liquid Gold". שמות השירים מחוברים לזמן ולמקום. בלוז דרוזי, זעתר בלוז, בלוז שמן הזית וכו'. תשכחו מעוד מתערבל עם צליל המעיין ורחש העלים. המוזיקה היא רוק גיטרות אמריקני דרומי. לזמר יש מבטא אמריקני מושלם, אפילו יותר מדי, אבל הנושאים לגמרי מכאן. שירים על סומאק ושמן זית עם זעתר על הבוקר.

העטיפה של האלבום ממשיכה את ערפול הזהות. הכל פסטורלי והדמויות לבושות בבגדים דרוזיים מסורתיים, אלא שכל הדמויות הן שלדים וגולגולות. אני חושב שזו יצירה של מוח הרפתקני שבאמצעות בינה מלאכותית ממס גבולות ומחבר חיבורים בלתי אפשריים. האם איש הכרמל המוזהב המסתורי יוצר אותנטיות בלתי אפשרית, או אולי כזו שרק מקדימה את זמנה? מי יודע? אולי דווקא החיבורים האלו הם הדבר הכי אותנטי, בעולם שבו הכל במרחק עכבר אחד מהדמיון.

אבו סנאן הוא יישוב מעורב. דרוזים, מוסלמים ונוצרים חיים זה לצד זה. ג'וליה הזימה, בת 28, גדלה בתפר שבין עולמות. זהות דרוזית־ישראלית חדה וברורה, אך כזו שנולדה ונבחנה במבחן החיים עצמם.

כבר בילדותה חשה ג'וליה במתח: בבית דיברו עברית וערבית בערבוביה טבעית. "השתמשנו במילים כמו 'שלט', 'מזגן' ו'שירותים' מבלי לדעת שהן בכלל עבריות", היא מספרת. רק במפגש עם דרוזים מלבנון ומסוריה גילתה עד כמה השפה שבפיה היא שפה חדשה, משולבת, ישראלית כמעט. "אני חושבת בשלוש שפות, חולמת בשלוש שפות", היא מחייכת. "החיים שלי הם תרגום מתמיד בין עולמות".

מעבר לזהות הלאומית, ג'וליה חיה גם זהות אישית חופשית. רווקה, מורה לאנגלית, מתרגמת, וגם סטודנטית לתואר שני בארכיאולוגיה פרהיסטורית - בהחלט בחירה לא שגרתית. "למה פרהיסטוריה?" אני שואל אותה. היא צוחקת: "כדי לא להסתבך עם זהויות. בפרהיסטוריה, דרוזים, יהודים, מוסלמים, נוצרים - כולם היו כלקוליתים, לא היה הבדל".

לצד לימודי הארכיאולוגיה, היא גם למדה תקשורת באוניברסיטת תל אביב - תחום שעניין אותה, אך בו לא המשיכה לעסוק מקצועית. "אני בעולם האנגלי כל הזמן", היא אומרת ומחייכת. "ויום אחד, בלי כוונה, מצאתי את עצמי מתרגמת, כותבת, חולמת בשפות".

אבל בתוך הכפר המעורב, החיים לא תמיד זרמו בהרמוניה. בשנת 2014 נקרע אבו סנאן באירוע אלים - פיצול שהעמיק את השסע: דרוזים ונוצרים מצד אחד, מוסלמים מצד אחר. "פתאום לא יכולת לחצות את הרחוב בחופשיות", היא אומרת. "היינו צריכים לבחור צד, אפילו ביום־יום הפשוט".
גם בבית הספר חוותה ג'וליה את הפערים: הדרוזים למדו תנ"ך לבגרות - מגע ישיר עם התרבות היהודית והישראלית, בעוד חבריהם המוסלמים והנוצרים הלכו במסלולים אחרים. "זה לא היה פשוט, הוויכוחים בשיעור אזרחות היו קשים", היא מודה. גם בתוך הכיתה "היינו מיעוט קטן שנדרש כל הזמן להצדיק את עצמו, להסביר למה אנחנו מרגישים ישראלים".

העיסוק של ג'וליה בשפה האנגלית הוביל אותה ליצור קשרים עם דרוזים מלבנון ומסוריה. רק בשיחות איתם היא הבינה את עומק השוני. שם, הדרוזים כפופים לחוקי העדות ולמוסדות דתיים נוקשים. בלבנון, תחת חוק טאיף, כל משרה פוליטית ניתנת לפי שיוך דתי, והדרוזיות נבלעת בתוך משחק עדתי רחב. בסוריה, הדרוזים חיו תחת שלטון ריכוזי שהכתיב זהות לאומית ערבית־אסלאמית, תוך ניסיון לדכא ביטויים של ייחוד דרוזי. אחד הנתונים המעניינים בסקר נוגע לציפייה של הדרוזים בישראל שמדינתם תסייע לאחיהם בסוריה: 72.8 אחוזים מהנשאלים תומכים בסיוע כלשהו: צבאי, הומניטרי או קליטת פליטים.

דגל בגאווה, דגל בפחד

"הם מפחדים להרים דגל דרוזי ברחוב", מספרת ג'וליה בעצב. "הם מסתירים את עצמם. שולחים לי הודעות 'הלוואי שהיינו כמוכם, חופשיים להצהיר מי אנחנו'". בישראל, לעומת זאת, הדרוזים הצליחו לבנות לעצמם מרחב זהות ייחודי: מגזר חינוכי עצמאי, בתי דין דתיים נפרדים, והכרה רשמית כלאום נבדל מהמגזר הערבי־מוסלמי.

הפער הזה אינו רק עניין של מוסדות - הוא נוגע בחיים עצמם: בגאווה להניף דגל דרוזי, בחופש לחגוג את חג הנביא שועייב, בזכות ללמד את ילדיהם על שורשיהם מבלי פחד. "הם שאלו אותי איך אנחנו חוגגים את חג יתרו. אתה מבין? הם לא מכירים את זה אפילו".

למרות תחושת השייכות החזקה, היא לא מתעלמת מהפערים שנותרו בישראל: בדיור, בתשתיות, בהזדמנויות. "אנחנו נותנים את דמנו למדינה", היא אומרת, "אבל עדיין לא קיבלנו שוויון מלא. ויש לנו אחריות לדרוש, אבל גם לבנות".

ג'וליה לא לבד בתחושה הזו. 60.2% מהנשאלים סבורים כי לא מתקיים שוויון זכויות מלא בין יהודים לדרוזים בישראל, ורק 18.3% מרגישים שהם נהנים משוויון זכויות מלא בחברה הישראלית.

אבל יש קו אדום שג'וליה לא מוכנה לחצות, הוא נוגע לשורש הזהות: נישואים מחוץ לעדה הדרוזית אינם אופציה מבחינתה. "זה לא רק עניין של מסורת", היא מסבירה, "זו שאלה של נשמה. מי שיוצא - מפסיד גם את מקומו כאן, וגם בגלגול הבא". מזכיר לי את השיחה עם ח'ליפה, שמתקשה להגדיר את עצמו כדתי, אבל עדיין בונה על הבונוס של העדה - גלגול נשמות, במקום מוות.

בחזרה לעוספיה. שעת לילה, וביציאה מהכפר אני נתקל בנווה מדבר של אורות בוהקים, משהו בין רמדאן לחג המתים במקסיקו. אני עוצר כדי להבין במה מדובר, ומגלה סופר הרפתקני לקניות ליליות. הכל מעוצב כמו מסבאה במערב הפרוע שיצאה מכלל שליטה, עצים וכלונסאות. רק חסר שהשריף ייכנס דרך הדלתות. במקום זה, מדפים עמוסי שפע מחכים להילקח. אני מקווה לאיש עסקים חתרני שמייבא לכאן את העולם הדרוזי, אבל אחרי שאני עובר את עלי הגפן המגולגלים מיוון אני שם את פניי אל עבר המקרר, רק כדי להתאכזב כשאני מגלה לאבנה יהודית עם שם יווני.

דרוזי מבוגר מביט בי. "זו לאבנה טובה?" אני שואל אותו. "לא ממש", הוא צוחק, "אבל זה מה יש. ומה שיש זה תמיד טוב".