ה"לשעבר" האחר: התנועה שתכריע את הבחירות הבאות

מחוץ למועדון הקצינים

"איך ייתכן שיש כזאת מונוליטיות בתפיסות בקרב בכירי הצבא לשעבר?", תמה השבוע תא"ל (מיל') דני ון בירן. צריך "לשעבר" כדי להבין את תופעת "הלשעברים"

הם כנראה ינסו לרוץ כמפלגה. הנציג שמאפיין את החבורה הוא תא"ל (מיל') דני ון בירן. האדם האחרון שהייתם חושבים שירצה לרוץ לפוליטיקה. ון בירן, יחד עם פרופ' אשר כהן, איתמר איתם, רות קבסה־אברמזון, טל אורנן, בנצי גיספן ועוד אלפים כמוהם התאגדו בתנועת "נקראים לדגל". השם נדבק כל כך טוב, שיש כבר תנועה חדשה שנקראת "אל הדגל".

"מה שמבדיל בינינו הוא שזו פשוט לא אותה אידיאולוגיה", אמר לי בתחילת השבוע ון בירן בפגישה בתל אביב. "אנחנו לא מתחבאים. אני נזהר מההגדרות שרווחו עד היום של 'ימין' ו'שמאל', כי לא בטוח שהן רלוונטיות עכשיו", הוא אומר לקראת אירוע גדול שיערכו "נקראים לדגל" בתל אביב בשבוע הבא, בהשתתפות איריס חיים, ארין מולן ואחרים. "במונחים המקובלים היית קורא לנו 'ימין'. אנחנו רואים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אנחנו רוצים דגש על זהות יהודית במערכת החינוך. אנחנו מתנגדים באופן מוחלט למדינה פלשתינית", הוא אומר, אבל לא אומר שידרשו החלת הריבונות, כלומר זרם מרכזי של דעות הימין. "אנחנו תומכים ברפורמה המשפטית, לאו דווקא כפי שנבנתה, לא בהכרח בנוסח יריב לוין. להחזיר את האיזון ליסודות של יהדות, ציונות ודמוקרטיה".

ון בירן הוא כנראה הקצין הבכיר בדימוס היחיד שלא נהנה מפנסיה צבאית תקציבית. הוא הגיע לדרגתו כקצין מילואים ראשי (פרש ב־2008) אף כי התקדם בעיקר בשירות מילואים, היה מח"ט שריון מילואים ועשה רק שש שנים בקבע. הוא גם משפטן שעבד כעורך דין ויזם עסקי.

הוא התבטא בזמנו בחריפות רבה מאוד נגד ההסתה נגד המדינה והקריאות לסרבנות. "מה שקרה בעיקר לפני המלחמה זה שנרמלנו תופעות לא נורמליות", הוא אומר. "אלה היו עבירות לכאורה על החוק, כמו הסתה נגד המדינה מתוך כוונה לפגוע במדינה, הסתה לסרבנות. חלון אוברטון התרחב בצורה קיצונית (מה מותר לעשות במסגרת הסבירה, כמה אפשר להגמיש את החוק). דברים שמערערים על קיום המדינה - נכנסו דרך החלון. מי שעבר על החוק חייב היה לפחות להיחקר. החוק הפך בנושאים האלה לאות מתה. הייתי עורך דין פעיל, אני מאוד מאמין בשלטון החוק. אבל זה הוחלף בשלטון מערכת המשפט. הפרשנים מטעם הפרקליטות הם אלה שמגדירים את החוק".

ון בירן מבקר את ההתארגנויות של בכירי מערכת הביטחון, שהפכו לקבוצת השפעה מסוכנת. "כל תופעת הלשעברים - איך ייתכן שיש כזאת מונוליטיות בתפיסות בקרב בכירי הצבא לשעבר, בכירי שב"כ וכו'?", הוא שואל, ומייחס את היותו מחוץ למסגרת התפעולית־מחאתית לעובדה שלא צמח במסגרת הממסדית, אלא התקדם במילואים. "אמרו לי 'אתה נורא אמיץ'", על כך שהעז לתקוף את הקריאות לסרבנות, למשל, שזכו לעידוד מצד גדולי הלשעברים, שהפכו לנואמי כיכרות. "הם הפכו לתיבת תהודה סגורה של עצמם. אבל אנשים רוצים להיות משויכים למועדון, זה מאוד מתגמל. זה פרגון מהאליטות, זה מתגמל בערוץ 12. אני איבדתי את רוב החברים שלי, ואני לא מגיע מעמדות קיצוניות. אני פוגש אחרים שחוו דבר דומה. לצאת נגד 'מועדון הקצינים' זה משהו מאוד לא מתגמל".

חניה חינם

סקרי הדמה מעניקים לנפתלי בנט 25-20 מנדטים. אבל ההגדרה "בנט" עבור רבים מתוכם היא ביטוי מחאה נגד מפלגות הקואליציה הימנית

ידוע ש"הביטחוניסטים" נרתעים מפוליטיקה ולא ירוצו לבחירות. אבל יש שם אישים כמו תא"ל (מיל') אמיר אביבי, שחלק מהציבור היה רוצה לראות בסוף במערכת קבלת ההחלטות הפוליטית. תא"ל (מיל') דדי שמחי מזוהה כדמות מנהיגותית, והציבור מצפה ממנו לחבור לאחת התנועות הלאומיות שירוצו לבחירות. ון בירן וחברו פרופ' אשר כהן (גם הוא קצין שריון לשעבר) מזהים על פי ניתוחים שונים פלח אוכלוסייה ששווה 15-20 מנדטים שמחפש בית פוליטי. "הם מחפשים משהו חדש ונקי", מאבחן ון בירן, ואשר כהן מזהה את הקבוצה במילים פשוטות כ"נוטה לימין": הם בעלי עמדות ימין מובהקות, ובחלקם היו בשמאל לפני המלחמה - אבל הם לא מתחברים לליכוד, וגם הכוחות החברתיים שסמוטריץ' ובן גביר מייצגים זרים להם, ונתפסים אצלם כקיצוניים מדי.

ון בירן אמר שאחד האנשים שהוא מעריך בצורה בלתי רגילה זה אלי גולדשמידט, חבר כנסת לשעבר, מהבודדים שאומרים בגלוי "טעיתי" ו"טעינו" כשהוא מדבר על חבריו במפלגת העבודה. הוא מייצג חשיבה שמאפיינת חלק מחסרי הבית הפוליטי. זה לא אומר שהוא הפך למצביע של הימין. הפלח הזה יכול להסביר גם את סקרי הדמה שמעניקים לנפתלי בנט 20-25 מושבים. אם מבינים את זה בצורה כזאת, הרי מתפקדי בנט בסקרים נמצאים אצלו בחניה זמנית חינם. ההגדרה "בנט" היא בשבילם מחאה נגד מפלגות הקואליציה הימנית.

מה שמבעבע מתחת לתזוזות האלקטורליות זהו צבא העם, שנשא בנטל מלחמת חרבות ברזל בעזה. זה כולל גיוס מילואים מאוד ממושך, שלא היה כמוהו בעבר. זה כולל את נתוני הגיוס ליחידות הקרביות מאוכלוסיות הציונות הדתית ומאוכלוסיית המרחב הכפרי. וזה כולל, כמובן, את מספרי הנופלים ואת שיעורם הגבוה בפריפריה בהשוואה למחוז תל אביב. פרופ' כהן זורק רק בתור דוגמה את הנתון שלפיו עד היום, בכל מחוז תל אביב, שמונה כ־21% מאוכלוסיית המדינה, היו רק 24 הרוגים. בירושלים היו אז כ־70 הרוגים - פי שלושה יותר. וזאת חרף הנתון המטעה של מספר ימי מילואים פי 1.5 ממחוז תל אביב בהשוואה לירושלים. לא צריך להסביר שרובם הגדול לא הגיעו לקו המגע.

"הנתון המנבא הטוב ביותר לגבי השאלה אם נער X או Y יתגייס לקרבי הוא אם הוא תושב המרחב הכפרי לעומת המרחב העירוני, ובעיקר מחוז תל אביב", אומר כהן. וכאן הוא מנפץ מיתוס שלילי שטופח: גם הקיבוצים נכללים במחוזות הגיוס הקרבי. "נתוני הגיוס של המועצה האזורית יואב הם בשמיים", הוא אומר. במועצה נמצאים קיבוצי השומר הצעיר, מחוז הגיוס הקרבי הישן והמסורתי: נגבה, גת, גלאון, בית ניר, רבדים ושדה יואב.

השתנו בצורה רדיקלית נתוני הנופלים, וזה בכל זאת מבטא תהליך: במלחמת ששת הימים כ־25%(!) מהנופלים היו בני קיבוצים. הם מנו אז כ־3.5% מהאוכלוסייה. כיום הקיבוצים מהווים 2% מהאוכלוסייה, ושיעור הנופלים שלהם הוא 9%, כולל כיתות הכוננות. במלחמת יום כיפור כ־18% מהנופלים היו בני קיבוצים. בהתחשב במספרי כלל ההרוגים, אלה מספרים אסטרונומיים. ביהודה ושומרון מתגוררים פחות מ־6% מאוכלוסיית המדינה, אך מספר ההרוגים מתוכם גבוה ביותר, ובייחוד בהשוואה למחוז תל אביב, שאוכלוסייתו גדולה ביותר מפי שלושה. כדאי להזכיר שמספר חללי צה"ל מאז 7 באוקטובר 23' הוא 850 - יותר מאשר במלחמת ששת הימים שארכה שבוע (כ־780 הרוגים), אבל הרבה פחות מאשר במלחמת יום כיפור.

העקדה הכפולה

העוינות הבוטה של השמאל לימין הדתי־לאומי ולמתנחלים לא חסה גם על נופלים. ייתכן שתהיה לזה משמעות פוליטית

דווקא בגלל "תרומת הדם" הטרגית של בני הציונות הדתית במלחמה, כמו גם תקופת השירות המתמשך במילואים, נוצר מתח בלתי נסבל בינם לבין החרדים. נטל המילואים על המשפחה הדתית־לאומית או המסורתית מותח עד לקצה את הדילמה בין המשך קיום הממשלה הנוכחית לבין התביעה לחוק גיוס שוויוני. גיוס מאסיבי יותר של חרדים יכול למלא חלק מהפער הקיים במספר הלוחמים. חסרים לוחמים.

אבל אי־גיוס חרדים אינו הסיבה למחסור בלוחמים כשמספר המתגייסים כל כך גדול. זה יכול להיות כתוצאה מירידה בגיוס במרכזים העירוניים - כמו מחוז תל אביב, שחיים בו בין 1.5 ל־1.6 מיליון איש. וזה יכול להיות גם כתוצאה מניפוח אוכלוסיית המפקדות העורפיות. בכל אופן, בעוד אוכלוסיית המרחב הכפרי נלחמת, תל אביב שולטת במכשירי דעת הקהל. ההשלכות של זה ברורות. פעם, בתש"ח, "אריות העורף" חשו נחיתות מול "עכברי החזית", שאפו לקרבה ורצו לתת ביטוי לרוח הלוחמים. כיום המצב הפוך. יואב שורק פרסם מאמר גדול ב"השילוח" על התופעה הרווחת בשמאל העירוני ובתקשורת של שנאת הלוחמים הדתיים, כשחלק מהתופעה הוא סיקור מפורט של חטאיהם של הרוגים ספציפיים באזרחות ("הוא נפל בקרב, אבל קודם הוא שרף בית של ערבי").

שורק קורא לזה "העקדה הכפולה של הציונות הדתית" ("השילוח", דצמבר 24'). "מסע הדמוניזציה הארסי נגדה לא נעצר גם כשגיבוריה נקברים שורה ארוכה־ארוכה... הציונות הדתית ממשיכה לספוג קיתונות של שנאה גם בימים שבהם שכונותיה ויישוביה הולכים ומתנקדים במשפחות שכול", כתב שורק. שורק הוא הראשון, למיטב ידיעתי, שלא נרתע מלהגדיר את ספר התשתית לשנאת הציונות הדתית, "חמורו של משיח", בתור "הפרוטוקולים של זקני ציון" בגרסה המקומית. כמו תיאוריית הקונספירציה חובקת־העולם המקורית - גם "חמורו", במהדורה הראשונה שלו בסוף שנות ה־90, הפך לרב־מכר מהגדולים בתולדות המדינה (120 אלף עותקים). ספי רכלבסקי ביסס את תורתו על המיתוס הכוזב שלפיו החילונים (הסוציאליסטים) בנו את המדינה, והדתיים הצטרפו בתפקיד נצלני. הדתיים, כמובן, גם לא נלחמים, אלא חיים על דמם של החילונים הפרודוקטיביים. בימינו נכנס מיתוס חדש שאומר: "חמאס שלנו נלחמים מול חמאס שלהם".

תופעת העקדה הכפולה גם היא תהיה גורם מכריע בהחלטה של אנשי ימין אובדים למי לתת את הקול.

מורשת בר

בסופו של דבר, ראש שב"כ התפטר רק בעקבות לחץ ציבורי בתגובות לתצהיר התשובה של נתניהו, וגם את זה עשה כאילו מרות הריבון לא חלה עליו

רה"מ בנימין נתניהו נאם השבוע בוועידת JNS בירושלים. עולם אחר. לרגע הוא נחלץ מעולם השגעת שבו מושלים בעלי תפקידים כמו יצחק עמית, רונן בר וגלי בהרב־מיארה, ושאת הטון בו מכתיבים בעלי דעות החולשים על ערוצי השיבוש. לקראת סיום נאומו, לאחר שהזכיר כי "יש לנו מלחמה של שבע חזיתות, ולמעשה חזית אחת: איראן", הוא הוסיף: "יש לנו חזית נוספת, היא נקראת מדינת העומק. שמעתם עליה? בארה"ב מדינת העומק היא מאוד רדודה. אצלנו היא כעומק האוקיינוס, והיא מאיימת על הדמוקרטיה. היא מסכלת את זכות האזרחים לבחור את הממשלה שלהם, שתקבל את החלטותיה. זה חייב לבוא על פתרונו".

כתשובה לדברי נתניהו, ראש שב"כ המודח רונן בר הודיע שיתפטר ב־15 ביוני. המוטיב העיקרי שניסה להעביר בנאום בפני אנשי שירות הביטחון היה "עצמאות" שב"כ. זהו שיאו של מהלך הפוגע ביסודות המשטר הדמוקרטי. "עצמאות" שב"כ תהיה אסון לדמוקרטיה, שמאופיינת בכפיפות מוחלטת של השירותים המזוינים, כולל שירות הביטחון, לרשות האזרחית הנבחרת, כפי שהדגיש ב־1970 מנחם בגין. אבל זאת היתה מהות המהלך שתכננו בר ובהרב־מיארה: לפגוע ככל האפשר בסמכות הממשלה, ביודעם שיש להם בג"ץ ושזהו בית משפט עליון שיש לו מדינה.

בסופו של דבר בר התפטר רק בעקבות לחץ ציבורי, שהגיע לשיאו בתגובות לתצהיר התשובה של ראש הממשלה. בעקבות התפטרות בר, יהושע שני מ"פורום הגבורה" אמר כי התנהלותו היא חציית קו אדום: "אסור להתרגל למנהיגות שמתחמקת מאחריות ושמסרבת לקבל מרות". זהו בעצם המסר של בר: אני מתפטר מתי שמתחשק לי, כאילו מרות הריבון לא חלה עליו. הוא גם קובע לבג"ץ מה צריכה להיות פסיקתו, תוך טפלולי לשון על "אמון", "משרת אמון" ו"נאמנות".

שני התצהירים הועילו לציבור בחשיפת האמת על בוקר 7 באוקטובר: החשש העיקרי של בר, שהדיר את הדרג המדיני מהערכות המצב, הוא מפני "מיסקלקולציה". ברור שהוא מתכוון לרה"מ נתניהו, שאם בר והרצי הלוי ישתפו אותו בשיקוליהם הוא עוד עלול לדרדר את המצב למלחמה. וזאת מלחמה שיחיא סינוואר לא רוצה בה, כי הוא "מנהיג מפוכח שלא ילך למלחמת קוממיות פלשתינית בעת הזאת".

התהליך שהחל במהומות הרפורמה המשפטית פתח תקופה חדשה, שבה זרועות הביטחון, ובייחוד צה"ל ושב"כ, הן כבר לא ציר מחבר ומאחד של החברה הישראלית. הבכירים הלשעברים מנסים ליצור אדמה חרוכה בקשר בין העם לצה"ל, ולשבור את האמון שהיה קיים בין הציבור לשב"כ.