בישראל ייסדנו את מדינת "הבדיעבדוקרטיה"

בתצהירו הדרמטי והמטלטל, ראש שב"כ רונן בר מנה סדרת טענות נגד ראש הממשלה: לטענתו, נתניהו לא התייחס להתרעות שב"כ בנוגע לחמאס בעזה, ניסה להשתמש בשב"כ כדי לחמוק מעדות במשפטו, ציווה עליו לעקוב אחרי פעילי מחאה, וביקש לפטרו כדי למנוע את חקירת הפרשה (הדרמטית והמטלטלת אף היא, על פי חלקים נרחבים בתקשורת) שנקראת "קטארגייט".

סעיף נוסף, שכמו אחרים מהדהד גם הוא את התיאוריה הפוליטית שבבסיס מחאת קפלן, נוגע למבנה השלטון בישראל. כותב בר (או עורכי דינו): "הובהר לי, אגב שיחה בנושא המחאה, כי ככל שיתקיים משבר חוקתי עלי לציית לראש הממשלה ולא לבג"ץ". עמדתו העקרונית של בר בנוגע לסוגיית הציות לבג"ץ כבר הובהרה במכתב ששלח לממשלה - ולכל העולם - במקום להתייצב בפניה לדיון שבו החליטה פה אחד על פיטוריו: "את עמדתי המפורטת... אציג בפורום המתאים, בהתאם לחוק ולמה שייקבע על ידי הגורמים המשפטיים המוסמכים".

הפורום המתאים והגורמים המשפטיים המוסמכים היו בהישג יד: בג"ץ. העתירות שוגרו בזריזות. היועמ"שית סירבה לייצג את הממשלה, והצטרפה לעותרים נגד הפיטורים. אך בר, שלא הכיר בסמכות הממשלה לפטר אותו והצהיר על נאמנות לבג"ץ, לא התייצב בפניו כעותר. עובדה זו לא מנעה מהשופטים לדון בעתירה נגד פיטוריו, ולא מנעה ממנו לבקש פסק דין עקרוני בנוגע לפיטורי ראש שב"כ, אם כי החוק ברור: ראש שב"כ כפוף לממשלה, ובסמכותה לקצר את כהונתו. ומכאן החלה קומדיה בת 11 שעות של דיון שבו השחקן הראשי נעדר, העותרים קובלים על הרס הדמוקרטיה, ורק השופטים ממלאים את התפקיד המבוקש: אלה שמצייתים להם בזמן משבר חוקתי.

כל זה טוב ויפה, אך זה עלול לבלבל את האזרחים שכל רצונם בחיים הוא להימנע מעבירה על החוק. הם יודעים היטב כי לעיתים יש צורך בשופטים כדי לפרש את החוק או כדי לקבוע אם מישהו עבר עליו. אך מה עושים כשנראה כי החוק מפורש, הסמכות ברורה - ובכל זאת הם לא מצליחים להבין מדוע מתנהל בכלל דיון משפטי, ומדוע משפט בנוגע להליך פיטורים מניב תצהירים בעניין אבטחת ראש הממשלה והאחריות לטבח 7 באוקטובר, שאחד מהם הוגש על ידי מישהו שאינו צד בעתירה?

הדיון בעניין רונן בר מעניק הצצה מעניינת לאוטופיה של עליונות בג"ץ על נבחרי הציבור, מכיוון שלא מדובר רק בדחיית פיטורי ראש שב"כ אלא גם בהתערבות פרטנית בהתנהלות הממשלה מול ראש שב"כ, שפוטר על ידיה כחוק פה אחד. בצו הביניים הקצר שהניב הדיון הממושך השופטים אסרו על הממשלה לפגוע בסמכויותיו של בר, להכריז על מחליפו או "לחרוג מסדרי העבודה הנהוגים ביחסיהם המקצועיים עם ראש שב"כ ועם שב"כ".

אם לא עברת את המהירות המותרת - אסור לתת לך דוח על מהירות. אם אדם מציג מסמכים שמוכיחים בעלות על דירה שהוא מתגורר בה כבר 40 שנה - בית המשפט לא יכול לכפות עליו דייר משנה. זה לא משבר חוקתי - זהו כאוס

כשהממשלה פנתה מאוחר יותר בבקשה לבטל את הצו ולאפשר את הפיטורים - היא חטפה סירוב חד וחותך, בתוספת צפירת הרגעה: "למותר לציין כי אין בסיס לטענה שלפיה סמכויות הממשלה בתחום הביטחון הופקעו. הממשלה היא האמונה על קבלת החלטות מדיניות וביטחוניות, וקיומה של ביקורת שיפוטית בעניינו של מינוי, בכיר ככל שיהיה, לא גורע מכך כמלוא הנימה, כפי שהובהר גם במהלך הדיון". מעניין: דברו של בג"ץ הוא המילה האחרונה. הוא למעשה אוסר את הפיטורים ואף קובע את נוהלי העבודה עם המפוטר. ובכל זאת - סמכותה החוקית והביצועית של הממשלה לא נפגעת כמלוא הנימה.

כל זה טוב ויפה, אבל אי אפשר לנהל כך מדינת חוק. חוק הוא לכתחילה, לא פרשנות בדיעבד. אם לא עברת את המהירות המותרת - אסור לתת לך דוח על מהירות. אם אדם מציג מסמכים שמוכיחים בעלות על דירה שירש מהוריו ושהוא מתגורר בה 40 שנה - בית המשפט לא יכול לכפות עליו דייר משנה במרפסת. זה לא משבר חוקתי - זהו כאוס.

אחת העבירות המפורסמות ביותר בספר החוקים של ישראל - וכרגע היא כוכבת במשפט נתניהו - שמה הוא "מרמה והפרת אמונים". זו עבירה שרק עובדי ציבור יכולים לחטוא בה: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד". לכו תדעו איזו מרמה לא תופסת כלפי יחיד אך כן פוגעת בציבור, שמטבעו מורכב מכמה וכמה יחידים. בדיעבד יחליט בית המשפט מהו ציבור, מהו אמון, מהי הפרתו ומהי מרמה שאינה מרמה באופן עקרוני, אבל וואי־וואי־וואי באופן ציבורי.

שלטון בג"ץ הופך את כל החוקים לחוקי בדיעבד. כל פעולת ממשלה תלויה באוויר עד להחלטת בג"ץ. כל מינוי, כל פיטורים על פי חוק מפורש והליך ידוע - על תנאי. כל חוק רגיל, כל חוק יסוד - ולא משנה באיזה רוב עברו בכנסת - הם בגדר טיוטות לעיונו של בג"ץ. עזבו את חוסר השפיטות, עברנו את השלב הזה מזמן. אבל אם הכל שפיט, אם יכולת הפרשנות המוסמכת של השופטים תקפה לכל תחום שהוא - התוצאה היא בית משפט שאפילו הוא לא יודע על סמך מה הוא פוסק, לא כל שכן האזרחים. כל עמותת־עתירות מטעם עצמה שיש לה טענה כלפי כל מהלך של הממשלה - תוכל לבטל אותה דרך בג"ץ. לעתירה נגד פיטורי בר הצטרפו סיעות כחול־לבן, יש עתיד, ישראל ביתנו והעבודה. לשם מה טרחו לנסות לנצח בבחירות? מוטב להקים עמותה או להצטרף לתנועה לאיכות השלטון. היא מצליחה לפסול חוקים יותר מאשר ארבעתן גם יחד.

במכתב שבו הודיע בר על התפטרותו הוא ביקש מבית המשפט להרחיב עוד את שלטונו. "נדרשת הבהרה באשר להגנות המוסדיות שיאפשרו לכל ראש שירות למלא את תפקידו, בכפיפות למדיניות הממשלה, לטובת הציבור, באופן עצמאי ונטול לחצים". ראש שב"כ עצמאי ונטול לחצים, בהגדרה, אינו כפוף לממשלה. זהו פרדוקס שהחלטת בג"ץ אכן יכולה ליישב, בלי לפגוע בסמכות הממשלה כמלוא הנימה כמובן - אבל אין לה קיום בעולם המעשה.