ערוץ השיבוש

בעקבות התכסיס המשפטי שנקט ראש שב"כ, ישראל חווה היום מה שהיה בעבר רק נחלת הדמוקרטיות העממיות שחיו בצילה של בריה"מ. אתה לא יודע מה יילד יום. מה יחליט רונן בר. מה יחליט בג"ץ. מי הבא בתור

בית שנפגע בעין השלושה. צילום: אורן כהן

מי נתן את ההנחיה

ההערכה של השב"כ בדבר החששות של חמאס מישראל, ובעקבותיה הפקודה הקטסטרופלית של פיקוד דרום, הן השגיאה החמורה בתולדות המדינה

תחקיר אירועי 7 באוקטובר בגזרת קיבוץ עין השלושה ובתוך הקיבוץ הוא אחד החשובים שפורסמו עד כה, אם לא החשוב ביותר. בלי להרגיש הוא מתחבר עם התצהיר שהגיש רונן בר לבג"ץ. לאחר שהוא מזכיר את ההתרעה ב"מדרג שגוי" של השב"כ בשעה 03:03 כותב בר: "תמונת המודיעין שהחלה להצטבר הצביעה על חריגה, שהוערכה באופן שגוי כדריכות חמאס לפעולה ישראלית". האפשרות הגרועה ביותר, "הכנה לפיגוע פשיטה נקודתי". "בהמשך לכך התקיים דיון בראשות אלוף פיקוד דרום בשעה 03:12, אשר ניתנו בו הנחיות אופרטיביות לכוחות הצבא".

הרמטכ"ל אייל זמיר, וראש שירות הביטחון הכללי, רונן בר, מקיימים כעת הערכת מצב ביטחונית בפיקוד הדרום עם חברי פורום המטה הכללי, צילום: דובר צה"ל

לאחר פרסום תחקיר עין השלושה אנחנו מבינים מה היו ההנחיות "האופרטיביות". הכותרת שניתנה באחד האתרים: "התקלה הגורלית שהצילה את הקיבוץ מטבח המוני". מה התקלה? אוגדת עזה העבירה בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר הוראה לכוחות להתרחק מגדר הגבול, כדי שלא לעורר חשד בחמאס שזוהו "סימנים מעידים" למשהו. כלומר, הערכת השב"כ על חשש חמאס לפעולה ישראלית תורגמה לפקודה שלא לבצע את תרגולת הכוננות הרגילה, כוננות "עם שחר" (לא להראות סימני כוננות כדי להרגיע את האויב, ממש כפי שקרה ב־6 באוקטובר 1973). לפי התחקיר, הפקודה נתקעה בין החמ"לים, ולא הגיעה לכוחות בגזרת עין השלושה, שממוקם ממש במרכז הרצועה, בסמוך לגבול. פריסת הכוחות בכוננות השגרתית של "עם שחר" של לוחמים מגדוד 51 (גולני) ומגדוד 77 שריון הביאה לכך שכוחות צה"ל נכנסו מייד למגע קרוב ומהיר עם מחבלי הנוחבה בשלושה צירים. החסימות האלה העניקו את הזמן הדרוש לקיבוץ להתארגן ולמנוע פלישה רבתי וטבח המוני, כפי שהיה במקומות אחרים שבהם כן התקבלו "ההנחיות האופרטיביות" של פיקוד דרום לא לבצע כוננות רגילה בסמוך לגדר.

אפשר להגיד שההערכה של השב"כ בדבר החששות של חמאס מישראל, ובעקבותיה הפקודה הקטסטרופלית של פיקוד דרום, הן השגיאה החמורה ביותר בתולדות המדינה. אי אפשר להוציא את רונן בר מהלופ הזה. אבל בעקבות התכסיס המשפטי שנקט, ישראל חווה היום מה שהיה בעבר רק נחלת הדמוקרטיות העממיות שחיו בצילה של בריה"מ. אתה לא יודע מה יילד יום. מה יחליט רונן בר. מה יחליט בג"ץ. מי הבא בתור.

כדי לקבל תמונה נכונה לגבי מצבה של ישראל, מוטב לקבל דין וחשבון במאמרים שמתפרסמים בחוץ לארץ. כי ישראל שוב נתונה בחד־ערוציות רועשת, שמשבשת את הדיון הציבורי ושנועדה להשיג תוצאה של שיבוש.

דבר נוסף אפשר להסיק מהתצהיר של בר לבג"ץ ומהשיח שהתקיים בינו לבין ראש הממשלה: ראש השב"כ היה כנראה אחד מאותם גורמים שהפריעו לממשלה, ובעיקר לראש הממשלה, להגיע לניצחון; ושוב, על פי מנתחים אסטרטגיים זרים, "ישראל השיגה את הניצחון המכריע ביותר שלה מאז 1948". זה הניסוח של אדוארד לוטווק במאמר מקיף ב"טאבלט מגזין". התקשורת הישראלית מהופנטת מבכירי ביטחון מהעבר ומכל הסחי שהם שופכים נגד ראש הממשלה. היא איבדה עניין בלבנון. זה שבועיים מדווחים מלבנון כי על הפרק שיחות לפירוק חיזבאללה מנשקו. ישראל ריסקה את חיזבאללה. כתוצאה מזה נפלה אבן הדומינו הסורית. ואחרי סוריה - כל הכוחות האיראניים ברחו משם, כשהם משאירים ציוד יקר שהושמד בידי צה"ל. מאז תקיפות חיל האוויר באיראן גם אבן הדומינו הזאת, שהשליטה הגמוניה במזרח התיכון, מתנדנדת. כל זה קורה אחרי 40 שנה שחיזבאללה מכה בנו, וכ־25 שנה מאז הנסיגה המבוהלת של אהוד ברק. נסיגה בתוך לילה אחד, ששיתקה את מדינת ישראל, והיתה הגורם העיקרי לפריצתן של שתי מלחמות לבנוניות והאינתיפאדה השנייה.

כדי להבין באיזה מצב צבאי פגש צה"ל את מתקפת הטבח של חמאס ב־7 באוקטובר, הדיווח הטוב ביותר עד עכשיו הוא של חוקר בריטי בשם ג'ונתן פורמן בכתב העת "Commentary". המאמר הוא חשוב ביותר, אבל אפשר להגיד - לא מומלץ. פשוט כי הוא מדכא מדי ואמיתי מדי בתיאורי השפל שאליו ירד צה"ל בכל הקשור לאל"ף־בי"ת של צבאיות.

לכל הרוננואידים לא נעים לשמוע שהיה משתנה אחד בצירוף הכוחות שדחף את צה"ל ואת שאר ארגוני הביטחון לניצחון - וזוהי הממשלה, ובייחוד רה"מ בנימין נתניהו. לוטווק כתב בכותרת מאמרו: "כיצד חפר נתניהו את דרכו לניצחון". אפשר לתרגם גם "זחל" או "חתר". לכל ברור וידוע שהיו כל כך הרבה גורמים שניסו לעצור אותו, להציב בפניו מכשולים בלתי עבירים, כולל שבירה פסיכולוגית באמצעות הסתה, הפגנות ושידורי תעמולה בכלי הממלכתי שנקרא התאגיד. גם לפי ספרו של בוב וודווארד וגם לפי אדוארד לוטווק, הממשל האמריקני, בשילוב כוחות פנימיים חזקים ביותר בתוך ישראל, רצה להפיל את הממשלה תוך כדי המלחמה. הסיסמה - נכון: להפסיק את המלחמה, הפסקת אש.

באין "כדור כסף"

שחרור חטופים בשלבים השונים הושג כשבידי ישראל קלף אחד: הפעילות הצבאית. בלעדיה ישראל היתה מוצאת את עצמה כמו בפרשת גלעד שליט

עכשיו השאלה היא איפה היה בתוך מערך הכוחות הזה רונן בר. מהתצהיר ומהשיח שלו עם בנימין נתניהו עולה שראש ממשלת ישראל נאלץ להתנהל ולהתנייד תוך כדי המלחמה ברחבי הארץ כמו מנהיג של תנועת גרילה. לא לשהות במקום אחד. להסתתר. להתגונן. לדאוג לביטחונו האישי משום ששירותי הביטחון של ישראל אינם מסוגלים לתת לו את הדבר הבסיסי של שהות בטוחה ומאובטחת במקום אחד.

לאור החתירה המוצלחת שהביאה תוצאות מדהימות בלבנון ובסוריה, מוטב לסמוך גם הפעם על שיקול דעתו של ראש הממשלה. לאורך כל הדרך שחרור חטופים בשלבים השונים הושג כשבידי ישראל קלף אחד - והוא הפעילות הצבאית להכרעת האויב. ללא המשתנה הצבאי, ישראל היתה מוצאת את עצמה כמו בפרשת גלעד שליט. ללא שום יכולת לשנות את מאזן הכוחות, נסוגה לעמדה של משא ומתן ומיקוח ללא השפעה ממשית על תודעת הנהגת חמאס. היו כמה קולות שפויים השבוע. אלו מפקדי צה"ל כמו האוגדונר ברק חירם וממ"פאים מגבעתי. הם נמצאים עכשיו ברפיח, בציר מורג. לוטווק מגדיר את התכונה היסודית של נתניהו כ"התמדה ונחישות". ביום שלישי ראיתי את היערכות המשטרה עם גדרות ואבטחה באזור בית המשפט המחוזי בתל אביב. שאלתי שוטר, "מה זה?" "ראש הממשלה יוצא עכשיו מבית המשפט", הוא ענה. הסתיימה התעמלות הבוקר של נתניהו. עכשיו יש לו את רונן בר, סינוואר האח, סמוטריץ', וויטקוף, טראמפ, אם להזכיר כמה סעיפים על סדר היום. נתניהו נענש בתא כלא עם עכברים, אם לצטט את אחד מראשי השב"כ.

לוחמי הנח"ל ברפיח, צילום: אורן כהן

בנושא שחרור החטופים, אין לישראל כדור כסף (silver bullet), כפי שלא היה לה בחזיתות האחרות של המערכה. מה שיש לה הוא האפשרות לנהל קרב מתמשך בתנאי נוחות שלא היו לה אף פעם בעבר. מכל בחינה מעשית, אין לחמאס יכולת לירות רקטות וטילים. אין למחבלים יכולת להוציא פיגועים נגד תושבי הדרום. חמאס ממשיך לקצור רווחים מסוימים בשדה המדיני תעמולתי, וקודם כל בתוך החברה הישראלית. פרשן "ישראל היום" שחר קליימן ציטט בכיר חמאס שהסביר כמה דואר הטייסים וקציני 8200 וכל השאר מחזק אותם ופועל לטובתם.

נאמר כבר הכל

הדמוקרטיה של שב"כ בחיזוק בהרב־מיארה מכניסה התבטאויות מפרקות ומסיתות לקטגוריה של חופש הביטוי, ומי שמצביע על כך הוא סותם פיות

בשבילי זה חדשות: מתברר שיש בשב"כ יחידה להגנת הדמוקרטיה ולסיכול טרור לא ערבי. אדם בשם דביר קריב שירת שם, ומחרתיים הוא ירצה בהוד השרון. לאחדים המידע הזה נשמע כמו בדיחה, השימוש במילים לפירוק הדמוקרטיה. אפילו המילה "דמוקרטיה" הפכה כבר לחומצה מעכלת של הדמוקרטיה. לא נותר הרבה מהדמוקרטיה בישראל, שנחבצת ונסחטת בתוף הכביסה המסתובב כמו צנטריפוגה. מה שנשאר כרצידיב של התנהגות אנושית, ליברלית, דמוקרטית - מקורו בתרבות היהודית ששרידים מאובקים ממנה נשארו גם בשמאל, וגם בגוש מובילי המחאה.

אבל יש הרבה מאוד סימנים שצורת ההתבטאות של השמאל האנטיציוני הרדיקלי חלחלה גם למובילי הזרם המרכזי, שחותר לתבוסה ולהפלת השלטון. אחת מפעילות "המחאה" יולנדה יבור אמרה: "כל הביביסטים וכל השופרות ושולחיהם אחד־אחד נרוצץ, תחילה את ראש הנחש". היא אמרה "טריבונל" (נירנברג) ו"פשעים נגד האנושות", "מעשי הבגידה" וכו'. אצל דוברי מצפן בעבר וארגוני שמאל אחרים השתמשו במילה כמו "טינופת". בעבר היותר רחוק, "כלבים שוטים".

בתקופת המלחמה החל השימוש בביטוי "נתניהו הוא צורר ובוגד". הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ השתמש כידוע בביטוי "הוא אויב". "לא לחסל, להכניע ולקחת בשבי". המוטיב שביבי "אויב" קיים כבר מימי מחאות בלפור לפני ארבע שנים. הקריאות לסרבנות חיילים נשמעות, למשל, מהאלוף עמירם לוין. לא בגלל התנגדותו למלחמה. סירוב לירות בשדה הקרב מאחר שזה מסכן את החטופים. אצל אהוד ברק יש כבר קרוב לעשר שנים שימוש קבוע במסרים מהפכניים קיצונים נגד נתניהו והימין, אך הוא נזהר לא להשתמש במילים הנושאות מטען נפץ, אם כי גם על זה אפשר להתווכח. ב־2016 הוא החל להאשים באופן בוטה שנתניהו אשם ברצח רבין. כעבור עוד זמן האשים שנתניהו ירה שלושה כדורים במגילת העצמאות. אז עוד היו נשות שמאל שהודו שההתבטאות היא "גבולית". יאיר גולן מ"הדמוקרטים" עם השימוש במילה "בוגד". כבר לפני כעשור ברק האשים שבממשלה יש "ניצני פשיזם". הוא עבד אז על יצירת הקרע בין מערכת הביטחון לרה"מ נתניהו.

אבל הדמוקרטיה של השב"כ בחיזוק מיארה מכניסה את ההתבטאויות המפרקות והמסיתות האלה לקטגוריה של חופש הביטוי, ומי שמצביע על כך שהמילים הן החומצה לפירוק הדמוקרטיה הוא סותם פיות ואנטי־דמוקרטי. מישהו זוכר את דניאל אלסברג? כן, ההוא שהוציא את ערימות המסמכים החיוניים והסודיים של הפנטגון כדי להוכיח לציבור האמריקני בימי מלחמת וייטנאם כי הממסד הביטחוני מרמה ומוליך שולל בנושא וייטנאם כבר 20 שנה.

אלסברג נפטר לפני שנה. כשיצא סרטו של ספילברג "העיתון", חגגו את גבורתו האזרחית יחד עם המו"לית של ה"וושינגטון פוסט" קת'רין גראהם. כל הצינוקים והעכברים ומעצרי הלילה הבלתי נגמרים מטעמם של בר ומיארה נועדו לבלום דליפות בנוסח אלסברג, שהוכיחו שהמדיניות כפי שהוצגה לציבור היתה הפוכה או שניסו לספק ידע חיוני על מקור המחדל של רונן בר אור ל־7 באוקטובר. בוצעו חקירות נגד שרים, ועכשיו מאיימים על השר שיקלי שייחקר באזהרה. יולנדה יבור עם מילות ההסתה שלה ופעילות ההטרדה זכתה לביטויי הערצה באולפנים, ואילו דן חלוץ ויורם כהן המאיימים וחבריהם התקבלו לשיחה אצל הנשיא יצחק הרצוג. הוא אמנם נזף בחלוץ, אבל העניק לו לגיטימציה.

איזהו מנהיג

למרות ההערכה על הישגים בתחום הכלכלה ברקע המלחמה, ההתקפה חסרת הכבוד של סמוטריץ' על הרמטכ"ל מלמדת על היעדר בשלות

בצלאל סמוטריץ' זוכה להערכה, בין השאר בתחום הכלכלה שספגה את המלחמה הארוכה כמו מכה קלה בכנף. אבל כמו נפתלי בנט, הוא לא מנהיג בשל. ההתקפה הפרועה שלו על הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, בישיבת הממשלה היא בדיוק כמו שחזו באופוזיציה. ההתנהגות חסרת הכבוד הזאת לא שונה מאותם קרובי משפחה בריונים, שמתנפלים על הרופאים ופוגעים בהם בבית החולים.

נתניהו וסמוטריץ', צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

כל סוגיית המנהיגים הפוטנציאליים בישראל עומדת לדיון כאשר מוכרז בפומבי שהניצחון המכריע, אך הלא מושלם, הושג בזכות מנהיגות של התמדה, כושר עמידה ונחישות. גולדה היא אולי האחרונה שהיה לה את זה, וכמובן בן־גוריון. אפילו לאריק שרון לא היה את זה. ייתכן שחוסר ההתמד מקורו בידיעה הברורה של שרון שהוא רואה "משם" את הדברים לתקופה קצובה. איל ארד ידע להגיד מראש ששרון, על אף ניצחונותיו האלקטורליים הגדולים, הוא ראש ממשלה לחמש שנים. והוא רצה להספיק משהו. אהוד ברק, אהוד אולמרט, נפתלי בנט, יאיר לפיד ו... כן, גם יצחק רבין - לא היה להם את זה. הם היו קצינים תורנים סחבקים שכל תפילתם - "רק שזה לא יהיה במשמרת שלי".

ברק היה שונה באמונה שלו, שיש בידו "כדור כסף". ניסוג מרצועת הביטחון. נחסל איזה רודן בארם נהריים. עוד דקירה ועוד סיכה. נכריח את ערפאת לחתום על הסכם שלום. אחת מאנשי צוותו, השרה לשעבר יולי תמיר, אמרה בגלוי שלמען השלום אפשר לוותר לשנה על הדמוקרטיה. מה זה שנה?

כדאי להכיר